במהלך השנה הקרובה (2007) כלכלנים רבים מעריכים כי נגיד הבנק המרכזי של ארה"ב יוריד את שער הריבית בהדרגה, וזאת בניגוד למדיניות העלאת הריבית של הבנק המרכזי בארה"ב שננקטה במהלך השנים 2004-2006. הורדות ריבית אלו וודאי יובילו משקיעים רבים למכור את הדולרים שברשותם לטובת האירו או סל המטבעות העיקריים.

בבחינת מצבו של הדולר אל מול השקל נראה כי המטבע נחלש בצורה מהירה וחדה במהלך שנת 2006, מה גם שנגיד הבנק המרכזי של ישראל, סטנלי פישר, הודיע כי לאור הירידה ברמת האינפלציה יוריד גם הוא את שער הריבית.

בסוף דצמבר מימש הנגיד הודעה זו, ולהפתעת כלכלנים רבים הוריד ב-0.5% את הריבית לרמה של 4.5%. מרבית ההערכות בשוק ההון צפו הורדה מתונה יותר של 0.25%. הפחתת הריבית בישראל ב-0.5% נועדה בעיקרה להחזיר את האינפלציה לתוואי של בנק ישראל ב-2007 אשר מוגדר ברצועה של 1%-3%, תוך התחשבות בתחזית השוק, כי המדדים הבאים עשויים גם הם להיות שליליים.

המהלך של פישר הביא לפער ריביות, ראשון מסוגו, של 0.75% בריביות הבסיס בין הדולר לשקל. פער זה עשוי לסמן את תחילת הבלימה של ייסוף השקל אל מול הדולר אשר הסתכם ב-9% ב-2006.

בכדי להבין את הקורלציה בין שע"ח לשער הריבית, יש להבין מספר גורמים בסיסיים:

אחד הנתונים בעלי ההשפעה החזקה ביותר על שער הריבית הינו רמת המחירים (אינפלציה). כאשר יש עלייה באינפלציה - הבנק המרכזי חושש מעלייה ברמת המחירים שיוביל לפיחות של המטבע המקומי. כדי למנוע מצב זה הבנק המרכזי מעלה את שער הריבית, פעולה זו מעודדת משקיעים להפקיד את כספם בפיקדונות בבנק ולצבור ריבית גבוהה יותר מבעבר, בכך יקטינו את הצריכה שלהם, ורמת האינפלציה תרד.

כאשר שער הריבית הוא גבוה ורמת האינפלציה נמוכה- משקיעים זרים מתחילים לרכוש את המטבע של אותה מדינה. מהלך זה מאפשר להם לקבל ריבית טובה יותר. בנוסף, כאשר משקיעים זרים מפקידים את כספם בבנק של מדינה זרה, עם הריבית הגבוהה יותר, עליהם להמיר את המטבע שבידיהם למטבע של כלכלת המדינה הזרה, בעלת הריבית הגבוה.