בני זוג נישאו ב-2009 וחיו יחד בחיפה עם שלושת ילדיהם המשותפים, אחד מהם ילד עם אוטיזם שמוכר כנכה מלא. במשך שנים היה העסק של הבעל מקור הפרנסה העיקרי, והאשה עבדה כמורה. אך מאחורי שגרת היומיום נבקעו סדקים: העסק החל להידרדר, החובות תפחו, והנישואים הגיעו אל סופם. פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה מתאר מערכת יחסים שהתערבבו בה נושאים כלכליים, רגשות פגועים וטענות על הסתרת מידע.

האשה טענה בכתב תביעתה כי נדהמה לגלות על גובה החובות רק כשחבר של בעלה סיפר לה בשיחת אגב כי, “יש לו חוב של מיליון שקל”. לדבריה, “מעולם לא הייתי מעורבת בעסק, לא ידעתי מה קורה שם, לא חתמתי על דבר ולא נטלתי חלק בהחלטות”. היא סיפרה כי נחשפה למשבר רק לאחר אותה שיחה, כשניסתה להבין מה מצבו האמיתי של העסק וגילתה לדבריה כי בעלה משך כספים, רוקן חשבונות, הסתיר דיבידנדים ואף מכר את העסק מאחורי גבה.

האשה תיארה מצב שבו, לטענתה, נלקחה ממנה כל השפעה על חיי המשפחה הכלכליים. “הוא ביטל את כרטיס האשראי שלי, הפסיק להפקיד משכורת, והפך את חיי לסיוט”, היא כתבה בתצהירה. היא אף הדגישה כי כל ההלוואות והחובות שצבר הבעל נעשו, לדבריה, “מאחורי גבה, ללא ידיעתה, ולכן אין לה חלק בהם”. היא ביקשה מבית המשפט להכיר בכך שחובותיו האישיים של הבעל, שנצברו במסגרת העסק, אינם חובות משותפים.

האשה ידעה על החובות, והיתה בעלת גישה לחשבונות

מנגד, טען הבעל כי האשה ידעה היטב על מצב העסק והיתה שותפה מלאה להחלטות. לדבריו, העסק הוקם עוד ב-2014 “בהחלטה משותפת”, ועם השנים שניהם נהנו מהכנסותיו ומאורח חיים גבוה שכלל רכישת דירה, שיפוץ נרחב והוצאות נדיבות. הוא טען כי כל ההלוואות, כולל הגדלת המשכנתא, נעשו בידיעת האשה ובחתימתה. לדבריו, “היא קיבלה שכר חודשי מהחברה, ידעה על החובות, והיתה בעלת גישה לחשבונות”. הבעל גם הוסיף כי המשבר העסקי לא נבע, לדבריו, מהתנהלות בלתי סבירה אלא מנסיבות שוק. לדבריו, “ניסיתי להציל את העסק, אבל היא סיכלה כל אפשרות למכור אותו”, ואף טען כי יחסיה עם גבר אחר היו הסיבה האמיתית לקרע.

• העסק של הבעל קרס, הנישואים התפרקו - והשופטת קבעה: גם האישה תישא בחובות
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופטת לירון זרבל קדשאי פתחה את הכרעתה בהבהרה עקרונית: הכלל הוא שחובות בני זוג, כל עוד נוצרו במהלך הנישואים, נחשבים משותפים - אלא אם הוכח אחרת. “נטל ההוכחה מוטל על הטוען שהחוב אישי בלבד”, כתבה. היא ציטטה פסיקה קודמת שקבעה כי חזקה על החובות שהם חובות משותפים, “עד שיבוא הצד הטוען אחרת ויוכיח כי בן הזוג הוציא הוצאות שאין לראותן כחובות משותפים”. מכאן היא פנתה לבחון את הראיות. השופטת התרשמה כי אף שהבעל היה זה שניהל את העסק בפועל, האשה ידעה עליו היטב ונהנתה מפירותיו. “שוכנעתי שהעסק היה מטה לחמה של המשפחה תקופה ממושכת ומקור עיקרי להכנסה שאפשר את רמת החיים הגבוהה שסיגלו לעצמם”, היא כתבה בפסק הדין שפורסם. לדבריה, “לא עלה בידי האשה להוכיח כי החובות נוצרו מאחורי גבה או שמדובר במניפולציות כספיות”.

