מפחדת מתחרות? התאחדות התעשיינים נגד מרכזי פיתוח

חברות בינלאומיות מוציאות מידי שנה למעלה מ-28 מיליארד שקל על המנוע הלוהט של המשק הישראלי; אמנם, בכירי ההנהגה מייצרים קשיים

 

גדי גליקברג | (1)

"מרכזי הפיתוח הם אסון", אמר שרגא ברוש לאחרונה והגדיר מחדש את אומנות ההסתכלות דרך חור של מנעול. 

תחילתו של מרכז פיתוח בחברה בינלאומית שגייסה כסף מקרנות, מכירות ורווחים שהגיעו מכל רחבי העולם - כסף שאנשים עבדו בשבילו, מכרו, קנו, עבדו, ואותו היא משלמת לאנשים המוכשרים ביותר שהיא יכולה למצוא, מגיעה לישראל ומקימה מרכז פיתוח.

כתוצאה מכך, העובדים נהנים - יש להם משכורות טובות יותר וגם המדינה נהנית - המיסים עולים. שירותי ההסעדה, ההלבשה, הנופש והפנאי, ואפילו שירותי התוכנה המקומיים, כולם נהנים, כי כסף גלובלי זורם לכאן - לרעננה, לתל אביב, לקריית גת.

צריך להבין. דו"ח של משרד הכלכלה ודן אנד ברדסטריט שירטט ביוני האחרון את היקף הפעילות של מרכזי הפיתוח בישראל: כ-4.5% מחברות ההיי טק הן מרכזי פיתוח בבעלות חברות בינלאומיות, שמעסיקות כ-71 אלף עובדים המהווים כ-24% מכלל המועסקים בתעשיית ההיי טק - אחד מכל ארבעה.  

החברות הבינלאומיות מוציאות מידי שנה למעלה מ-28 מיליארד שקל על מרכזי הפיתוח ומתוך 380 מרכזים שנפתחו משנות השישים של המאה הקודמת נסגרו רק 73 כך שכיום פועלים בישראל 307 מרכזים כאלה, בבעלות של 303 חברות בינלאומיות. אם תרצו, המנוע הלוהט של הקטר המוביל את המשק. אבל התעשיינים סובלים. להם יקר יותר לשלם משכורות.

אבל האם זה לא מה שרצינו בשבעים שנות מדינה? האם לא רצינו שחברות ומשקיעים מרחבי העולם יבואו וישימו כאן את המשאבים שלהם כדי שאנחנו נהנה והם ירוויחו? האם לא בשביל זה בנינו מערכת חינוך, מוסדות מחקר ואקדמיה? ואולי הבעיה היתה נפתרת אם היינו סוגרים את כל אלה ומייבשים את מעיין החדשנות הישראלית? אולי אז המשכורות היו יורדות, לרווחת חברי ההתאחדות? ברור שלא. כי ההתאחדות לא מעוניינת להתחרות. היא לא מעוניינת לשפר את הטכנולוגיה, את איכות ההון האנושי, את הפריון, שעולה בחדות עם כניסתם של מרכזי פיתוח לישראל. היא מעדיפה לדכא תחרות, להוריד משכורות ולהישאר תקועה בעבר.

אמנם, הבעיה לא מסתיימת בשורה בעיתון. הבעיה באמירות מהזן הזה הוא הכוח שטמון בהן. לא מדובר באנשי שוליים. מדובר במנהיגים עסקיים מהמעלה הראשונה, אנשים רבי כוח, שמילה שלהם עלולה לעתים להיקלט אצל מקבלי ההחלטות. אבל יותר גרוע מכך, היא עלולה להיקלט אצל האוזניים מעבר לים. שכן למשקיעים וחברות גלובליות אין שום בעיה להסיט את זרם ההשקעות. ואם האווירה הציבורית מתקדרת, זה לא קשה לפתוח את מרכז הפיתוח הבא בפריז במקום בחיפה, בקנברה במקום בראשון לציון.

מרכזי פיתוח הם השאור שבעיסה. הם מושכים את הטובים ביותר ומתגמלים אותם כראוי. הם גורמים ליותר סטודנטים מוכשרים ללמוד תחומים מועילים, שיאפשרו להם להשתכר כראוי ולהצליח בחיים. הם מאפשרים ליותר אנשים להתקדם בזכות הכישורים והיכולות האינדיבידואליות שלהם ולא בזכות החיבור שלהם למוקד כוח כזה או אחר. ראוי לתעשיינים שיסיטו את העין מהחור של הגרוש ויבינו שאמירות כאלה לא מסייעות להמשך הבום הכלכלי שאותו אנחנו חווים, אפילו לא במעט. 

קיראו עוד ב"ניתוחים ודעות"

 

תגובות לכתבה(1):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    רז 02/05/2018 12:22
    הגב לתגובה זו
    .
התרסקות מטוס (צילום מסך)התרסקות מטוס (צילום מסך)

בטיחות או נוחות - איך בוחרים את המושב המושלם בטיסה?

