נדחה ערעור בנוגע לצוואות: "לא נתערב בממצאי מהימנות"
בית המשפט לענייני משפחה פסל את צוואותיה האחרונות של המנוחה, וקבע כי יש לקיים את צוואתה המוקדמת, שחילקה את עיזבונה באופן שוויוני בין כל ילדיה. הערעור שהגיש אחד הילדים, שטען להשפעה בלתי הוגנת מצד אחיותיו ולפגמים מהותיים בהליך, נדחה בבית המשפט המחוזי,
שהדגיש כי מדובר בממצאי מהימנות מובהקים של הערכאה הדיונית, וכי "אין מקום להתערבות ערעורית"
במרכז הסכסוך המשפחתי שהגיע לפתחו של בית המשפט עמדה אשה מבוגרת, אם לשמונה ילדים, שבמהלך שנותיה האחרונות ערכה לא פחות משבע צוואות. כל אחת מהן שינתה את חלוקת הירושה בין ילדיה, עד שגם לאחר מותה נותרו בני המשפחה חלוקים בשאלה מהו רצונה האמיתי. אחד הבנים שלה ביקש לקיים את שלוש הצוואות האחרונות שנערכו על ידי אמו, שלטענתו ביטאו את רצונה החופשי להוריש חלקים משמעותיים ממנו לו ולאחד האחים, בעוד שהאחיות שלהם התנגדו לכך וטענו להשפעה בלתי הוגנת.
בית המשפט לענייני משפחה, שדן בפרשה במשך תקופה ארוכה, פסל את אותן צוואות מאוחרות וקבע כי יש לקיים את הצוואה המוקדמת מה-19 באוקטובר 2010, שבה חילקה המנוחה את רכושה שווה בשווה בין ילדיה. בפסק הדין נכתב כי, "הוכח כי בתקופה שבה נערכו הצוואות המאוחרות היתה המנוחה נתונה להשפעות חיצוניות בלתי הוגנות מצד חלק מילדיה, ולא היתה עוד במצב נפשי המאפשר לה גיבוש רצון חופשי ועצמאי". עוד נקבע כי אחת העדות המרכזיות בתיק, שהיא אחת האחיות, מסרה תצהיר מוקדם שנמצא אמין יותר לעומת גרסתה המאוחרת, שנמסרה כשהיתה חולה ובמצב רפואי קשה.
הבן, שלא השלים עם ההכרעה, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב, באמצעות עורכי דינו רון דרור וחן פייביש. לטענתו, הערכאה הראשונה טעתה כשהתעלמה מראיות משמעותיות שהעידו, לדבריו, על רצונה האמיתי של האם להעדיף אותו ואת שניים מאחיו. הוא טען כי השופטת שדנה בתיק בערכאה הראשונה "ננעלה על מסקנה מוקדמת", והושפעה מהחלטות שניתנו בהליך קודם בעניינה של אותה משפחה.
קונפליקט סביב העדויות של האחות פנינה
הבן טען עוד כי בית המשפט לענייני משפחה לא נתן משקל ראוי לעדותה של האחות, שלדבריו הגיעה אליו מיוזמתה "כדי לומר את האמת", וחתמה אצלו על תצהיר שבו חזרה בה מגרסתה הקודמת. "באה האשה הזו, חולה במחלה סופנית, ואמרה לי שהיא רוצה לעשות יושר ולהגיד את האמת. זה לא דבר רגיל שעד מפתח של הצד השני בא אליך מיוזמתו", אמר בא כוחו במהלך הדיון. ואולם בית המשפט המחוזי, בהרכב של השופטים גרשון גונטובניק, נפתלי שילה ואיריס אילוטוביץ’ סגל, דחה את הטענות האלה וקבע כי אין מקום להתערבות.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במהלך הדיון בערעור הבהירו השופטים למערער כי עיקר הכרעתה של השופטת נשענה על התרשמות ישירה ממהימנות העדים, ובפרט מהתרשמותה מעדותה של האחות. "הרושם שלנו", אמר אחד השופטים במחוזי, "הוא שפסק הדין במידה רבה נשען על ממצאי מהימנות. המשוכה בפני אדוני אינה פשוטה". בהמשך הם הוסיפו כי בית המשפט הראשון "נימק בפסק דין מנומק ומפורט מדוע מצא לנכון לפסול את שתי הצוואות האחרונות", וכי מדובר בפררוגטיבה (זכות מיוחדת) מובהקת של הערכאה הדיונית.
