במאי הדוקו והפרסומות, רגב קונטס, הוא האורח בפינה השבועית של אייס under 40. שמו של קונטס זכה לפרסום במהלך המחאה החברתית, כשהיה אחד ממוביליה, יחד עם בת זוגו שיר נוסצקי.

קונטס הוא מרצה לעיצוב וקולנוע בשנקר ושותף ומנהל הקריאיטייב ב'תנועה לתקשורת חברתית' - משרד פרסום חברתי לניהול קמפיינים ציבוריים, שנולד 5 ימים לפני המחאה החברתית כדי לטפל בקמפיין שלה. הקמפיין האחרון של המשרד היה "תבחר או שיבחרו בשבילך" לעידוד ההצבעה בבחירות.

1) מי הכי אנדר רייטד בתחום שלך?

תסריטאים וקופירייטרים. לא משנה העובדה שעבודתם למעשה היא הבסיס והעיקר של כל יצירה בתעשייתנו הקטנה, ולא משנה כמה גאונים, מוכשרים, מצחיקים או מרגשים הם יהיו - תמיד יהיה הכי קל לשכוח ולהתעלם מהם, בין השאר מכיוון שתוצרתם מתמצתת בסופו של דבר לכמה ניירות קטנים או גרוע מכך - להבל פה בן כמה מילים. ובעולם השואו ביז, מה מייחסים חשיבות יתרה למאמץ הגלוי לעין וכמה קשה זה כבר יכול להיות לכתוב כמה משפטים או רעיונות על איזה כמה עמודים?

2) מהו ההישג הכי משמעותי בקריירה שלך עד היום?

בקולנוע ההישג הכי משמעותי שלי הוא הסרט הדוקומטרי 'חברים' (friends) שייצא השנה ב'רשת' ובו ניסיתי לבדוק האם פייסבוק הוא מרחב סגור בתוך בועה, וירטואלי לחלוטין ללא קשר ישיר למציאות הגשמית, או האם הוא בסך הכל אמצעי תקשורת, כמו טלפון משוכלל שבסופו קובעים להיפגש ולעשות משהו בעולם. אחרי שנה שלמה של צילומי נפל של פגישות ראשונות (ואחרונות) מאכזבות, הפגישה עם דפני ליף ושאר החברים מהפייסבוק הצליחה, בקשיים מרובים, להחזיק מעמד לפחות ל-3 חודשים ולהעניק לי - ואני מקווה שגם לצופים, חוויה משמעותית והבנה של כיצד נראים יחסים אמיתיים בתחילת המאה ה-21.

בפרסום ההישג הכי גדול שלי הוא קמפיין המחאה החברתית, שהצליח, באמצעים פשוטים וזולים מאד לא רק להפוך לוויראלי, אלא גם ליצור פלטפורמה שאפשרה ואף עודדה את הציבור לקחת חלק ביצירת והפצת הקמפיין בקוד פתוח לחלוטין, תוך שהמסרים הבסיסיים נשמרים: מהפכה לכל המשפחה - כלומר מחאה לא אלימה הנוגעת ל-99% מהציבור בישראל, מילדי הגן ועד ניצולי השואה, וכל זאת כקמפיין ברשתות חברתיות שבעצם קורה לאזרחים לצאת מהמחשב אל הרחובות או כפי שכינינו זאת אז - קמפיין פייסבוק נגד פייסבוק.

3) מהו הרגע שהיית רוצה למחוק מהקריירה?

סרטי חסות שביימתי לזוגלובק. בלחץ מאסיבי של הסוכן שלי שגייס כל מיני טיעונים פילוסופיים ופסיכולוגיים מתוחכמים, הדחקתי את היותי צמחוני אדוק ואוהב חיות מושבע כבר שנים ארוכות. העונש שהג'ירפה העליונה (שהיא כרגע הנשיאה התורנית של איחוד החיות המתות בשמיים) המיטה עלי - היה יום הצילום הגרוע ביותר שאפשר לדמיין מכל בחינה אפשרית, כשבמרכז עומדים צלחות מלאות בשר מדמם (כן מדמם! ככה לפחות אני זוכר אותו מדמם, עצוב ומאשים!), שחקנים לא ממושמעים, צלם קוטר, וצוות עייף. ומאז אני זוכר שעקרונות, העדפות ואפילו - שומו שמיים - מוסר, הם לא רק דבר שעדיין נחוץ לאדם המבולבל בעידן הדיגיטלי, אלא אפילו הכרחי בתוך העולם האולטרה קפיטליסטי שבו אנחנו חיים. אמן.

