הסיפור שהגיע באחרונה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד נשמע כמעט כמו פרק נוסף בעלילה משפחתית ארוכת שנים, שבה מתערבבים אבל, חילוקי דעות, מסורת עדתית ופרשנויות שונות למושג נאמנות משפחתית. המערער, נ.צ., הוא נכדו של המנוח י.מ., אדם שעבר תהפוכות רבות בחייו, נישא שלוש פעמים, שכל את בנו מנישואיו השניים, הוריש חלק מרכושו להקדש על שמו, וכתב שבע או שמונה צוואות במהלך חייו. דווקא הצוואה האחרונה שכתב, ב-2017, שנותנת את כל רכושו לאשתו השלישית - היא זו שהציתה מאבק משפטי ממושך, שהסתיים כעת בדחיית הערעור שהגיש הנכד שלו.

המערער טען כי הצוואה הזו אינה רק תוצאה של מעורבות פסולה מצד האלמנה, אלא גם עומדת בניגוד מוחלט למנהגי העדה התימנית, שלפיהם “נחלת משפחה אינה יוצאת מן המשפחה”. לטענתו, סבו לא היה מוותר מעולם על ביתו המשפחתי ועל זכותם הטבעית של צאצאיו, אלמלא השפעה בלתי ראויה. ואולם בית המשפט קבע, שוב, כי הטענות לא הוכחו, וכי המסורת התימנית - חשובה ככל שתהא - אינה יכולה לגבור על רצונו החופשי והמוכח של המנוח.

כבר בפתח הדברים בפסק הדין שפורסם, מציג בית המשפט על השאלה המרכזית: האם אשת המנוח, המשיבה, נטלה חלק בעריכת הצוואה באופן שפוסל אותה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. “לכך אנו נדרשים בערעור שהגיש המערער”, כתב בית המשפט המחוזי, והבהיר כי המערער אינו מערער עוד על קביעות בית המשפט בערכאה הקודמת, בנוגע להשפעה בלתי הוגנת, אלא רק על טענת המעורבות עצמה.

הפרשה החלה עוד בטענת המערער, שלפיה אשת המנוח נכחה בעת עריכת צוואת 2017, ניסתה להשפיע על הרב שערך אותה ואף ביקשה לשנות את זהות העדים. כדי להוכיח זאת, הוא צירף תמליל שיחה שקיימו הוא ואחרים עם הרב ב., שערך את הצוואה, ושבו - כך על פי טענתו - הודה הרב כי המשיבה ביקשה לקבוע חלק מתוכנה של הצוואה. אלא שבית המשפט של הערכאה הראשונה קבע כי התמליל חלקי, אינו חד-משמעי, אינו מאפשר להבין את ההקשר במלואו והרב אינו ניתן לחקירה משום שהלך לעולמו. בכך נפגע המשקל הראייתי של התמליל, ובית המשפט המחוזי חיזק מסקנה זו.

• ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
• בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המחוזי ציטט מדברי בית משפט בערכאה הראשונה, שחזרו והופיעו גם בנימוקי הערעור: “חוסר היכולת להבין דברי הרב לאשורם… מחזקים את הרציונל לפיו אין לקבל תצהיר ללא שהמצהיר נחקר בחקירה נגדית”. בפועל, התמליל, כפי שתואר, כלל לחישות, קטעים חסרים ובלבול בין צוואת 2015 לבין זו מ-2017, עד כדי כך שבית המשפט ציין בהחלטתו כי, “עולה החשש האם את שייחס לצוואה משנת 2017 אולי קרה בפועל בעת עריכת הצוואה משנת 2015, אין לדעת”.

על אף זאת, דווקא מן הדברים הברורים שעולים מן התמליל התחזק הרושם כי המנוח היה זה שהתעקש על תוכן הצוואה. כך מצטט פסק הדין מדברי הרב: “אני ניסיתי לדבר איתו, ניסיתי לשכנע אותו, לא רצה. אז עשיתי”, ובהמשך הוא אף צוטט באומרו כי, “לא, הוא אמר אני רוצה ככה, זהו”. בית המשפט המחוזי מציין כי הדברים משקפים רצון ברור ועצמאי של המצווה, וכי דווקא חלק זה בתמליל מחדד את העובדה שהמנוח היה זה שדחף לעריכת הצוואה כפי שנחתמה לבסוף. עוד ציין הרב, כפי שמופיע בפסק הדין, כי המנוח אמר לו לאחר זמן כי הוא “מוותר על זה”, בהתייחס להלוואה שהעניק לאשתו ולבתה, וכי ההחלטה היתה שלו, לא שלה.

