בני הרצליה הפסידה: המס על השחקנים הזרים נשאר

האולם השקט של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד לא מזכיר בשום דבר את אווירת ההיכלים המוארים של ליגת העל בכדורסל, אבל דווקא שם התקבלה הכרעה באחת הסוגיות הרגישות והמעשיות ביותר עבור קבוצות הכדורסל בישראל: איך צריך למסות שחקני חוץ, ומה האחריות שמוטלת על המועדון שמשלם להם שכר. במרכז התמונה עמדה בני השרון כדורסל, שמוגדרת חל"צ (חברה לתועלת הציבור) שמנהלת את קבוצת בני הרצליה שמשחקת בליגת העל, שביקשה לערער על חיובים שהוטלו עליה בגין אי ניכוי מס במקור משכר שחקנים זרים ב-2017 עד 2020.

ליבת המחלוקת, כפי שנפרשה בפסק הדין של השופט שמואל בורנשטין, נגעה לשאלה האם מועדון ישראלי חייב לנכות מס במקור משכר ספורטאי חוץ שמגיע מארה"ב כשהשכר היומי אינו עולה על 400 דולר. מבחינת המערערת, מדובר היה בנקודה ברורה יחסית: לטענתה, סעיף 18 לאמנה למניעת כפל מס בין ישראל לארה"ב נועד להעניק פטור לספורטאים במקרים כאלה, משום שהוא קובע כי מדינת המקור רשאית למסות רק אם ההכנסה היומית עולה על הרף האמור.

אלא שהמשיבה, רשות המסים באזור השרון, טענה כי הדברים שונים לחלוטין. לטענתה, המועדון פעל בניגוד לדין כשלא ניכה מס במקור לפי סעיף 164 לפקודת מס הכנסה ולפי תקנות מס הכנסה (ספורטאי חוץ), שמחילות מס בשיעור 25% על הכנסות ספורטאי חוץ מעיסוקו בספורט. נקודת המוצא של רשות המסים היתה פשוטה: השחקנים עבדו בישראל, ההכנסה הופקה בישראל, והמעסיק ישראלי - ולכן החבות במס בישראל קיימת.

בית המשפט קבע כי ההלכה בסוגיה הזו כבר אינה פתוחה לפרשנויות, והדגיש כי סעיף 18 לאמנה לא בא לצמצם את חובת המס שקיימת לפי סעיף 17, אלא דווקא להרחיב את יכולתה של ישראל למסות ספורטאים ובדרנים גם כשהם לא עומדים בתנאי השהייה שנקבעו בסעיף הכללי. בפסק הדין הובאו דבריו של בית המשפט העליון בפרשת הפועל תל אביב, שם צוין בצורה ברורה כי, "אין משמעות הדבר שהכנסה הנמוכה מהרף הכספי, פטורה כליל ממס. אפשר לחייבה במס בהתאם להוראות סעיפים אחרים באמנה, ובהם סעיפים 16 ו-17, אם תנאיהם מתקיימים".

• מהנדל"ן למגרש: דוניץ-אלעד ועופר השקעות בחסות על קבוצת הנשים של הפועל לב ירושלים
• לאחר העלייה לשמינית הגמר, האם נבחרת ישראל מתומחרת ב-"דיסקאונט"?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

העליון עצמו הזהיר מפני הימנעות כפולה ממס

השופט בורנשטין קבע בפסק הדין שפורסם כי די בקריאה פשוטה של סעיפי האמנה כדי להבין שסעיף 18 לא התכוון ליצור אי-מיסוי או מצב שבו הכנסה נמוכה מהרף היומי פשוט נעלמת מבחינת רשויות המס. הוא הדגיש כי בית המשפט העליון עצמו הזהיר מפני הימנעות כפולה ממס - מצב שבו הכנסה אינה ממוסה לא בישראל ולא במדינת התושבות, באופן שסותר את תכלית האמנה שנועדה למנוע כפל מס ולא ליצור פתח להתחמקות מס.

כאן נכנסה לתמונה טענה מרכזית נוספת של בני השרון: טענת ההסתמכות. המועדון טען כי הסתמך על מדיניות רשות המסים לאורך השנים ועל פסק דין קודם בעניינה של מכבי ראשון לציון, וכן על ביקורת ניכויים שנערכה אצלו ב-2015, שבה לא חויב בניכוי המס המדובר. לפי המערערת, גם אם הדין השתנה או ההלכה התחדדה, אין זה ראוי להחיל זאת רטרואקטיבית על שנים קודמות, בייחוד כשהתנהלותה היתה לגיטימית בעיניה ואף תואמת את מה שהתרחש בשטח.

