40 שנה חלפו מאז נשמעה צפירה ברחבי הארץ בצהרי יום שבת באמצע צום יום הכיפורים. עבור הלוחמים והמשפחות השכולות המלחמה ההיא לא נגמרה עד היום והם זוכרים כמעט כל פרט כאילו היה זה אתמול. איש העסקים מודי בן ש"ך שלחם בחזית הצפונית מספר ל-Bizportal על חוויותיו מהמלחמה ועל התובנות שלו.

מודי (מרדכי) בן ש"ך, בן 62, יליד גבעתיים, ולשעבר מבעלי השליטה בחברת פז, התגייס לצה"ל בשנת 1969 לגולני לאחר לימודים בפנימייה צבאית. המלחמה מצאה אותו כמ"פ בקורס מכ"ים במחנה 'בזק' ובזמן המלחמה הוא נלחם ביחד עם גדוד 17, גדוד 51 וחיילי סיירת גולני בקרבות הקשים בחרמון.

מודי בן ש"ך: "הפלוגה השתתפה בקרב החרמון הראשון ברמת הגולן לאחר שנכבש ביום שבת על ידי הסורים. ניסינו ביום שני בבוקר לכבוש את ההר ולחלץ את הישראלים שבהתאם לידיעות שהגיעו עדיין היו עשרות מהם בתעלות המוצב. לא הייתה לנו מספיק אינפורמציה וטבעי שכך, שכן רמת הגולן הייתה כולה בקרב בלימה אחד גדול מול השיטפון הסורי הגדול".

מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום שבת ה-6 באוקטובר 1973 ונמשכה עד סוף אותו חודש. מצרים בראשות אנואר סאדאת וסוריה בראשות חאפז אל אסאד זכו לתמיכה של ברית המועצות, וישראל בראשות גולדה מאיר זכתה לתמיכה של ארה"ב.

כשמודי בן ש"ך וחבריו לגולני נלחמו בצפון רמת הגולן קרבות השריון הגדולים עדיין התנהלו בשטח דרומה משם. "עלינו לחרמון בעיקר בגלל שהייתה וודאות שיש עדיין חיילים ישראלים בתעלות של מוצב החרמון", הוא מספר.

מודי בן ש"ך היה אז רק בן 23 (חצי שנה בקבע) אך כבר עם ניסיון קרבי מרשים. "בעברי היו לי היתקלויות קודמות עם האויבים שסביבנו במסגרת מלחמת ההתשה. בנוסף, השתתפתי בפשיטות רבות מעבר לגבול כך שירו עליי די הרבה עוד לפני המלחמה".

אלא שהקרב בחרמון היה ארוך ועקוב מדם. ניסיון הקרב הראשון לכיבוש מוצב החרמון נכשל למעשה באבדות כבדות ומבין 150 הלוחמים של גדוד 51, גדוד 17, סיירת גולני וקורס המ"כים של חטיבת גולני - נהרגו 25 חיילים, ובהם סא"ל דובי דרור מג"ד 17, ו-57 נפצעו.

מודי בן ש"ך: "קרב בעוצמה כזאת כמו מה שהיה בחרמון מול גדוד צנחנים סורים לא היה לי קודם לכן. החיילים שלי היו כשנה בצבא, מחזור מצויין שרבים מהם תוכננו להיות קצינים ואף היוו לאחר מכן את השדרה הפיקודית של גולני. הפלוגה שלי נשחקה בקרב הראשון, היו לנו 12 הרוגים ו-25 פצועים, אבל נשארנו כוח לוחם והמשכנו להילחם גם בקרבות הפריצה לסוריה".

<

הקרב על החרמון הפך למיתוס בתולדות צה"ל. טוראי בני מסס, יליד טבריה, לוחם מגדוד 51 של גולני, אמר לאחר הקרבות לטלויזיה הישראלית "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה". מסס התראיין לכתב מיכה לימור שפגש חיילים ושאל אותם מדוע הסתערו קדימה.

גבורה גדולה של חיילים אמיצים, אך ההחלטה על הקרב שהתקבלה בדרגים גבוהים יותר שנויה במחלוקת, ויש היסטוריונים צבאיים שמנסים לנפץ את המיתוס.

מודי בן ש"ך: "אני חושב גם היום שזה היה קרב הכרחי ואם היה לי ילד בתעלות וסורים מעליו, אז מאוד הייתי רוצה שצה"ל יעמוד בכללים שלו ושייצא לחלץ אותו. אולי היה צריך להיות יותר מאורגנים עם יותר ארטילריה ועם אוויר - למרות שקשה היה באותם ימים לתת סיוע כזה. מול התוצאות, בדיעבד, זה קרב מיותר. האם היה צריך לעשות או לא - זאת שאלה להיסטוריונים".

החרמון נפל לידי כוח קומנדו סורי ביום הראשון של המלחמה. חיילי גולני לא הצליחו לכבוש את ההר במתקפה ב-8 באוקטובר, אלא רק ב-22 באוקטובר. הסורים הספיקו להתחפר היטב במשך הימים שחלפו ולפזר מוקשים ומארבים.