בהיבט הזה מציין המחוזי כי אין פסול בכך שאדם משכנע את בן זוגו לווותר לו על חוב כספי, כל עוד אין מדובר בהשפעה בלתי הוגנת - עניין שהמערער עצמו ויתר על טענתו לגביו. “מעת שכך”, נכתב בהכרעת הדין, “אין זה מן הנמנע שבן זוג יאמר לבן זוגו ראוי שתוותר לי על הלוואה…”, וכי במקרה הזה מדובר בהשפעה טבעית בתוך זוגיות ארוכת שנים, לא בהתערבות אסורה בעריכת צוואה.

• טלפון של חשוד יישאר בידי החוקרים לעוד 180 יום
• ליקויים התגלו בדירה בת 50 - הקבלן והמשווק יפצו
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?

בית המשפט מתאר כי המנוח והמשיבה הגיעו יחד לבית הרב, אך לפי העדות שלא נסתרה, המשיבה לא נכחה בחדר בעת ניסוח הצוואה, והרב שוחח עם המנוח ביחידות כדי לוודא את רצונו המדויק. נוכחותה התבקשה רק בשלב “הקניין” - טקס שנדרש לפי ההלכה במסגרת צוואה בעדים שערך רב, ושמטרתו להקנות למוטבים את הנכסים “שעה אחת קודם פטירתי”, כהגדרת הצוואה. המחוזי מצטט את המשפט הזה ומבהיר כי טקס זה הוא אלמנט הלכתי שהמשיבה לא יזמה ולא היתה מעורבת בניסוחו, אלא הרב בלבד.

אחת הטענות המרכזיות של המערער עסקה בתוכן הצוואה עצמה, שלפיו, בניגוד לצוואת 2010, הבית לא יישאר בידי הנכד אלא יועבר בשלמותו למשיבה, ואילו הבת קיבלה רק 100 שקל. לטענת המערער, התוצאה הזו “מכוערת ומעליבה”, ואף נוגדת את המסורת של העדה התימנית, שאינה מאפשרת לנכסים לעבור מחוץ לשושלת. ואולם בית המשפט המחוזי ציין בהכרעתו כי אף שהמערער הדגיש את הממד העדתי, אין לו מעמד משפטי לפסילת צוואה, וכי השאלה היחידה היא רצונו של המנוח והיעדר מעורבות פסולה בעריכתה.

פסק הדין קובע כי החיים עצמם מסבירים היטב את השינוי בדפוסי ההורשה. המנוח חווה אובדן קשה כשהתאלמן מאשתו השנייה ולאחר שבנו מנישואיו האלה נהרג. הבית שעליו נסב המאבק הגיע לידיו בעקבות מות אותה אשה, ולפיכך לא מדובר בבית שעבר במשפחה מצד אשתו הראשונה, אלא בית שנקשר דווקא לפרק חייו השני. לאחר שנישא המשיב לאשתו השלישית ב-2008 וחי עמה קרוב לעשר שנים עד פטירתו, הוא מצא לנכון לשנות מצוואה לצוואה את החלטותיו, בהתאם לאירועים שהתחוללו בחייו. כך, צוואת 2010 העניקה למשיבה זכות מגורים בלבד. צוואת 2015 העניקה לה מחצית מהדירה בכפוף להשבת מחצית הלוואה שקיבלה. צוואת 2017, האחרונה, העניקה לה את כולה, תוך ויתור על כל ההחזר של ההלוואה. זו התפתחות טבעית, קבע בית המשפט, המייצגת את הקשר בין בני הזוג ואת רצונו של המנוח לדאוג לאשתוּ בשנותיה לאחר מותו.