4) מהי השורה הכי מפתיעה בקורות החיים שלך?

בגיל 12, למשך כמה שנים, למדתי נינג'יטסו (כן כן, אמנות הלחימה של הנינג'ות), כנראה בגלל גל סרטי הנינג'ות של שנות ה-80, אבל גם כתגובה על כך שחטפתי מכות מכל הערסים בשכונה. פעמיים בשבוע נסעתי מראשל"צ לעיר הנינג'ות המסתורית והעתיקה - רחובות - שם היה סטודיו לקרטה שגם לימד נינג'ות צעירות. בתכלס זה היה פשוט שילוב בין קרטה לג'ודו, והדבר הנינג'אי היחידי היה שהחליפת קרטה הייתה שחורה ושהכנו שוריקאנים (כוכבי נינג'ה) מפלסטיק שחיבר ריבעיות של גביעי אשל. פרשתי אחרי שלא הצלחתי לקבל בפעם השלישית חגורה צהובה. אנטישמים.

5) מה אתה עושה כשאתה לא בעבודה?

ישן, קורא, מאונן, וחוזר חלילה.

6) מי פתח לך דלת?

יונתן סטירין שהיה המרצה שלי בבצלאל, ויחד עם אורי לברון וראובן אדלר, פתחו לי את הדלת לאדלר חומסקי בעיצומה של עבודה על הקמפיין של אריק שרון במערכת הבחירות של 2002-2003. אורי ביילין, קופירייטר שישב לידי באותו חלל, ראה עבודות בימוי קטנות שעשיתי כסטודנט ואחרי שעזב להקים משרד משלו, נתן לי את הצ'אנס הראשון לביים פרסומת, וגיורא יהלום וגיא לביא מ-yes יחד עם אילון רצ'קובסקי וקובי גל מ'יולי אוגוסט', נתנו לי ביחד את האפשרות לעשות את הדוקו הראשון שלי 'החברה הכי גרועה בעולם'.

7) מהם מקורות ההשראה שלך?

כמובן שאבא שלי, איתו עשיתי כבר 7 סרטים עלילתיים ודוקמנטריים. הוא בעיניי הגיבור הקולנועי האולטימטיבי - הוא נמוך, קירח, ממושקף, מבולבל, כיס חולצתו ואצבעותיו מוכתמות בדיו, הוא עצלן, אך בעל כושר המצאה, מצחיק אך לא מודע לעצמו בכל רגע ורגע, והעיקר - לא מפחד לחשוף את נשמתו לעצמו ולקהל, על כל מורכבותה, חוסר שלמותה ויופיה האנושי. ההיפך המוחלט מברוס ויליס ב'מת לחיות'. חוץ מהקרחת.

8) כלל אחד בעבודה שאתה לעולם לא מפר?

להסתכל רק במוניטור. בימוי קולנוע זה גיהינום. אני מצטער, אבל זה נכון. אתה קם מוקדם בבוקר, לפעמים אפילו ב-4:00, ולוקחים אותך לאיזה מקום רחוק רחוק מהמצעים המחבקים שלך. שם, אחרי ארוחה קצרה, נתלים בך 20-30 זוגות עיניים ומחכים שתגיד להם בדיוק (אבל בדיוק) מה הם אמורים לעשות עכשיו. ואז מתחיל הבלגן. המאפרת רוצה שתראה לרגע, אבל רק לרגע את הטקסטורה של הצלקת שהיא עשתה לפושע, המלבישה חייבת אישור על השמלה של השחקנית הראשית, הצלם רוצה לדעת מה בדיוק הפריים ויש לו שלל רעיונות לגבי גובה הזווית, שהתאורן מתנגד להן כי העוזרת במאי אמרה לו שלא יהיה זמן לקלוזאפים שרצית, למרות שאתה חושב שבלעדיהן אין סרט. ולא אמרתי מילה עוד על השחקן שעוד לא לגמרי סגור על הדמות שלו (או שפתאום נולדו לו רעיונות חדשים לטקסט), המפיק (שלא מבין למה לא צילמת כבר את הסצנה הזאת), ואם זה פרסומת אז יש גם את הקופי רייטרים ממשרד הפרסום שחושבים שאתה הולך להרוס להם את הבייבי, את הלקוח שחושב שהלוגו ברקע קטן מדי, ואת אשתו של הלקוח שחושבת שהשמלה של השחקנית הראשית מזעזעת וחייבים להחליף גם אם צילמת כבר חלק מהשוטים עם השמלה הזאת.