השופטת התייחסה גם לטענתה של האשה כי נחשפה למידע רק דרך חברו של הבעל, והעירה כי, “קשה לקבל גרסה זו כאשר *** כלל לא זומן לעדות”. היא קבעה כי עדותה של האשה “אינה מהימנה בהקשר זה”, בעוד שגרסת הבעל נתמכה במסמכים. אחד המסמכים שהכריעו את הכף היה מסמך מהבנק, שהראה כי בני הזוג חתמו ביחד על הגדלת משכנתא בסכום של 450 אלף שקל, שמתוכם הועברו 200 אלף שקל לחשבון של העסק. “יש בכך ראיה למעורבות ישירה וידיעה מצד האישה על קשיים בעסק”, ציינה השופטת.

קיבלה שכר של 4,000 בחודש מהעסק

גם טענת האשה בדבר שעון רולקס שהבעל רכש לעצמו נדחתה. לדברי השופטת, “הוכח שהשעון נרכש בידיעת האשה, והיא עצמה רשמה את ההמחאות ששימשו לתשלום”. בכך, קבעה השופטת, נשללה הטענה כי מדובר בהתנהלות סודית מאחורי גבה. עוד קבעה השופטת כי האישה קיבלה שכר חודשי של כ-4,000 שקל מהחברה, אף שלא עבדה בה בפועל. בחקירתה ניסתה להסביר כי מדובר היה בשכר “פיקטיבי”, אך השופטת לא קיבלה זאת. “האשה לא פרשה את טענתה ולא הציגה כל ראיה. היא אישרה שהשכר הועבר לחשבונה ומשם לחשבון המשותף”, נקבע בהכרעת הדין.

• שוכרים קיזזו ליקויים שגילו לטענתם - ואולצו להתפנות
• המחוזי: לא היה ניגוד עניינים במשרד עמית פולק מטלון
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

לגבי הטענות על הימורים או הברחת כספים, קבעה השופטת כי, “האשה הודתה שאין לה הוכחות לכך, ואף אמרה שאינה מתיימרת שתהיה להן”. היא הוסיפה כי לא הוצגו סימנים למעשי מרמה, אלא “חובות רגילים שנוצרו כלפי בנקים, ספקים ורשויות - תוצאה צפויה במצב של דוחק כלכלי”. השופטת ציינה כי גם אם חלק מההחלטות הכלכליות התקבלו על ידי הבעל לבדו, אין בכך כדי לשנות את המסקנה: “ככל שהחובות נוצרו במהלך העסקים הרגיל ושלא אגב התנהלות חריגה או בלתי סבירה, אין די בטענה כי בן הזוג האחר לא היה שותף לכל החלטה”.

נקודה נוספת שהכריעה את הכף היתה האופן שבו תיארה האשה את מעורבותה בניסיונות למכור את העסק. בתצהיר שלה היא עצמה כתבה כי ניסתה למצוא קונים, דרשה מחיר גבוה יותר וסירבה לעסקות שהציע הבעל. “אני מוצאת היעדר הלימה ומידה של חוסר תום לב בעמידת האישה על חלקה בזכויות, תוך התנערותה באותה נשימה מחלקה בחובות”, כתבה השופטת. היא הדגישה כי האשה ביקשה את חלקה בשווי העסק, אך ביקשה לפטור עצמה מהפסדיו.

גם הודעות הוואטסאפ שהציגה האשה, שבהן הבעל כתב כי, “נכשלתי במשימה ואני מודה, האחריות שלי ורק שלי”, לא שכנעו את בית המשפט. “מדובר בהבעת צער כנה של בעל כלפי אשתו, לא בהצהרה משפטית המחייבת אותו לבדו”, כתבה השופטת, והוסיפה כי, “האיש מביע תקווה שהאשה תמשיך לעמוד לצדו. אין בהודעות אלה התחייבות גוברת על הדין”.