ביחס לשאלת המעורבות, מפנה המחוזי גם להלכות יסוד בדיני ירושה, וקובע כי סעיף 35 לחוק הירושה יפורש בצמצום “ככל האפשר”, משום שפסילת צוואה היא צעד מרחיק לכת הפוגע באופן מוחלט ברצון המת. בית המשפט מדגיש כי נדרשת “מעורבות פעילה, ממשית ואינסטרומנטלית” של הנהנה בעריכת הצוואה כדי להביא לפסילתה. פנייה משותפת לרב, שיחה בין בני זוג, נכונות לוותר על הלוואה, נוכחות בעת החתימה - כל אלה אינם מספיקים לפסילת צוואה ללא ראיות חד-משמעיות לכך שהזוכה ניסחה או כיוונה את לשון הצוואה. לא כך התרחש במקרה זה, ונכתב במפורש כי “נוסח הצוואה ועיקריה נמסרו לרב על ידי המנוח עצמו… באופן קונקרטי לא על ידי המשיבה”.

לגבי טענת המערער, שלפיה המשיבה ניסתה לבחור את עדי הצוואה, המחוזי אימץ את נימוקי הערכאה הראשונה וקבע כי גם אם ביקשה זאת בשיחה טלפונית, הרב לא נענה. הוא זה שקבע את זהות העדים, והדבר הזה מנתק את האפשרות לראות בכך “מעורבות בעריכה”. בית המשפט קבע כי, “גם אם היתה התערבות… היא הסתיימה עובר לחתימה על הצוואה”, וכי אין בכך משום פעולה מהותית בניסוח או ביצירת המסמך המשפטי. לבסוף, מתייחס המחוזי לטענה כי המערער הסתיר את קיומה של צוואת 2015 וטען בתחילה כי לא ידע עליה, אף שמתוך תמליל השיחה עם הרב עולה כי הוא ידע עליה היטב. בית המשפט רואה בכך פגיעה במהימנות המערער, שהשליכה על בחינת גרסתו.

לאחר שנקבע כי לא היתה מעורבות של המשיבה בעריכת הצוואה כתיקנה, וכי הצוואה משקפת את רצונו החופשי של המנוח, דחה בית המשפט את הערעור. “דומה כי בכך תם מסע קצר זה”, כתב בית המשפט בלשון כמעט ספרותית, והוסיף כי מדובר בזוג אוהב שהגיע למועד עריכת הצוואה מתוך הבנה משותפת, אך כי רק המנוח היה זה שקבע לבסוף את תוכנה הסופי. “מכאן ועד לקיחת חלק בעריכתה יש עוד כברת דרך… וזו לא נחצתה”,, נכתב בהכרעת הדין. בית המשפט גם חייב את המערער בהוצאות של 15 אלף שקל לטובת המשיבה.

למה בכלל הנכד נאבק על הצוואה? מה עמד בלב המחלוקת?

הנכד האמין שסבו לא היה מתנתק ממנו ולא היה מוותר על הבית לטובת אשתו השלישית, בייחוד כשהוא עצמו נחשב ממשיך המשפחה. מבחינתו, עצם זה שהצוואה מכניסה את כל הרכוש לזוגיות המאוחרת ולא למשפחה הביולוגית, הרגיש עבורו כמו משהו לא טבעי, ולכן הוא היה משוכנע שמשהו לא תקין קרה במהלך כתיבת הצוואה.

מה בעצם נדרש להוכיח כדי לפסול צוואה?

צריך להראות שאדם שהיה אמור להרוויח מהצוואה השתתף ממש בעריכתה - בעיצוב הטקסט, בניסוח, בקביעת התוכן - ולא רק ליווה את המצווה או שוחח אתו. זו רמת הוכחה מאוד גבוהה, כי בית המשפט מגן מאוד על רצונו של אדם ביחס לרכושו לאחר מותו.

אז מה נחשב מעורבות פסולה?

זה לא מספיק שבן הזוג יציע רעיון, יבקש בקשה, יתווכח, ישכנע, או אפילו יביע רצון. זה כן נחשב פסול אם בן הזוג ממש כותב, מנסח, יוזם את העדים, או מפעיל לחץ ישיר בזמן עריכת הצוואה עצמה. במקרה הזה, לא הוכח אף אחד מהדברים האלה.

למה הרב חשוב פה כל כך?