בתוך הדבר הזה אתה חושב לעצמך - אני מסכן, אני ממש מסכן. אני סובל, אני ממש סובל. לפני כמה רגעים עוד פינקה אותי השמיכה וכעת אני בלהבות הגיהנום. ברגעים אלה זכור - עליך רק להחזיק מעמד. לא להצטיין, לא להיות גיבור, רק להחזיק מעמד עד סוף יום הצילום ולא להישבר. עם הזמן זה יהפוך להיות (מעט) קל יותר. הדרך היחידה לדעת מה מצב הסרט המצטלם, היא פשוט להסתכל דרך המוניטור ולקבל החלטות רק על סמך מה שמופיע בו. אם הסט נראה טוב והשחקנים משחקים היטב והפריים והתנועה קולעים למטרה - זה הדבר היחידי שחשוב כי רק זה ישאר אחרי יום הצילום. כל השאר, כולל אשת הלקוח שתקועה כבר שעה עם המלבישה בקרון בניסיון למצוא שמלה לטעמה, יעלם בסוף היום.

9) כשהיית קטן, מה רצית לעשות/ להיות כשתהיה גדול?

רציתי להיות עורך דין. באמת. אני יודע שזה אומלל. למה שילד קטן ירצה להיות עורך דין? זה כמעט כאילו היו שואלים אותי עוד בגן מה אתה רוצה להיות שתהיה גדול והייתי עונה בקול ילדותי - לעבוד בביטוח לאומי או להיות רואה חשבון בחברה שמתמחה במיזוגים, אבל זה נכון. רציתי להיות עורך דין. אבל לזכותי יאמר שלא סתם עורך דין - אלא עורך דין הלוחם למען בעלי החיים - שילוב בין 2 האהבות שלי בגיל 10 - החתול שלי וגרייס ואן אואן, הפרליקטה הבלונדינית החתיכה והמרשימה מ'פרקליטי LA'. בסוף הפכתי להיות במאי (חבל שלא כבאי כי זה היה יכול להיות היפוך מושלם), אבל לקחתי חלק בהקמת ארגון אנונימוס למען בעלי חיים כשהייתי בן 14 בשנת 1990, והחתול שלי זכה להגיע לגיל 20.

10) באיזה בית גדלת?

בית במרכז הישן של ראשון לציון, דודי שמש ואנטנות בין שאריות הפרדסים, קומה רביעית, חניה מלאה בסובארואים שביום שבת בדיוק ב-11:00 בבוקר כל האבות הקרחים יוצאים בבת אחת עם מטלית מעור צבי וטרנזיסטור קטן ומנקים את הרכבים ושומעים את הגששים.

לסיכום, קמפיין פרסומי שאהבת מהזמן האחרון:

מאד אהבתי את הקמפיינים של 2 מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות האחרונות - 'ארץ חדשה' ו'דע"ם - מפלגת פועלים'. אני חושב שהן לא עברו את אחוז החסימה בין השאר כיוון שהקמפיין היה מצויין - אך עבור מוצר או שירות אחר - לא עבור מפלגה. במקרה של 'ארץ חדשה' זה היה יכול קמפיין נהדר לכלי תקשורת אינטרנטי חתרני או אפילו כפרומואים מעולים לסדרה חדשה וקונספירטיבית, כיוון שהקמפיין באמת הצליח לסגל לצופה ראיה קונספירטיבית שעל גבול הפרנואידית של המציאות וזה בהחלט מה שכלי תקשורת רדיקלי או סדרה קיצונית אמורה לעשות. הקמפיין של דעם - שמשלב אסתטיקות קומוניסטיות קלאסיות שעברו עיבוד עכשיווי עם סמלים ופונטים ומסרים על שותפות יהודית-ערבית-חיובית - יוצר באמת פלפטורמה מאד בולטת ומרשימה, אך לדעתי לא מספיקה באמת כדי לייצג מפלגה או אידיאולוגיה מורכבת וסדורה אבל הקמפיין היה יכול להיות מעולה עבור למשל, חברת אופנה, שדווקא בחודש שבו בנטון עוזבת סופית את ישראל, מחזיר עטרה ליושנה לקמפיינים המסחריים שעוסקים בנושאים של פוליטיקה וחברה.