במאי 2021 הגיעה התובעת, שמאית מקרקעין וכלכלנית בשנות החמישים לחייה, אל אחד ממתקני הנתבעת כדי לעבור ניתוח לתיקון בטן ושאיבת שומן. ההתרגשות והמתח שאפיינו את הרגעים שלפני הכניסה לחדר הניתוח נהפכו בתוך שניות לסיוט מתמשך. אחרי שהפקידה את חפציה האישיים, לבשה בגדי מנותחת, נעליה הוחלפו בערדלי בד פשוטים ומשקפיה הוסרו ממנה, היא יצאה לדרכה במסדרון שמוביל לחדר הניתוח. לצדה צעד אח מטעם המרכז הרפואי, אך ברגע שנשמעו מלות אזהרה מפיו, כבר היה מאוחר מדי.

בשל הפרשי גובה של כמה סנטימטרים ברצפת המסדרון, התובעת החליקה לאחור, נפלה בעוצמה על גבה ונחבלה קשות. "נחבלתי בגב התחתון ובעצם הזנב", היא תיארה מאוחר יותר בעדותה בבית המשפט. האירוע התרחש בתוך דקות, אך תוצאותיו נמשכו שנים קדימה והשפיעו על חייה האישיים, החברתיים והמקצועיים. הזירה עצמה לא תועדה בצילום, וגם דו"ח אירוע רשמי לא הוצג על ידי הנתבעת בשלב הראשוני. "הנתבעת לא הביאה כל עד רלוונטי לסתור את גרסתה של התובעת", ציין השופט שי משה מזרחי בהחלטתו, והוסיף כי דווקא המחדל הזה - הימנעות מהבאת עדים מרכזיים, ובהם האח המלווה ומנהל המתקן בעת ההתרחשות - פעל לחובת המרכז הרפואי.

בחוות הדעת שהוגשו מטעם התובעת תוארה תמונה עגומה: היא לא ראתה לאן הובלה, מעדה על מדרגה שלא סומנה כראוי, איבדה את שיווי המשקל שלה ונפלה. בחוות דעת אורתופדית ובחוות דעת פסיכיאטרית חזרו המומחים על התיאור הזה, כשהם מוסיפים כי הנפילה לוותה בבהלה רבה והשלכותיה לא הסתכמו בפגיעה פיזית בלבד, אלא גם בהשלכות נפשיות ממושכות.

הנתבעת מצדה, טענה כי לא הוכח כלל שהיתה התרשלות במתקן, אך בית המשפט קיבל את גרסת התובעת במלואה. "כאשר ניטלו ממנה משקפיה, ועל רגליה נעלים מבד, הרי שמדרגה בת שלושה סנטימטרים שקמה לפתחה היא בגדר 'מכשול בפני עיוור'", פסק השופט מזרחי בהכרעתו, ודחה את כל האפשרות לייחס לתובעת אשם תורם. לדבריו, "לא היתה יכולה להבחין במדרגה הקטנה, והאחריות המלאה מוטלת על הנתבעת".

• מה מצאו חוקרי המשטרה במקרר בכפר טורעאן?
• בליינית במועדון האומן 17 תובעת 2.5 מיליון: נפגעה בראשה והפכה לנכה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מעבר לכאב הפיזי, לתובעת נגרמו גם קשיים נפשיים ותפקודיים. פרופ' מיקי בלוך, מומחה פסיכיאטרי שמונה מטעם בית המשפט, קבע כי היא סובלת מהפרעת הסתגלות עם מרכיבים דיכאוניים וחרדתיים, בשיעור של 5% נכות נפשית. לדבריו, התובעת פיתחה פחד מנפילות וצמצמה משמעותית את פעילותה החברתית והיומיומית. גם בתחום האורתופדי נקבעו לה נכויות: ד"ר אמיר השרוני, מומחה מטעם בית המשפט, מצא כי נותרו לה 5% נכות בגין שבר בעצם הזנב ועוד 5% בגין שבר בגוף חוליה. בסך הכל נקבעה נכותה הרפואית על 15%. השופט הדגיש כי אף שהשבר בגוף החוליה החלים, יש להכיר בפגיעה ככזו שעלולה להשפיע עליה גם בעתיד.

עדותה של התובעת היתה רגשית במיוחד. בעודה יושבת על כסא מיוחד עם כרית מתנפחת, היא סיפרה בקול חנוק מדמעות על השינוי הדרמטי שחל בחייה מאז התאונה. "אני כבר לא מסוגלת לנהוג, קשה לי לשבת או לעמוד זמן רב, ואני נאלצת להעביר עבודות לשמאים אחרים", אמרה. בתה חיזקה את דבריה והעידה כי אמה כמעט שאינה משתתפת בניהול משק הבית כפי שעשתה קודם לכן.

