ירדנה רואס עבדה כמנהלת צוות אנגלית בי.א. שירותי אינטרנט - חברה גלובלית הפועלת באונליין ומספקת בדיקות התאמה וייעוץ למועמדים המבקשים להגר לקנדה. במשך כשנה וחצי היא היתה חלק מהחברה, ניהלה צוות מכירות קטן וקיבלה שכר בסיס שעתי בתוספת עמלות על מכירותיה ועל ביצועי הצוות. אלא שבראשית סתיו 2019, לאחר שהודיעה למעסיקתה כי היא בהיריון, לטענתה החלה שרשרת של אירועים ששינו את חייה המקצועיים.

היא טענה כי מיד לאחר הודעתה, היחס אליה השתנה מן הקצה אל הקצה. שיחה שנערכה שבוע בלבד לאחר ההודעה נהפכה לשיחת נזיפה שבה נמסר לה כי תפקודה כמנהלת אינו מספק, והוחלט להעביר את העובדים שהיו תחתיה לאחריות מנהל אחר. בהמשך, תואר בפסק הדין, היא נדרשה לעבור לשולחן משותף בחלל העבודה, תוך כדי צביעת הקירות במקום ישיבתה - מעשה שגרם לה, לדבריה, עוגמת נפש ופגיעה בתחושת הכבוד שלה. היא גם גילתה כי רשימות הלידים - פרטי הלקוחות הפוטנציאליים שהוזנו למערכת המכירות, הועברו מהעמדה שלה לעובדים אחרים, והלידים שנותרו לה היו באיכות נמוכה שלא אפשרה לה להגיע ליעדי מכירות או לקבל עמלות.

בהמשך, כך לטענתה, הוצעה לה העברה לתפקידים אחרים - נציגת שירות לקוחות או גבייה, בתמורה לשכר שעתי קבוע וללא עמלות, הצעה שהיא ראתה כהשפלה מקצועית. ימים ספורים לאחר מכן גילתה רואס כי החברה מפרסמת מודעות דרושים לתפקיד מנהל צוות אנגלית, בדיוק התפקיד שהיא עצמה מילאה. כשסירבה לשינוי בתנאי העסקתה, כך תיארה, היא הוצאה מקבוצת הווטסאפ של המנהלים, נותקה ממערכות המחשוב של החברה, ולבסוף אף נחסמה מגישה למחשב בעמדתה לאחר שסירבה למסור את סיסמאות הגישה, משום שלטענתה שמרה בו גם חומרים אישיים ופרטיים. באותו שלב כבר הבינה כי החברה מבקשת להיפטר ממנה. ואכן, החברה הגישה בקשה לממונה על חוק עבודת נשים להתיר את פיטוריה - בקשה שנדחתה בינואר 2020.

"תוצאה שאליה הובילו שני הצדדים במשותף"

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, בראשות השופט יעקב אזולאי, תיאר את השתלשלות האירועים בפסק הדין וקבע כי, "האיסור להפלות עובדת על רקע הריונה מתחייב מהוראות סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ"ח–1988". עם זאת, הדגיש השופט כי מלאכת ההכרעה לא היתה פשוטה, שכן "מצאנו דופי בדרך שבה בחר כל אחד מהצדדים להתנהל... כל אחד בחר להתבצר בעמדותיו, כך שסיום יחסי העבודה סימן במידה רבה את התוצאה שאליה הובילו שני הצדדים במשותף".

• גל של פיטורים באוקטובר, הגבוה מזה 22 שנים
• "האם ה-AI יחליף אותי?" - על הפיטורים שבדרך, גם בישראל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בית הדין ניתח את נתוני המכירות שהוצגו, שמהם עלה כי הדסק האנגלי בניהולה של רואס לא עמד ביעדים ויחסי ההמרה היו נמוכים במיוחד. הדסק הצרפתי, למשל, הציג יחס המרה של יותר מ-4%, ואילו דסק האנגלית הגיע רק לכ-1.5%. גם מבחינת הכנסות, נרשמו פערים ניכרים: בדוגמה שהובאה בפסק הדין, בספטמבר 2019 הכניס הדסק האנגלי 2,745 יורו בלבד, בעוד שהדסק הצרפתי הכניס יותר מ-100 אלף יורו. על כן קבע השופט אזולאי כי קיימת הצדקה לטענת הנתבעת שלפיה המחלקה שבניהולה של רואס לא היתה רווחית, אך לצד זאת הוא ציין כי התנהלות המעסיקה לאחר הודעת ההיריון עוררה קשיים של ממש. "גם אם נבקש לא לייחס חשיבות לעניין צביעת הקירות או העברת העובדת ממקומה, אין להשלים עם נטילת הלידים האיכותיים מהתובעת", נכתב בפסק הדין, "ובה בעת, הסרתה מקבוצת הווטסאפ של המנהלים וניתוקה ממערכת המכירות מעידים על התנהלות פוגענית".