הוא ניסה לשכנע כי השופטת שגתה בהערכת הראיות, בכך שלא בחנה את הצוואות המוקדמות באותם כלים שבהם בחנה את המאוחרות. לדבריו, "אם השופטת קובעת בהליך הראשון שהאחיות משפיעות עליה ולוחצות עליה, מדוע היא משנה את דעתה עכשיו? הרי גם לפי אותה גישה, השפעה בלתי הוגנת נמשכה לאורך השנים". הוא הוסיף כי יש "חוטים שזורים של ראיות" המלמדים על כך שאמו רצתה להעדיף את ארבעת ילדיה הקרובים אליה - ובכללם הוא עצמו, אך בית המשפט התעלם מכך.
בהתייחסו לעדותה של פנינה, טען עורך דינו כי, "השופטת מתעלמת מן העובדה שפנינה עצמה אמרה שהחתימו אותה על התצהיר בלי שקראה אותו. חברי לא הביא עד לסתור. האחות העידה בפניי מיוזמתה, אמרה שבאה לנקות את מצפונה, והסבירה שאמה אמרה לה במפורש שהיא רוצה לתת לארבעה בלבד". אלא שהשופטים במחוזי דחו גם את הטענה הזו, והבהירו כי בית המשפט לענייני משפחה נימק מדוע נתן משקל דווקא לתצהיר הראשון של האחות, שנמסר לפני שחלתה, וכי התרשמותו היתה כי זהו "הדובר האותנטי של רצון המנוחה".
- הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
- העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
ההתנהלות של הבן חיזקה את המסקנה לגבי השפעה בלתי הוגנת
במהלך הדיון העלו השופטים גם תהיות באשר להתנהלותו של המערער עצמו, לאחר שהתברר כי כחודשיים לפני פטירת האם משך מחשבונה כספים. "אי אפשר להתעלם מזה", אמר אחד השופטים, "יש פה משהו שלא נותן מנוחת דעת. אם הוא בטוח בצדקתו, מדוע עשה את הפעולה הזו?". הדברים נענו בהסבר מצד בא כוחו של הבן, שטען כי מדובר במתנה שהמנוחה ביקשה להעניק בחייה, אך השופטים הבהירו כי ההתנהלות הזו רק מחזקת את המסקנה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת.
בסיום החלק של שמיעת הטיעונים, הציע בית המשפט למערער למשוך את ערעורו, ושאם יבחר לעשות זאת לא יושתו עליו הוצאות. "זה לא מסוג התיקים שנוכל להתערב בהם", נאמר בפרוטוקול. "בכל הקשור לפנינה זה מקרה מובהק של התרשמות בית משפט. נקבע כי העדות שהיא נתנה בהליך הקודם שיקפה את הלך הרוח האותנטי שלה... עדותה תומכת באותנטיות של הצוואה שאושרה. כל המשפחה התיישרה מאחורי פסק הדין". לאחר התייעצות קצרה, קיבל עורך דינו של הבן את ההצעה, והערעור נדחה ללא חיוב בהוצאות.
בפסק הדין שניתן לאחר מכן צוין בקצרה כי, "עם תום שמיעת הטיעונים המלצנו למערער שלא לעמוד על הערעור. בא כוח המערער מסר כי המלצה זו מקובלת, ולפיכך הערעור נדחה. בשים לב לכך שהועלו טיעונים הראויים להישמע, לא מצאנו לפסוק הוצאות". הערובה שהופקדה הוחזרה למערער. השופטים הדגישו כי ריבוי הצוואות והשינויים התכופים שבוצעו בהן דווקא מחזקים את המסקנה בדבר מעורבות והשפעות חיצוניות. "אדם עצמאי במחשבתו", ציינו באחת ההערות, "אינו משנה צוואה כל שבועיים". בכך הם אישרו למעשה את ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי יש לקיים את הצוואה הראשונה בלבד.
הפרשה, שנדונה במשך כמה שנים, שיקפה את המתח והכאב המלווים לעתים סכסוכי ירושה בתוך משפחות. באולם הדיונים נפרשה תמונה של יחסי קרבה ומתח, אהבה וקנאה, שנהפכו לאחר מותה של האם לעימות משפטי טעון. "כולנו יודעים מה זה כיבוד אם", אמר עורך דינו של הבן במהלך הדיון. "*** היה הבן האהוב עליה, היא אמרה ל*** שהיא רוצה לתת לו כי מגיע לו". אך גם הדברים האלה לא שכנעו את השופטים להתערב.