השופטת: לא מדובר בחובות אישיים

בסופו של דבר קבעה השופטת כי על אף טענותיה, האשה לא הצליחה להוכיח כי מדובר בחובות אישיים בלבד. היא חייבה אותה להשתתף בחובות במסגרת איזון המשאבים, תוך הדגשה כי, “האישה לא עמדה בנטל להראות כי מקור החובות במניפולציה או בהפרת נאמנות”. עם זאת, היא קיבלה חלק מטענותיה בנושאים אחרים, והורתה לבעל לשלם לה סכומים שונים בגין איזון נכסים והוצאות משותפות.

בין היתר, נפסק כי האשה תקבל 49,933 שקל בגין איזון משאבים, ועוד 46,352 שקל כמחצית מקרן השתלמות שהבעל משך לאחר פרוץ הסכסוך, “שלא לצורכי התא המשפחתי”. בנוסף, נפסקו לטובתה 44 אלף שקל בגין הלוואה לשיפוץ הדירה שניטלה מחשבונה, 16,588 שקל בגין תשלומי משכנתא ששילמה לבדה, ו-4,755 שקל בגין הוצאות אחזקת דירה. עוד נקבע כי היא זכאית למחצית מתמורת מכירת העסק - 25 אלף שקל, מכיוון שהבעל לא הוכיח לאן נעלמו הכספים.

לעומת זאת, נדחתה תביעת הבעל לקבל דמי שימוש על תקופת מגוריה של האשה בדירה. השופטת ציינה כי, “אין מקום לחייב את האשה, מאחר שהבעל הוא שבחר לעזוב את הבית ומאז חדל להשתתף בתשלומים”. לדבריה, “התנהלות זו אינה הולמת את עתירתו לקבלת סעד עבור השימוש בדירה”. השופטת דחתה גם את טענותיו ביחס לרכב המשפחתי, וקבעה כי האשה תירשם כבעלת מחצית מהזכויות בו ותוכל למכור אותו כרצונה.

בחלקו האחרון של פסק הדין נידונה שאלת מזונות הילדים. השופטת קבעה כי שני הילדים הגדולים יקבלו מזונות בסכום של 1,300 שקל לחודש כל אחד, הכוללים מזונות ומדור, ואילו מזונות הבן השלישי, שנמצא על הרצף האוטיסטי, יבוטלו משום שקצבת הנכות החודשית שלו מכסה את כל צרכיו. היא הדגישה כי “יש בקצבת הנכות כדי לכסות את כלל צרכיו השוטפים והמיוחדים של הקטין, ולכן אין מקום לחיוב נוסף”. בנוסף חויבו ההורים לשאת בחלקים שווים בהוצאות החינוך, הבריאות והחוגים של הילדים, תוך הקפדה על תיאום מראש. השופטת גם קבעה מנגנון ברור לקיזוזים ולהחזרי הוצאות בין הצדדים, כדי למנוע סכסוכים עתידיים.

בסיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי האשה אינה יכולה להתנער מחובות שנוצרו בתקופת הנישואים בשם טענת “הדרה”. “האישה לא הצליחה להראות כי החובות צמחו ממניעים זרים או תוך הסתרה מכוונת”, כתבה השופטת בהכרעתה. “העסק היה מקור פרנסתה ופרנסת המשפחה, וההחלטות העסקיות המרכזיות היו בידיעתה”. פסק הדין משרטט קו ברור בין טענת “לא ידעתי” לבין חובת השיתוף הכלכלי בין בני זוג. כפי שציינה השופטת זרבל קדשאי, “אין די בטענה כי בן הזוג לא שאל לדעתה באשר לניהול העסק או נטל הלוואות על דעת עצמו. על מנת להחריג חוב ממסת הנכסים המשותפים, נדרש להוכיח כי מדובר בחוב אישי מובהק - דבר שלא נעשה בענייננו”.