בהמשך הדיון התייחס בית הדין גם לפרק שאירע לאחר חזרתה של רואס מחופשת הלידה. היא טענה כי החברה לא היתה ערוכה לקבל אותה, כי נאמר לה שהתפקיד שלה כבר לא קיים וכי היא נדרשה לשבת שעות בקפיטריה ללא תפקיד מוגדר. בהמשך, עם תחילת מגפת הקורונה, היא ביקשה לעבוד מהבית - כפי שעשו עובדים אחרים - אך המעסיקה הציבה תנאי חריג: להתקין תוכנה לשלט רחוק במחשב הפרטי שלה ולצלם את עצמה במצלמת אינטרנט פתוחה לכל אורך יום העבודה.

"הדרישה לא עומדת בקנה אחד עם הוראות חוק הגנת הפרטיות"

בית הדין דן באריכות בדרישה זו וקבע כי מדובר בדרישה הפוגעת בזכות החוקתית לפרטיות. בפסק הדין נכתב כי, "הצבת מצלמה שתכליתה תיעוד מהלכיה של התובעת בכל רגע נתון חורגת מזכותו הלגיטימית של המעסיק לנהל את ענייניו", וכי "הדרישה להפעיל מצלמת אינטרנט ביתית משך כל זמן העבודה אינה עומדת בקנה אחד עם הוראות חוק הגנת הפרטיות". השופט הזכיר את דברי הנשיאה לשעבר ורדה וירט־ליבנה בפרשת אלקנר, שבה הוכרה הזכות לפרטיות כ"זכותו של אדם להיעזב לנפשו", וקבע כי סירובה של התובעת להפעלת מצלמה בבית היה מוצדק.

• השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
• הופחתו ריביות ונסגרו תיקים ב-1.45 מיליון ש' לחייב
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

עם זאת, בית הדין מצא שגם רואס עצמה לא פעלה תמיד בתום לב. היא סירבה להגיע למשרד גם כשהתבקשה לכך, התעלמה ממיילים ומשיחות, ולעתים עזבה מוקדם את מקום העבודה על דעת עצמה. השופט אזולאי כתב כי, "לא זיהינו בהתנהלות התובעת ניסיון כן לשקם את יחסיה עם הנתבעת... ודומה כי בחסות החלטת הממונה האוסרת לפטרה, בחרה לפעול כראות עיניה".

לבסוף נקבע כי התובעת התפטרה בדין מפוטר, כמשמעות הדבר בחוק פיצויי פיטורים, בשל הצורך לטפל בבנה הפעוט בזמן הסגר הראשון של הקורונה, לאחר סגירת המעונות והיעדר סידור הולם. בית הדין הדגיש כי "ביתו של אדם נותר מבצרו", וכי בנסיבות החריגות של מגפה עולמית "ניתן היה לגלות כלפיה גישה סלחנית ויותר אורך רוח". למרות זאת, נקבע כי לא מדובר במקרה של פיטורים על רקע היריון, ולכן לא נפסק לה פיצוי מכוח חוק עבודת נשים. השופט הסביר כי בהתאם לדין ולפסיקה בעניין המטבח של רמה נ' בן דוד, לא ניתן להרחיב את תחולת החוק למקרים שבהם העובדת עצמה בחרה לסיים את עבודתה. עם זאת, הוא קבע כי התנהלות החברה לאחר החלטת הממונה, שנועדה "לטעת בתובעת את התחושה כי אינה רצויה ולדחוק אותה החוצה", מהווה הפרה של חובת תום הלב ושל חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.