עורכי הדין בעז קראוס ונועה בינדר שטיינברג, ממשרד עורכי הדין קראוס המתמחה בצוואות, שייצגו את האחיות, מסרו כי, "פסק הדין המחוזי מסיים סוף סוף סכסוך משפחתי קשה וכואב שנמשך יותר מעשור. אנו רואים בו הגשמת רצונה האמתית של האם - אשת שלום שכל חייה חינכה לאחדות ולקירוב לבבות. תוצאת פסק הדין המחוזי היא לא רק נכונה משפטית, היא גם אנושית וצודקת ומביאה לסגירת מעגל מכבדת לזכרה של האם המנוחה".
על מה בעצם התווכחו הצדדים בבית המשפט?
התיק עסק בשאלה איזו צוואה של האם המנוחה היא הצוואה התקפה והאמיתית. במשך השנים היא ערכה שבע צוואות שונות, ובכל פעם היא שינתה את חלוקת הרכוש בין ילדיה. הבן רצה שבית המשפט יקיים את שלוש הצוואות האחרונות, שבהן הוא קיבל חלק גדול יותר, ואילו אחיותיו דרשו לקיים את הצוואה המוקדמת יותר, שבה הרכוש חולק בשווה בין כל הילדים.
למה האם שינתה כל כך הרבה פעמים את הצוואה שלה?
זו שאלה שכל הצדדים ניסו לענות עליה. לפי האחיות, האם היתה מושפעת מלחצים שונים מצד ילדיה, וכל שינוי נבע מהתערבות של מי מהם. לפי הבן, השינויים נבעו דווקא מרצונה האמיתי של האם לתקן עוול שעשתה לו ולתת לו יותר, משום שעמד לצדה ודאג לה. בית המשפט לא קיבל את גרסתו, וקבע שהשינויים התכופים מעידים על השפעה חיצונית ולא על רצון עצמאי.
מה זו בעצם "השפעה בלתי הוגנת" שדיברו עליה כל הזמן?
השפעה בלתי הוגנת זו סיטואציה שבה אדם מנצל את מצבו של מצווה,
למשל כשהוא חולה, חלש או תלוי באחרים, כדי לשכנע אותו לערוך צוואה לטובתו. זו לא בהכרח כפייה פיזית, אלא יכולה להיות גם לחץ רגשי, הפחדה, בידוד מהמשפחה או ניצול של תלות. בית המשפט בודק אם היתה למנוח או למנוחה עצמאות אמיתית בהחלטה. במקרה הזה נקבע שהמנוחה היתה נתונה
להשפעות כאלה בשלב שבו ערכה את הצוואות האחרונות.
למה האחות כל כך חשובה בפרשה הזו?
היא היתה עדה מרכזית בתיק. היא מסרה שני תצהירים סותרים - באחד אמרה שהאם רצתה לחלק שווה בשווה, ובשני טענה להפך. הוויכוח נסוב סביב השאלה איזו גרסה משקפת את האמת. הערכאה הראשונה קבעה שהתצהיר הראשון הוא האמין והאותנטי יותר, כי ניתן כשהיא עוד היתה במצב בריאותי תקין, ובית המשפט המחוזי אישר את הקביעה הזו.
למה הערעור של הבן נדחה?
השופטים במחוזי הסבירו שהם לא רואים מקום להתערב בהחלטה של הערכאה הראשונה, מפני שהיא נסמכה על התרשמות ישירה מהעדים - וזה תחום שבו בית המשפט לערעורים כמעט אף פעם לא מתערב. הם אמרו בפירוש שמדובר בממצאי מהימנות, כלומר בהתרשמות אישית של השופטת ששמעה את העדים ודיברה איתם, ולכן אין הצדקה להפוך את המסקנות שלה.
האם היו טענות נוספות נגד הבן עצמו?
כן.
במהלך הדיון עלה שהוא משך כספים מחשבון אמו זמן קצר לפני מותה. השופטים העירו שזה מעורר קושי מוסרי ומשפטי, ותהו מדוע אדם שטוען שפעל לפי רצון אמו צריך למשוך כספים כשמצבה היה סיעודי. הוא הסביר שהאם רצתה להעניק לו מתנה בחייה, אבל בית המשפט לא קיבל את זה.
מה היתה עמדת השופטים במחוזי לגבי מספר הצוואות הרב?