מודי בן ש"ך: "הגענו בקרב החרמון הראשון למקומות שבקרב השני גדוד 51 הגיעו עם פי שנים נפגעים מאתנו. הטרגדיה הייתה שלא היו לנו כוחות עתודה שיכלו להמשיך את מה שהיה אחרי שהכוח שלנו באופן מעשי נשבר. גם בקרב השני היה מצב דומה, אבל אז היתה עתודה והסורים נמלטו עם שחר. בקרב הראשון הסורים היו מאורגנים הרבה פחות מאשר בשני, הגם שהיו חפורים ומאורגנים טוב. תמיד עדיף לנסות לתקוף אויב כשהוא בשלבי התארגנות ראשונים".

איך הייתה האווירה לפני המלחמה?

"הדרגים הנמוכים בצבא היו תמיד בכוננות וידעו מה צריך לעשות, אך במדינה הייתה זחיחות מסוימת שעלתה לנו ביוקר. היה הבדל גדול בין מה שדיין אמר לנו בכנס קצינים כשנה לפני המלחמה 'מעולם לא היה מצבנו טוב יותר' לבין מה שקצינים ברמה של מג"ד ומטה הבינו שעליהם לעשות. הדרגים הנמוכים הרגישו שהצליחו במה שההיסטוריה הטילה עליהם ויש להם עד היום הרבה גאווה על כך. ההרגשה היתה שכל משא ההיסטוריה על כתפינו ושאין ברירה אלא להגן על ישראל ביום פקודה שכזה".

האם היה לך הלם קרב?

"אני לא סוחב איתי שום טראומה - מי שרוצה לחיות במזרח התיכון צריך להבין שזה לחם חוקו. לא הייתה לי טראומה לא אז ולא לאחר מכן. לחלק מחיילי היו טראומות וזה טבעי מול חוויות קשות שחייל עובר".

מה למדת באופן אישי מהמלחמה?

"אני לוקח מהמלחמה את הטלת הספק ואת הבדיקה שיש לעשות על כל דרג, גם דרג שמעלי. לא חשבתי כך לפני המלחמה וזה השינוי אצלי - להטיל ספק ולבחון כל דבר. ההרגשה שאנחנו ואפסנו עוד לא הייתה לי לפני המלחמה כך שלי לא היה מה לתקן. מדינת ישראל צריכה מחד להכיר בכוחה, אך גם לדעת להיות מוכנה, כי במגרש המשחקים של המזרח התיכון הצדק והכוח הולכים ביחד ואין דרך להיות חלש וצודק".

מה המדינה ומנהיגיה צריכים ללמוד מהמלחמה?

"למרות המחיר הכבד, בסך הכול זה היה שיעור זול למדינת ישראל. אמנם מספר ההרוגים הרב הוא איום ונורא ברמה הפרטית, אבל בקנה מידה של המדינה זה היה תשלום זול על לקח חשוב שאני מקווה שקברניטי המדינה נוצרים אותו איתם. אין לי ספק שעם חלוף הדורות ההרגשה הזאת תתערער לא מעט והבעיה תהיה לדעת לשמור על זה. מצד שני צריך לחפש שלום בכל דרך כי הפתרון למצב במזרח התיכון הוא לא באופן צבאי למרות שזה תנאי הכרחי לצורך הישרדות".

מודי בן ש"ך המשיך את שירותו הצבאי ומונה בשנת 1974 למפקד סיירת גולני. הוא השתחרר בדרגת רב סרן והמשיך בשירות מילואים עד לדרגה של אלוף משנה.

בחזית הדרומית שירת אחיו הצעיר, אהוד בן ש"ך כלוחם בשיריון. אהוד מספר ל-Bizportal על חוויותיו בכתבה נפרדת. שניהם הפכו לאנשי עסקים לאחר השירות הצבאי במסגרת חברת פטרולגז המשפחתית. ב-1997 החברה אוחדה עם פזגז לחברת פז נפט. היום פועל מודי בתחום האנרגיה ותחנות הדלק - בחו ל.

ראש המוסד התריע, אך ראש אמ"ן הרדים את ראש הממשלה

ראש אגף המודיעין, האלוף אלי זעירא, הרדים את מערכת הביטחון ואת הממונים עליה ופסל הערכות של גורמי מודיעין שונים בדבר נכונות מדינות ערב לפתוח במלחמה. ביום שישי הגיעה לאגף המודיעין ידיעה לפיה פינוי המשפחות הסובייטיות מסוריה ומצרים נעשה עקב כוונה לפתוח במלחמה עם ישראל, אך גם זה לא הספיק לזעירא והוא אסר את הפצת הידיעה.

במוסד, שבראשו עמד צבי זמיר, העבירו לראש הממשלה לשר הביטחון, משה דיין, ולרמטכ"ל, דוד אלעזר, אינפורמציה לפיה מצרים וסוריה בדרך למלחמה עם ישראל. אלא שההתרעות נדחקו לפינה על ידי ראש המודיעין בצה"ל שהאמין כי מדינות ערב לא ייצאו למלחמה.

תוצאות המלחמה הטראגיות הן פצע מדמם עד היום: 2,569 הרוגים, כ-7,300 פצועים וכ-300 שבויים. ההתייחסות של ישראל לנפגעים הרבים, תורגמה בערבית להפסד וכך חוגגים במצרים ובסוריה מדי שנה את "חרב תשרין" או "חרב אוקטובר" שבה מתו כמעט 20,000 חיילים ערבים וישראל ניצחה באופן מוחלט.