הרב הוא זה שערך את הצוואה, וכשהרב מספר שהוא ניסה לשכנע את המנוח לשנות חלק מהפרטים, והמנוח סירב - זה דווקא מחזק את טענת האלמנה. זה מראה שהמנוח ידע מה הוא רוצה, והוא עמד על שלו. הרגעים האלה הראו לבית המשפט שהרצון הסופי בא מהמצווה, לא ממישהו אחר.

מה הסיפור עם ההקלטה שהנכד הציג?

ההקלטה היתה חלקית, התחילה באמצע שיחה, וגם הרב כבר לא היה בחיים כדי להסביר למה הוא התכוון. בגלל זה השופטים אמרו שאי אפשר באמת לבנות עליה מסקנות ברורות. ההקלטה אפילו בלבלה בין צוואות משנים שונות, ולכן בית המשפט לא יכול היה להתייחס אליה כראיה חזקה.

למה המסורת התימנית לא שיחקה תפקיד משפטי?

מכיוון בבית משפט אזרחי הצוואה נשפטת לפי החוק, לא לפי מסורת, אפילו אם היא עמוקה וחשובה. מסורת יכולה להסביר למה למישהו זה “לא מסתדר בלב”, אבל היא לא עילה לפסילת צוואה. אם אדם רוצה להוריש מחוץ למשפחה, זו זכותו המלאה.

אם כך, גם אילו היתה הוכחה שהמנוח דיבר על המסורת, זה היה משנה?

לא ממש. אף שמנהגים יכולים לשקף את אופן החשיבה של מצווה, הם לא מחייבים אותו. אדם רשאי לשנות את דעתו, להתחשב בזוגיות החדשה שלו, ולפעול לטובת מי שטיפל בו בשנותיו האחרונות.

האם העובדה שהמנוח ערך כל כך הרבה צוואות לא מחשידה?

לא בהכרח. אנשים משנים צוואות לאורך החיים בגלל שינויים במערכות היחסים, בבריאות, ברכוש, או במצב המשפחתי. במקרה הזה היה למנוח מסלול חיים מאוד לא רגיל - גירושים, אלמנות, מוות טרגי של בן - ולכן טבעי שהרצון שלו השתנה עם הזמן.

למה העובדה שהאלמנה לוותה את המנוח לפגישות עם הרב לא נחשבת מעורבות?

מפני שבני זוג בדרך כלל הולכים יחד לדברים כאלה. העובדה שהיית נוכח במקום לא אומרת שהתערבת בעריכה. הרב העיד שהוא ביקש מהאלמנה לצאת מהחדר בזמן שדיבר עם המנוח, וזה מסיר את האפשרות שהיא השפיעה דווקא ברגע הקריטי.

ומה לגבי הטענה שהיא ניסתה לבחור את העדים?

גם אם היא באמת ביקשה שיביאו עדים מסוימים, הרב לא קיבל את בקשתה. והוא זה שקובע. זה כמו לבקש משהו ולא לקבל - זה לא נחשב השתתפות בעריכה.

למה ההלוואה לבת של המשיבה עלתה ככה באמצע הסיפור?

מכיוון הנכד טען שהוויתור על החזר ההלוואה היה החשד הראשון, אבל בסוף התברר שהמנוח עצמו החליט לוותר, אחרי מחשבה, וזה אף תועד בדברי הרב. ההלוואה נהפכה לרמז לחוסר נוחות אצל הנכד, אבל מבחינה משפטית היא לא העידה על כפייה.

האם העובדה שהמערער ידע על הצוואה הקודמת והסתיר זאת פגעה בו?

כן. בית המשפט ציין שהעובדה שהמערער שינה גרסאות לגבי ידיעתו בדבר צוואת 2015 פגעה במהימנותו. כשאדם מבקש לפסול צוואה, עליו לבוא בידיים נקיות, וכל סתירה או הסתרה כזו מחלישה את טענותיו.

אז מה בעצם הכריע את הכף?

שכל הראיות הובילו למסקנה אחת: המנוח ידע מה הוא עושה, רצה לעשות זאת, והרב דאג לשמור על טוהר ההליך. האלמנה אולי הביעה רצונות, אולי דיברה עם בעלה, אבל לא ערכה את הצוואה, לא ניסחה אותה, ולא היתה בחדר בזמן שאושרו פרטיה.