השופטים ראו בריבוי הצוואות סימן לכך שהיתה השפעה חיצונית על האם. הם אמרו בפירוש ש"אדם עצמאי במחשבתו לא משנה כל שבועיים צוואות", ובכך חיזקו את מסקנת הערכאה הראשונה שהמנוחה לא היתה במצב שמאפשר לה קבלת החלטה חופשית בשלביה האחרונים.
לפעמים, כששופטים מבינים שהערעור לא צפוי להתקבל, הם מציעים לצדדים לסיים את ההליך בדרך של הסכמה, כדי לחסוך הוצאות וזמן. במקרה הזה הם אמרו לו במפורש ש"אין מקום להתערבות" ושאם יוותר - הוא לא יחויב בהוצאות. הוא קיבל את ההצעה, ולכן הערעור נדחה בהסכמה.
האם היו רגעים אנושיים בדיון?
כן, לא מעט. הסיפור נוגע ליחסים בין אם לילדיה, לאהבה, לאכזבות ולתחושת עוול. אחד מעורכי הדין אמר בדיון כי, "כולנו יודעים מה זה כיבוד אם. *** היה הבן האהוב עליה, היא אמרה ל*** שהיא רוצה לתת לו כי מגיע לו". אבל למרות הדברים האישיים והרגשיים, השופטים נשארו ממוקדים בשאלה המשפטית הקרה: מה היתה כוונתה האמיתית של האם, לפי הראיות.
במקרה אחר, אב קשיש, הבעלים לשעבר של מפעל טקסטיל מצליח, שנשא בלבו כעס כלפי בנו במשך עשרות שנים, נתק שנמשך מאז קריסת המפעל בסוף שנות השמונים ועד לתחילת העשור הקודם. המפעל, שבו עבדו גם שני הבנים, נקלע לקשיים ולבסוף נסגר. האב, שנפטר ב-2022 בגיל 104, נותר עם רכוש שהספיק לכלכל אותו בכבוד עד יומו האחרון - בית בשווי של כ-20 מיליון שקל וסכום נוסף של כ-2.5 מיליון שקל בבנק. במשך שנים ארוכות לא סלח האב לבנו ד’, שלטענתו חמד את המפעל וניסה להשתלט עליו. העדויות שהובאו בפני בית המשפט תיארו את תחושות האכזבה העמוקה והכעס שלו. "המנוח האשים את בנו ד' שהוא חמס את אביו ולקח ממנו כסף, שניסה להשתלט על המפעל יחד עם שותפים זרים", נכתב בפסק הדין שפורסם. כתוצאה מכך שרר נתק מתמשך בין האב לבן, שהותיר צלקת עמוקה ביחסים המשפחתיים. הכעס הזה קיבל ביטוי משפטי ברור. מ-1990 ועד 2016 ערך האב שש צוואות שונות, ובכולן - ללא יוצא מן הכלל - ד' נושל מעיזבון אביו. רכושו של המנוח חולק בין הבן השני א' לבין ששת נכדיו, כאשר ד' לא קיבל דבר. אלא שב-2016 חודש הקשר בין האב לבן, ואט־אט נבנתה מערכת יחסים חדשה. שנתיים מאוחר יותר, כשהוא בן 100, פנה האב לעורך דין וביקש לערוך צוואה חדשה, שבה העניק לראשונה גם לד’ חלק משמעותי מנכסיו. מחצית מן הבית חולקה בין שני הבנים, וכל נכד קיבל שישית מן החצי האחר ומהכסף שבבנק. המהפך הזה הוליד התנגדויות קשות. יורשים אחרים, ובעיקר משפחתו של הבן א’, טענו שהאב לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית לערוך צוואה בגילו המופלג. לדבריהם, "מדובר בזקן סנילי, רתוק לכיסא גלגלים, חולה אלצהיימר שאינו מזהה אפילו את ילדיו". מנגד, התובעים הציגו עדויות הפוכות: המטפל הצמוד של האב, שחי בביתו מ-2012, העיד כי "המנוח היה עצמאי עד השנה האחרונה לחייו, קיבל החלטות בעצמו ונהג לטוס לבדו לחו"ל". סוכנת הנסיעות אישרה את הדברים וסיפרה כיצד רכש בעצמו כרטיסי טיסה עד גיל 99. בית המשפט הכריע בנושא בספטמבר האחרון.