השופט התרשם מהפער בין הנכויות שנקבעו לבין מידת ההשפעה בפועל על חיי התובעת. לדבריו, היא "שקועה כל כולה בתאונה ובתוצאותיה, מעל ומעבר למצופה". עם זאת, הוא ציין כי סיום ההליך המשפטי עשוי דווקא לאפשר לה לחזור בהדרגה למעגל העבודה, ולהשיב לעצמה חלק מיכולותיה המקצועיות.

• בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
• צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת

בעניין הפיצוי, בית המשפט קבע סכומים משמעותיים: 85 אלף שקל בגין כאב וסבל, 230 אלף שקל בגין הפסדי הכנסה בעבר, 300 אלף שקל בגין הפסדי הכנסה לעתיד, 42 אלף שקל בגין הוצאות רפואיות, 35 אלף שקל עבור עזרת צד שלישי ו-15 אלף שקל נוספים להוצאות נסיעה. בסך הכל נפסק לתובעת פיצוי בסכום כולל של 707 אלף שקל, שאליהם התווספו שכר טרחת עורך דין ואגרות משפט.

בפסק הדין התייחס השופט גם לטענות הנתבעת כי חלק מהירידה בהכנסות נבעה מקצבאות קורונה או מביטוחים פרטיים. הוא דחה את הטענה הזו, והבהיר כי ההכנסות האלה אינן רלוונטיות לחישוב הפסדי ההכנסה, מכיוון שהן אינן תחליף להכנסה מעבודה. במלים ברורות, הבהיר בית המשפט כי המרכז הרפואי לא עמד בחובתו הבסיסית להבטיח את שלומם וביטחונם של המטופלים: "מדובר במכשול בפני עיוור", כתב השופט בהכרעת הדין שלו, "והנתבעת נושאת במלוא האחריות לנזקיה של התובעת".

למה בעצם לא נתנו לה ללכת עם משקפיים עד החדר ניתוח?

בבתי חולים ומרכזים רפואיים נוהגים להוריד לחולים את המשקפיים ואת החפצים האישיים כבר לפני הכניסה לחדר הניתוח, כחלק מההכנה הרפואית והבטיחותית. הבעיה היא שבמקרה הזה, בלי המשקפיים ועם ערדלי בד על הרגליים, היא לא יכלה לראות את המדרגה הקטנה במסדרון.

המדרגה הייה ממש גדולה?

לא. מדובר היה בהפרש גובה קטן יחסית - בערך שלושה סנטימטרים. אבל כשהולכים בלי נעליים רגילות, בלי משקפיים ובלחץ של רגע לפני ניתוח, גם מדרגה כזו יכולה להפוך למכשול מסוכן.

למה השופט אמר שזה "מכשול בפני עיוור"?

כי במצב שבו לוקחים לאדם את היכולת לראות טוב, כמו במקרה הזה כשהורידו לתובעת את המשקפיים - אפילו הפרש גובה קטן יכול להיות מסוכן. השופט ראה בזה מחדל של המרכז הרפואי, שאמור היה להבטיח שהדרך לחדר הניתוח תהיה בטוחה.

למה בית המשפט לא האשים אותה קצת בעצמה?

לפעמים בתי משפט קובעים אשם תורם, כלומר שחלק מהאחריות על הנפילה הוא גם של הנפגע. אבל כאן השופט קבע שאין מקום להאשים אותה בכלל. היא לא יכלה לדעת שיש מדרגה, לא היתה אזהרה מוקדמת, והיא צעדה בתנאים שממש הקשו עליה - בלי משקפיים ועם כיסויי בד לרגליים.

האם היו מצלמות או תיעוד של מה שקרה?

לא. לא היו צילומים של המקום בזמן התאונה, וגם לא דו"ח רשמי שהוצג מיידית. בנוסף, האח שליווה אותה בכלל לא העיד בבית המשפט. זה פגע מאוד בהגנה של המרכז הרפואי.

איזה נזקים נקבעו לה?

מבחינה רפואית קבעו לה נכות של 15% בסך הכל, בגלל פגיעה בעצם הזנב, שבר בחוליה, וגם פגיעה נפשית קלה. אבל בפועל, היא תיארה שהחיים שלה השתנו לגמרי - היא מתקשה לעבוד כמו פעם, נעזרת בכרית מיוחדת לישיבה, ולא מצליחה לחזור לשגרה מלאה.

כמה כסף היא קיבלה בסוף?

בית המשפט פסק לה פיצויים בסכום כולל של 707 אלף שקל, ועוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. זה סכום משמעותי, שמבטא גם את הכאב והסבל וגם את אובדן ההכנסה וההוצאות הרפואיות.