אלא שבית המשפט דחה בהחלטתו את הטענה הזו כמעט מכל כיוון אפשרי. ראשית נקבע כי עצם העובדה שקיימים פסקי דין שונים אינה מעניקה לנישום זכות לבחור את פסק הדין שנוח לו ולהתעלם מאחרים. השופט אף ציטט את פסק הדין המחוזי בפרשת הפועל תל אביב, שקבע כי במצב שבו קיימת סתירה בפסיקה ואין הלכה מחייבת, "אין בסיס מוצק לטענת הסתמכות" של מי שלא היה צד להליכים.

• מכרז מצלמות החניה בוטל, והשאלות נשארו פתוחות
• פתחה תיק הוצל"פ נגד אביה: התחייבות בהסכם גירושים מחייבת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הפיצוי הענק בוטל: השופטים המליצו - והצדדים הסכימו

שנית, בית המשפט התרשם מכך שהמערערת היתה מודעת לעמדת רשות המסים, לכל הפחות מאז פסק הדין בעניין אליצור אשקלון מ-2008, אך בחרה להמשיך לפעול לפי תפישה אחרת מתוך אמונה כי הרשויות ישלימו עם כך. בפסק הדין צוין כי המערערת לא הסתמכה באמת על עמדת הרשות, אלא בעיקר על ייעוץ משפטי שקיבלה ועל החלטה עסקית שנראתה לה נוחה יותר. השופט קבע במפורש כי בחירה שכזו לא מצדיקה טענת הסתמכות שמגינה מפני יישום הלכה מחייבת. גם הטענה לאכיפה סלקטיבית לא סייעה. בני השרון טענה כי לא כל קבוצות הכדורסל בארץ נדרשו לשלם בפועל מס עבור שחקנים אמריקאים, ולכן מדובר בפגיעה בשוויון. בית המשפט דחה זאת, וציין כי גם אם יש מקרים אחרים שלא טופלו או שעדיין לא טופלו, אין בכך להקנות למערערת זכות לא לשלם מס כשהדין מחייב זאת.

מה לגבי אש"ל?

אבל פסק הדין לא הסתפק בסוגיית 400 הדולרים. מחלוקת נוספת נגעה לרכיבי אש"ל - סכומים ששולמו לשחקני החוץ עבור לינה וארוחות. המערערת ביקשה לראות ברכיבים האלה חלק מהוצאות שמותרות בניכוי לפי תקנות ספורטאי חוץ, ולהימנע מניכוי מס בגינם. אלא שבית המשפט הפנה ללשון התקנות ולפסיקת העליון בעניין הפועל ניר רמת השרון, והבהיר כי מדובר בהוצאות שמותרות בניכוי רק אם הוצאו בפועל והוכחו, עד לתקרה. בית המשפט העליון קבע, והדברים צוטטו גם כאן בפסק הדין הזה, כי הפרשנות שלפיה מדובר ב"סכום נורמטיבי" שניתן לנכות אוטומטית "נעדרת כל אחיזה". בני השרון לא הציגה מסמכים או קבלות לגבי הוצאות הארוחות, וגם לא הצהרות רלוונטיות. במצב כזה, קבע השופט בהכרעת הדין כי במסגרת שיקול הדעת של פקיד השומה, ולאחר שהמשיב לא הכיר בסכומים כהוצאות, המסקנה היא שיש לצרף אותם להכנסה ולנכות מס גם בגינם.

החזית השלישית נגעה לסכומים שהמועדון סיווג כ"פיצויים פטורים ממס" וששולמו לשחקנים זרים בסיום העסקתם. מבחינת רשות המסיםף מדובר היה בתוספת שכר החייבת במס, בייחוד כשחלק מהשחקנים כלל לא הועסקו שנה מלאה ואינם עומדים בתנאים לקבלת פיצויי פיטורים לפי החוק. המערערת ניסתה להציג את התשלום כמענק פרישה שיכול ליהנות מהטבות מס, ואף טענה שגם שחקנים שעבדו פחות מ-12 חודשים זכאים לכך בנסיבות מסוימות.

אלא שכאן חזר בית המשפט לכלל הבסיסי בדיני המס: תשלום שמעביד משלם לעובד שלו במסגרת יחסי עבודה הוא, ככלל, הכנסה מעבודה. בפסק הדין נקבע כי מדובר בטענה שניתן לסתור, אך במקרה הזה היא לא נסתרה. אחד הקטעים המעניינים בפסק הדין נגע לכך שלפי עדות רואה החשבון של המערערת, גובה הפיצויים לא הופיע בהסכמי ההעסקה, אלא נקבע בדיעבד בסיום ההעסקה - דבר שבית המשפט ראה בו פתח בעייתי שיוצר לגיטימציה להפחתת חבות מס שלא כדין.

בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי הסיווג כפיצויי פיטורים אינו עומד בדרישות הדין, לא הוכח שהוא מעוגן בהסכמים, ולכן אין פטור ממס. בנוסף, נדחתה גם הטענה לאכיפה בררנית בהקשר הזה. לקראת סיום נדרש בית המשפט גם לסוגיית הקנס. בני השרון טענה שאין מקום להטיל עליה קנס, משום שפעלה מתוך פרשנות לגיטימית והסתמכות. ואולם השופט קבע כי לפי סעיף 191א לפקודה, מי שלא ניכה מס בלי הצדק סביר, חייב לשלם קנס של 15%, וכאן לא נמצא הצדק סביר להחלטה לא לנכות. בשורה התחתונה הערעור נדחה, ובני השרון חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 55 אלף שקל, לצד קביעה עקרונית שמחדדת לקבוצות הספורט בישראל את האחריות המוטלת עליהן כלפי רשות המסים בכל הנוגע לשחקני חוץ.

למה בכלל בני השרון הגיעה לבית משפט על עניין של מס? זה לא משהו טכני של רואי חשבון?
הרבה פעמים זה באמת מתחיל כעניין טכני, אבל בספורט מקצועני זה נהיה עניין של כסף גדול מאוד. כשקבוצה מביאה שחקנים מחו"ל, היא לא רק משלמת להם שכר, אלא גם חייבת לדעת בדיוק איזה מס לנכות מהם, אחרת היא עלולה להיתקע אחרי כמה שנים עם חור כלכלי של מאות אלפי שקלים ואפילו יותר. במקרה הזה, בני השרון טענה שהיא פעלה בצורה סבירה לפי איך שהדברים היו מוכרים בשוק, אבל רשות המסים אמרה חד וחלק שאם הם לא ניכיו מס כמו שצריך, הם אחראים.

מה ההבדל בין "השחקן חייב במס" לבין "הקבוצה חייבת לנכות מס"?
זה הבדל ענק. גם אם השחקן עצמו אמור לשלם מס בסוף, מי שנמצא בחזית מול רשות המסים זה המועדון. החוק מטיל על הקבוצה חובה לנכות מס במקור לפני שהיא מעבירה את הכסף לשחקן. כלומר מבחינת המדינה, הקבוצה היא הכתובת. ואם הקבוצה לא ניכתה בזמן, זה כבר לא משנה אם השחקן עזב את הארץ או לא נמצא פה - רשות המסים תבוא לקבוצה.

למה דווקא הרף של 400 דולר ליום נהיה כזה מספר קסם?
מכיוון שבאמנה בין ישראל לארה"ב יש סעיף שמדבר על הכנסות של ספורטאים ובדרנים, והוא מציין סכום יומי. הרבה קבוצות בעולם הספורט הבינו מזה במשך השנים שיש כאן סוג של פטור אוטומטי מתחת לסכום הזה. אבל בית המשפט קבע שהסכום הזה לא באמת יוצר פטור מוחלט, אלא רק אומר מתי סעיף מסוים באמנה נכנס לפעולה. כלומר זה לא חסם שמונע מישראל למסות, אלא יותר כלל שמסביר באיזה מקרים אפשר למסות בדרך אחת, ובאיזה מקרים זה הולך בדרך אחרת.

איך בכלל מחשבים 400 דולר ליום אצל שחקן כדורסל? לפי משחקים? אימונים? ימים בארץ?
זו שאלה שמעסיקה לא מעט קבוצות, כי לשחקן יש חוזה עונתי, לפעמים יש בונוסים, לפעמים יש שכר שמתחלק לחודשים, ויש גם תשלומים מסביב. פסק הדין עצמו עוסק בעיקר בעיקרון המשפטי, אבל מבחינה פרקטית, מה שחשוב לקבוצות להבין הוא שהמחלוקת לא תמיד מסתיימת בשאלה כמה ימים השחקן היה פה, אלא בשאלה בסיסית הרבה יותר: האם בכלל מותר להתייחס לזה כפטור. כאן בית המשפט אמר שגם אם תגיע למצב שהחישוב שלך מראה פחות מ-400 דולר ליום, זה לא אומר שאין מס.

למה בית המשפט לא קיבל את הטענה של בני השרון שזה לא הוגן לשנות מדיניות באמצע?

משום שבית המשפט בעצם אמר שזה לא באמת שינוי מדיניות שנפל עליהם בהפתעה, והיו גם סימנים מוקדמים. מעבר לזה, הוא הדגיש שבמקרה כזה, גם אם היתה אי בהירות בעבר, ברגע שיש פסיקה מחייבת וברורה של בית המשפט העליון, זה כבר לא מקום לטעון שהם חשבו אחרת. מבחינת השופטים, זו לא טעות תמימה שצריך להעלים עין ממנה, אלא אחריות של מי שמעסיק עובדים ומשלם משכורות.