- 1.אמנון דדון 23/10/2025 13:19הגב לתגובה זודי בכך שהצוואה המוקדמת לא מתעדפת אף אחד כדי להבין שלא היתה השפעה לא הוגנת על המנוחה בניגוד לצוואות המאוחרות שמתעדפוות את התובע ולכן החשש להשפעה לא הוגנת מוחשי
חוזה מכירת דירה CHATGPTביהמ"ש החזיר את הגג לדיירים, ושינה את כללי המשחק בבניינים משותפים
החלטה חשובה קובעת כי הצמדת גג, חצר או קומת עמודים לדירה אחת ללא הסכמה מלאה של כל בעלי הדירות - אינה תקפה. בית המשפט המחוזי הבהיר מחדש את גבולות השימוש ברכוש המשותף, והחזיר את הכוח לידי דיירי הבניין. פסק הדין עשוי להשפיע על אלפי בתים משותפים ברחבי הארץ. על פי ההכרעה, ייתכן שעברו שנים רבות שבהן המצב הוא כזה, אך עדיין ניתן להשיב את הרכוש המשוף לידי כלל הדיירים
דיירים מבניין משותף בירושלים, שכבר חשבו כי הגג והאזורים המיוחדים שבניין שייכים בדיעבד לבעל דירה אחת בלבד, מצאו את עצמם מתכנסים שוב יום אחד, לא כדי לחלק דירות, אלא כדי לברר מי שולט בגג, במרחבים שלא נראים מבחוץ, וייתכן שגם בעתיד לבנות עליו. מה שהחל כוויכוח בין שכנים, נהפך לערעור בבית-המשפט, והסתיים בפסק-דין עקרוני שעשוי להשפיע על רבים מבעלי דירות בבניינים משותפים ברחבי הארץ.
פסק הדין עוסק בחלקה שזוהתה בעבר כמחסן, שלה הוצמדו, לפי צו רישום הבית המשותף ותכנוני הרשמה, גם הגג, קומת העמודים, חלק מהמגרש, שטחים בקומה, או בקיצור אזורים שהחברה הקבלנית קיוותה כי יהיו פריבילגיה של הבעלים של אותה יחידה בלבד. כשעלו טענות מצד דיירי הבניין על כך ש"לא ידעו על כך", נדרש בית המשפט להכריע: האם אפשר לרשום חלק מהרכוש המשותף כך שהצמידות תאפשר לבעל הדירה לפעול - לבנות, למכור, להפריד - ללא הסכמת שאר הדיירים?
הבניין המדובר נבנה על ידי ירלון חברה לבניין, שהציעה לבעלי הדירות - בחוזים מוקדמים - כי כל החלקים שאינם דירות, בין אם חדר מדרגות, חצר, מקלט, מקומות אחסון וכו′, יהיו חלק מהרכוש המשותף. כך נרשם הבניין כבית משותף. עם זאת, החברה שמרה לעצמה זכויות על הגג ועל קומת העמודים, וזאת לפי סעיפי חוזה, ולפיהם החברה תהיה רשאית לבנות על הגג או על קומת העמודים, בתנאי שהמבנה ישמש למגורים, ובלבד שלא תהיה לכך השפעה או צורך בהסכמת יתר דיירי הבניין.
על פי ההסכם: בעלי היחידה לא זקוקים להסכמת יתר בעלי הדירות
בצו רישום הבית המשותף נכתב כי חלקה 17/1 משמשת מחסן בשטח קרקע של כ-2 מ"ר, והוצמדו אליה 250/581 (לאחר תיקון: 242/587) חלקים מהרכוש המשותף, כולל הגג, המגרש, שטחים בקומה עליונה. בהסכם מיוחד, שנחתם בין החברה לבין הבעלים של חלקה 17/1, נקבע כי בעלי החלקה רשאים "לבנות ולהקים מבנים כראות עיניהם על הגג … על כל חלק הימנו … ובלבד שמבנים אלה יהיו מיועדים למטרת מגורים בלבד". עוד נקבע כי הם רשאים לעשות כן מבלי להיזקק להסכמת יתר בעלי היחידות בבניין.
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
על סמך אותו הסכם ,כך טענה החברה, ניתן לראות בגג, בחצר, בקומת העמודים, שטח ששייך באופן בלעדי לחלקה 17/1. בעלי הדירות האחרים למדו על כך רק שנים לאחר מכן, והם ביקשו לצאת מנקודת הנחה: לא ייתכן ששטחים משמעותיים בבניין יהיו בשליטה פרטית של דייר אחד בלבד, מבלי שהותר להם אי פעם להביע את דעתם.
כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס שבח
נחלה כפרית בשטח של כ-3 דונמים, בית צנוע בן 93 מ"ר, זכויות בנייה לשלוש יחידות דיור נוספות ושתי יחידות אירוח, ובמרכז המחלוקת: האם המוכרת זכאית לפטור מלא ממס שבח עד התקרה שבחוק, או רק לפטור חלקי? ועדת הערר בנוף הגליל קבעה שהדרך הנכונה לחשב מסים בעסקות
מהסוג הזה עוברת תחילה דרך פיצול פיזי, ורק אחר כך פיצול רעיוני. ההכרעה משליכה גם על מס הרכישה של הקונים, והסתיימה בדחיית הערר כולו
בבוקר אחד לא כל כך מזמן, לאחר חודשים של התדיינות והגשת תצהירים, מסמכים וחוות דעת שמאיות, קיבלה ועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בנוף הגליל החלטה ששבה והעלתה אל מרכז הבמה משפטית שאלה שמלווה כמעט כל עסקה של מכירת נחלה: מהו החלק שייחשב דירת מגורים לצורך הפטור ממס שבח, ומהו החלק הנותר, שעליו יחול המס? הסיפור מתחיל בנחלה במושב מגן שאול, נחלה לא גדולה במיוחד, אך כזו הנושאת עמה מטען כלכלי ומשפטי לא מבוטל.
הנחלה משתרעת על 2,994 מ"ר, כשבמרכזה עומד בית מגורים בשטח של 93 מ"ר בלבד. לצד הבית קיימות זכויות בנייה משמעותיות: שלוש יחידות דיור בשטח כולל של 650 מ"ר וכן שתי יחידות אירוח אפשריות. תמורת העסקה נקבעה על 2.7 מיליון שקל - סכום שהמשיב, מנהל מיסוי מקרקעין נצרת, קיבל לבסוף כהצהרה אמתית, לאחר שבתחילה העריך את העסקה בסכום גבוה בהרבה. כך חזר הדיון למסלולו המקורי: לא גובה התמורה, אלא דרך החישוב של מס שבח ומס רכישה בעסקה מורכבת.
כבר בראשית פסק הדין הזכירה השופטת עירית הוד כי בפועל אין מחלוקת על המחיר ששולם. לדבריה, “המשיב קיבל את שווי העסקה המוצהר - 2.7 מיליון שקל... משכך, אין עוד מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשווי הכולל של הנחלה”. מכאן ואילך התמקדו הצדדים במחלוקת אחרת: האם המוכרת זכאית לפטור מלא ממס שבח על פי סעיף 49ז לחוק, עד תקרת הפטור שנקבעה אז על 2.215 מיליון שקל, או שמא עליה לקבל פטור רק על חלק מהנחלה - החלק הבנוי בלבד.
העוררים, המוכרת והרוכשים, טענו כי כל חלקת המגורים צריכה ליהנות מהפטור המלא. לדבריהם, על המנהל היה לייחס את מלוא שווי דירת המגורים לתקרה, ורק לאחר מכן לחשב את ההפרש. בכתב הערר טענו כי “שווי הבית ללא זכויות בנייה הוא 1.25 מיליון שקל... ובהתאם לתקרת הפטור ובהתחשב בשווי העסקה, שווי יתרת הזכויות החייבות הוא 281 אלף שקל בלבד”. לאור זאת, הם טענו שאין הצדקה לכך שהמנהל העניק פטור רק בגובה של 1.864 מיליון שקל, ולא עד תקרת הפטור.
- האם הסכם ממון מאפשר לבני זוג להחזיק שתי נחלות?
- המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
רק חלק אחד יכול ליהנות מפטור ממס שבח
אלא שמנגד עמדת המנהל היתה שונה בתכלית, ונתמכה בפסיקה רחבה של בית המשפט העליון. לטענתו יש לבצע קודם פיצול פיזי של הנחלה - להפריד את החלק הבנוי ואת הקרקע הדרושה להנאתו, ורק לאחר מכן להחיל את הפיצול הרעיוני של סעיף 49ז. בפועל, רמ"י (רשות מקרקעי ישראל) כבר ערכה פיצול פיזי בקביעה שלה, שלפיה 1.5 דונמים מהנחלה מהווים חלקת מגורים. החלק הזה, שכולל את הבית ואת החצר הצמודה, הוא החלק היחיד שיכול ליהנות מהפטור ממס שבח.