איפה הכי מסוכן לשבת במטוס, איפה הכי נוח לשבת במטוס? ככה תדעו לבחור את המקומות המתאימים לכם 

עופר הבר |

הצ׳ק אין למטוס אל על בואינג 737-800 ברגע האחרון, לא איפשר לי לבחור את המושב הבטוח שרציתי. עליתי ברגשות מעורבים לטיסת אל על LY290 לוונציה בדרכי לטרק בהרי הדולומיטים. ישבתי בשורה הרביעית בקדמת המטוס ולא יכולתי שלא להיזכר בטיסת ALOHA Airlines 243 בשנת 1988, גם היא במטוס בואינג 737-200. טיסת אלוהה איירליינס 243 זכורה כטיסה שהשאירה צמרמורת ופחד בקרב 95 נוסעי הטיסה, כשבגובה 24,000 רגל, נשמעו רעשי שבר וקריעה וחלקו הקדמי העליון של המטוס נתלש מעליו בחלקיק שניה מעל שורות 1-5 ורוח בעוצמה של הוריקן פרצה לחלל המטוס.

הנוסעים החגורים ראו לעיניהם המבועתות את אחת הדיילות נשאבת לחלל האוויר. הנוסעים שישבו תחת הגג הפעור לרווחה, בהיעדר גישה למסכות החמצן, סבלו מהיפוקסיה, מצב שבו יש חוסר באספקת חמצן לרקמות בגוף, מצב המסכן חיים. רעש הרוח היה חזק כל כך שהטייסים התקשו לדבר ביניהם והדיילים התקשו בגלל הרוח להגיע לתא הטייס בכדי לראות אם הטייסים נותרו בחיים. שני הטייסים התקשו להטיס את המטוס הקרוע אך הצליחו בתושייתם להנחיתו בשלום והנוסעים ניצלו. זה היה מטוס הנוסעים עם הנזק הכי גדול בגוף המטוס שהצליח לנחות בשלום.

מאז, הלקחים נלמדו. השבר שהיה "שבר התעייפות" עקב מחזורי הפרשי הלחץ בהמראה ונחיתה נלמד, התכן והתחזוקה שופרו, ובכל זאת, כשישבתי בשורה 4 במטוס 737 ידעתי שיש מקומות בטוחים יותר לשבת בהם.



המושבים הבטוחים יותר


היו מספר ניסויים לבחינת עמידות ריסוק מטוס מטוסים לבחינת מיקום המושב המועדף. הניסוי המפורסם ביותר שבדק בטיחות מושבי הנוסעים במטוס בואינג נערך על ידי הערוץ הבריטי Channel 4 יחד עם Discovery Channel בשנת 2012, תחת השם  Live Crash Test.

מחאה פרו פלסטינית
צילום: טוויטר

חרם אירופאי על סחורה ישראלית - עד כמה זה משמעותי ומה אפשר לעשות?

איך החברות הישראליות יכולות להתמודד מול החרם והאם הוא כל כך משפיע? 

ד"ר אדם רויטר |
נושאים בכתבה חרם יצואנים

מהאופן בו היצואניות הישראליות מתנהלות, רובן בעלות חשיפה נמוכה מאד לחרמות אירופאיות. חלק מהיצואניות הישראליות עובדות בתצורת OEM. חלקן חברות בנות של חברות בינלאומיות. חלקן עובדות בתצורת White Label. מעטות מאד מוכרות לצרכן הסופי, זאת כנראה גם כתוצאה מההבנה ההיסטורית שיש להתחמק מחרמות שבאות אלינו כגלים לאורך השנים, ע"פ עצימות הסכסוך מול הפלסטינאים.

האירופאים, כמו גם מדינות אחרות, יודעים גם יפה מאד להתעלם ולעצום עין כאשר הם ממש זקוקים לתוצרת הישראלית. רואים זאת לא רק בתעשיות הביטחוניות אלא אפילו ביצוא האבוקדו. הסחורה הישראלית מהווה כ-20% מסך המכירות של הפרי באיחוד האירופי והמכירות עוד גדלו בזמן המלחמה. דוגמא דרמטית בהרבה קיבלנו מחתימת ההסכם בסך 35 מיליארדי דולרים עם הגז הישראלי למצרים. המצרים היו מוכנים להיות מהראשונים להחרים אותנו לו רק יכלו.

מעבר לעניין "הפסיכולוגי" כאשר חלק מהישראלים והמדיה לוקחים קשה את עמדת "הילד הדחוי של הכיתה", אותה אי נעימות שאנו חשים על כך שלא אוהבים אותנו בעולם או אפילו שונאים אותנו, השאלה היא ברמה הפרקטית כיצד זה בא לידי ביטוי עיסקי ועד כמה מזה באמת משפיע על חיינו, על חוסננו ועוצמתנו כאומה?

 

ארבעה סוגי חרמות

אין, למיטב ידיעתי, שום מחקר כלכלי שניסה לאמוד את ממדי הבעיה. למעשה האמידה הזו היא על גבול הבלתי אפשרי כי לעיתים נדירות ניתן לדעת מי לא עשה איתנו עסקים מסיבות אנטי-ישראליות או אנטישמיות. ואין מדובר רק החל מה-7 לאוקטובר אלא מאז ומעולם.

חרמות על ישראל מתחלקות לדעתי בעיקר ע"פ ארבעת הנושאים הבאים, לפי סדר חשיבותם: חרם ביטחוני, חרם כלכלי/עסקי, חרם אקדמי, חרם תרבותי.