מ-140 אלף לחצי מיליון: מי אשם בהתנפחות החוב?
רשם ההוצאה לפועל בתל אביב קבע כי גם הזוכה וגם החייבים אשמים בהתמשכות התיק, ופיצל את האחריות ביניהם. התיק עצמו נפתח כבר ב-2010, אך ההליך של צו הירושה של החייב הראשון השולם על ידי הכונס שמונה, רק בשנה שעברה
תיק שנפתח ב-2010 סביב חוב ארנונה נותן הצצה נדירה לדרך שבה תיק הוצאה לפועל פשוט יכול להימשך יותר מעשור וחצי, ולראות איך חוב שהתחיל ב-140 אלף שקל מתנפח לכמעט חצי מיליון. באחרונה נתן רשם ההוצאה לפועל בתל אביב, אוהד אשר, החלטה שמחלקת את האחריות בין שני הצדדים, וגם קובעת מי משלם על מה.
הסיפור התחיל בעצם עוד לפני שהתיק נפתח. חייב שהוגדר "מס' 1" בתיק נפטר 14 שנה לפני שהתיק בכלל נרשם. רק חודשים לאחר פתיחת התיק, ב-2010, צורפה אליו כחייבת נוספת בת זוגו, כדי לגבות חוב ארנונה שהגיע באותו השלב לכ-140 אלף שקל.
ב-2011 מונה עורך דין מטעם הנושה לתפקיד כונס נכסים. אבל מכאן הדברים נעים לאט מאוד. ב-2016 כבר נשלחה לכונס התראה על חוסר מעש בתיק, ורק ביוני 2017 - שש שנים אחרי המינוי - הוא הגיש בקשה למכור את הנכס. כשנדרש להסביר את ההשתהות, התשובה שנתן, לפי ההחלטה, היתה "בכל הכבוד, לא משכנעת", כפי שקבע הרשם: "נבחנו חלופות אחרות על מנת לא לממש את הנכס". באותו שלב החוב כבר טיפס לכ-246 אלף שקל.
הסיפור הסתבך עוד יותר כשהתברר שהחייב שנפטר עדיין לא עבר הליך צו ירושה, כך שרשם ההוצאה לפועל הורה לכונס לטפל בכך באוקטובר 2017. הבעיה? ההליך הושלם רק שמונה שנים לאחר מכן - ב-2025, כשבית משפט לענייני משפחה נתן צו לקיום צוואת החייב, שהוריש את הדירה נושא התיק לחייבת. באותו השלב החוב כבר הגיע ל-416,912 שקל.
כל צד מאשים את הצד השני
הצדדים לא חסכו בטענות. החייבת טענה שהחוב תפח מ-152,255 שקל ל-520,056 שקל בגלל 14 שנים שבהן כונס הנכסים לא עשה דבר לקידום מכירת הנכס, ושסעיף 81א4 לחוק ההוצאה לפועל מאפשר לרשם להפחית ריבית כשיש "טעם מיוחד", כמו רשלנות כונס. היא גם ציינה שהיא בת 75, מתמודדת עם סכיזופרניה כרונית, ומונה לה אפוטרופוס רק בסוף 2024, כך שגם מצבה האישי, לטענתה, מהווה טעם מיוחד להפחתת החוב.
הנושה מנגד, טען שהכונס דווקא היה פעיל מאוד - לא פחות מ-56 פעולות ועדכונים בתיק. יותר מזה: לפי הנושה, ב-2017 גילה החוקר מטעם הכונס שהחייבת חילקה את הדירה ליחידות דיור נפרדות, ביצעה תוספות בנייה ללא היתר, ואף מנעה באופן פעיל כניסה של שמאי וחוקר לנכס, עד כדי כך שהכניסה המקורית נאטמה, והיא השתמשה בשערים חשמליים ובמערכות אינטרקום כדי לחסום גישה.
הרשם לא קנה את כל הטענות האלה. לגבי החייבת, הוא ציין ש"אין אינדיקציה לכך שהחייבת היתה חסרת יכולת בוחן מציאות ויכולת שיפוט" בשנים שבין פתיחת התיק למינוי האפוטרופוס, וכי דווקא חלוקת הדירה להשכרה מוכיחה שהיא הפכה את הנכס למניב - מבלי לשלם ולו שקל מדמי השכירות לכיסוי החוב. אבל גם הנושה לא יצא נקי. הרשם קבע במפורש שהטענה כי "כונס הנכסים פעל ברציפות ובשקידה ראויה" "איננה עולה מנתוני התיק. כלל וכלל לא". הוא ציין כי "שש שנים של נסיונות הדברות הן פרק זמן לא סביר", ושהוצאת צו הירושה נמשכה "לא פחות מ־8 שנים(!)" - זמן בלתי סביר בעליל, גם אם החייבת אכן הקשתה על ההליך.
הרשם קבע ששני הצדדים "תרמו באופן שווה להתארכות ההליכים", והחליט על פתרון ביניים: הפחתת מחצית מדמי הפיגורים ומחצית מריבית הבסיס שנצברו בתיק. עם זאת, הוא דחה את בקשת החייבת לבצע מכר עצמי של הדירה, וקבע שהכונס מטעם הזוכה הוא זה שימשיך לטפל במכירה ובתשלום לנושים.