למה בעצם האשה טענה שלא צריכה לשלם את החובות של העסק?

היא סיפרה שמעולם לא היתה מעורבת בעסק של בעלה, לא ידעה על ההחלטות שלו, ולא היתה חתומה על שום מסמך. לדבריה, היא שמעה במקרה מחבר שלו שהעסק חייב מיליון שקל, ורק אז הבינה שיש בעיה. מבחינתה, החובות היו “שלו בלבד”.

אז מה גרם לבית המשפט לחשוב שהיא כן ידעה?

השופטת מצאה מסמכים שמראים שהאשה חתמה בעצמה על משכנתא שהוגדלה כדי להזרים כסף לעסק. בנוסף, היא קיבלה מדי חודש משכורת של 4,000 שקל מהחברה, גם אם לא עבדה בה בפועל. היו לה סיסמאות לחשבון הבנק של העסק, והיא עצמה רשמה המחאות לרכישת שעון רולקס. לכן השופטת קבעה שלא ייתכן שהכל נעשה מאחורי גבה.

איך השופטת התייחסה לטענות על “הסתרה” מצד הבעל?

היא כתבה שאין הוכחות לכך שהבעל ניסה להבריח כספים או להסתיר מידע. להפך, היא השתכנעה שהחובות נוצרו בגלל טעויות עסקיות ולא כתוצאה ממעשים פסולים. גם הטענה שהכספים שימשו להימורים נדחתה, אחרי שהאשה הודתה שאין לה הוכחות לכך.

מה המשמעות של שיתוף בחובות?

לפי החוק, כשבני זוג נשואים, לא רק הזכויות משותפות אלא גם החובות. כלומר כל עוד לא מוכח שהחוב אישי בלבד, שני בני הזוג נושאים בו יחד. השופטת הדגישה כי, “אין די בטענה שבן הזוג לא שאל לדעתה של האשה”, כי עצם החיים המשותפים וההנאה מההכנסות יוצרים גם אחריות משותפת.

מה קרה עם הודעות הוואטסאפ שהאשה הציגה?

האשה ניסתה להשתמש בהודעות שבהן הבעל כתב “האחריות שלי ורק שלי” כדי להוכיח שהוא מודה שהכל עליו. אבל השופטת ראתה בהודעות האלה ביטוי של חרטה ורגש, לא הודאה משפטית. לדבריה, “מדובר בבעל שמבקש לעודד את אשתו, לא בהתחייבות משפטית שמפטרת אותה מהחובות”.

איך בית המשפט התייחס לטענה שהאשה הודרה מהעסק?

השופטת לא קיבלה את זה. היא כתבה שהאשה אולי לא ניהלה את העסק, אבל ידעה היטב על התנהלותו ונהנתה מפירותיו. בנוסף, כשהגיע הזמן למכור את העסק, היא עצמה ניסתה למצוא קונים ועמדה על מחיר גבוה יותר. לכן נקבע שהיא לא יכולה מצד אחד לטעון לשותפות ברווחים ומצד שני להתנער מההפסדים.

האם הבעל יצא “מנצח” בפסק הדין?

לא בדיוק. אמנם בית המשפט קיבל את עמדתו בעניין החובות, אבל חייב אותו לשלם לאשה סכומים שונים על איזון רכושי והוצאות ששילמה לבדה - כמעט 200 אלף שקל בסך הכל. בנוסף, נדחתה תביעתו לגבות ממנה דמי שימוש על תקופת מגוריה בדירה.

למה פסק הדין הזה נחשב מיוחד או חריג?

מכיוון שהוא עוסק במצב שקורה להרבה זוגות - אחד מהם טוען שלא ידע כלום על העסק של השני. השופטת בחנה לעומק את הגבול בין “לא ידעתי” לבין אחריות משותפת, וקבעה שאם בן הזוג נהנה מההכנסות ומאורח חיים שנבע מהעסק, הוא גם נושא באחריות כשהעסק קורס.