מה הקטע עם האש"ל? למה זה בכלל נכנס לתמונה?
מפני שהרבה פעמים קבוצות נותנות לשחקני חוץ מעטפת שלמה, ולא רק שכר: דירה, אוכל, נסיעות, הוצאות מחיה וכו'. מבחינת המועדון, זה נראה כמו הוצאה שקשורה לעבודה ולכן אולי לא חייבת במס. אבל רשות המסים מסתכלת על זה אחרת: אם זה כסף או שווה כסף שהשחקן מקבל, זה חלק מההטבה שלו, ולכן זה צריך להיות ממוסה, אלא אם הקבוצה מוכיחה בצורה מסודרת שזה עומד בתנאים של תקנות ספציפיות. בפסק הדין זה הודגש מאוד: זה לא משהו שמקבלים עליו פטור אוטומטי.

ואם הקבוצה היתה שומרת קבלות על הארוחות וההוצאות, זה היה משנה משהו?
זה יכול היה לשפר את המצב שלה, לפחות לגבי חלק מהסכומים. כי ברגע שיש מסלול בתקנות שמאפשר הוצאה מוכרת בתנאים מסוימים, אז מי שמבקש ליהנות ממנו חייב להראות הוכחות. אם אין קבלות, אין מסמכים, אין פירוט - קשה מאוד לשכנע שמדובר בהוצאה אמיתית ולא בתוספת שכר בתחפושת.

מה ההבדל בין פיצויים אמיתיים לבין תוספת שכר שמתחפשת לפיצויים?
פיצויים אמיתיים זה משהו שמגיע לעובד לפי חוק או לפי הסכם ברור, בדרך כלל בגלל סיום עבודה. אבל אם מועדון משלם בסוף התקופה סכום שלא היה כתוב בחוזה מלכתחילה, או אם הוא משתנה "לפי איך שהסתדרו עם השחקן", רשות המסים תראה בזה הרבה פעמים תשלום שכר רגיל שנועד רק להקטין מס. בית המשפט אומר כאן שאם רוצים לקרוא לזה פיצויים וליהנות מפטור, חייב להיות לזה בסיס אמיתי ומוכח, לא משהו שמחליטים עליו בדיעבד.

למה בכלל קבוצות מנסות לסווג דברים לא כשכר?
מכיוון ששכר נקי הוא החלק הכי פשוט למסוי. ברגע שמשלמים לשחקן כסף בצורה שקופה, אי אפשר להתחמק ממס. אבל כשמתחילים לקרוא לכסף בשם אחר, כמו אש"ל, מענק, פיצויים, דמי מחייה וכדומה - לפעמים יש פיתוי לחשוב שאפשר להקטין את המס. פסק הדין הזה מראה שבית המשפט לא מקבל את זה בקלות, בייחוד כשאין הסברים ומסמכים ברורים.

האם פסק הדין הזה רלוונטי רק לכדורסל?
ממש לא. הוא יכול להשפיע על כל ענף ספורט שמביא ספורטאים מחו"ל: כדורגל, כדורעף, טניס, אפילו מאמני כושר או צוות מקצועי זר שמגיע לתקופה. העיקרון הוא אותו עיקרון: ישראל יכולה למסות הכנסה שהופקה כאן, והגוף שמשלם צריך לקחת את זה בחשבון ולהתנהל בהתאם.

אם שחקן החוץ נמצא בארץ רק חלק מהעונה, זה משנה משהו?
זה יכול לשנות בשאלות מסוימות, אבל לא בהכרח פוטר ממס. לפעמים דווקא שחקנים שמגיעים לתקופה קצרה מבלבלים את המערכת, כי הם פחות קשורים לישראל ויותר קל לחשוב שהם לא חייבים פה. אבל בית המשפט מזכיר שבסוף השאלה היא איפה הכסף הופק ואיפה בוצעה הפעילות. אם השחקן שיחק פה וקיבל שכר מקבוצה ישראלית, יש בסיס למס בישראל גם אם התקופה היתה קצרה.

למה הוטל על בני השרון גם קנס? זה לא מספיק שהיא שילמה מס בדיעבד?
משום שמבחינת החוק, ניכוי מס במקור זה לא המלצה - זו חובה. המדינה רוצה שהמס ייגבה בזמן אמת, ולא רק אחרי שנים. כשמועדון לא מנכה מס, רשות המסים רואה בזה הפרה שמצדיקה גם קנס. בית המשפט הסכים עם זה וקבע שלא היה כאן הצדק סביר שמצדיק לפטור מהקנס.