נדחתה הדרישה לפיצוי מכוח חוק עבודת נשים

בפסק הדין נכתב כי, "מצאנו כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב כלפי התובעת באופן שנועד להתגבר על החלטת הממונה על חוק עבודת נשים. לפיכך אנו מורים כי הנתבעת תפצה את התובעת בפיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 10(א) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה בסך של 30 אלף שקל, הכוללים בין היתר אובדן השתכרות בחודשים שבהם הופחת מספר הלידים והדרישה להתקנת מצלמה כתנאי לעבודה מהבית". בית הדין דחה את דרישתה של רואס לפיצוי נוסף מכוח חוק עבודת נשים ולפיצוי בגין לשון הרע או פגיעה בפרטיות, וקבע כי אין מדובר במקרים המצדיקים סעד נוסף. גם טענתה להפרשי פיצויי פיטורים נדחתה ברובה, למעט סכום קטן של 1,663 שקל בגין השלמת פיצויים על התקופה שבה עבדה.

השופט אזולאי סיכם את רוח הדברים באמירה מאוזנת: "בנסיבותיו המיוחדות של המקרה מצאנו דופי בהתנהלות שני הצדדים... הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, ואילו התובעת לא גילתה לויאליות או אחריות אישית לשיקום יחסי העבודה".

פסק הדין נחתם בהוראה לנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו, בתוספת של שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 5,000 שקל.בית הדין סיכם את הכרעתו במלים: "אמנם התובעת לא הוכיחה פיטורים מחמת הריונה, אך הוכיחה כי המעסיקה בחרה לנהוג כלפיה בחוסר תום לב תוך ניסיון לעקוף את החלטת הממונה - ועל כך עליה לשלם את המחיר".

על מה בעצם נסב הסכסוך בין רואס למעסיקה שלה?

הסכסוך התחיל אחרי שרואס הודיעה על הריונה. לטענתה, מאז אותו רגע היחס כלפיה השתנה - היא הודרה מתפקידה, נשללה ממנה סמכות, נלקחו ממנה עובדים ולידים (פניות של לקוחות פוטנציאליים), והיא הרגישה שמנסים לדחוק אותה החוצה. החברה, לעומת זאת, טענה שהיא לא עמדה ביעדים, שהמחלקה שלה הפסידה כסף, ושלא היה קשר בין ההיריון לבין השינויים.

למה זה כל כך חשוב שמדובר בהודעה על היריון?

מכיוון שחוק עבודת נשים אוסר לפטר עובדת בהריון או לפגוע בה כל עוד אין לכך היתר מהממונה במשרד העבודה. החוק גם מגן עליה בתקופה שאחרי חופשת הלידה. לכן, אם מתברר שהמעסיק ניסה לגרום לה לעזוב בעצמה, זו הפרה של החוק.

החברה טענה שהמחלקה באנגלית לא הצליחה - זה לא טיעון לגיטימי?

בית הדין הסכים שחלק מהביקורת מוצדקת - הנתונים הראו שהמחלקה האנגלית באמת לא עמדה ביעדים. אבל הוא גם קבע שהדרך שבה החברה פעלה, ובייחוד אחרי שהממונה אסרה על פיטוריה, לא היתה הוגנת. הוא כתב שהמעסיקה ניסתה בעצם "לעקוף" את ההחלטה ולהביא אותה לעזוב לבד.

מה זה בדיוק הלידים שכולם מדברים עליהם בפסק הדין?

לידים הם בעצם רשימות של אנשים שהתעניינו בשירות כלשהו - במקרה הזה, ייעוץ להגירה לקנדה. כל ליד כזה הוא לקוח פוטנציאלי. כשעובד מקבל לידים איכותיים, יש לו יותר סיכוי למכור ולקבל עמלות. רואס טענה שהחברה נתנה לה לידים גרועים בכוונה, כדי שתרוויח פחות ותתייאש.

למה היה ויכוח סביב מצלמת רשת בבית שלה?

אחרי חופשת הלידה, בתקופת הקורונה, רואס ביקשה לעבוד מהבית כמו עובדים אחרים. החברה הסכימה, אבל רק אם תתקין מצלמת אינטרנט שתהיה פתוחה כל הזמן, וגם תוכנת שליטה מרחוק במחשב האישי שלה. היא סירבה, בטענה שזה פוגע בפרטיות שלה. בית הדין הסכים איתה, ואמר שדרישה שכזו חורגת מהסביר ויכולה להיחשב פגיעה בפרטיות.

אז למה בכל זאת היא לא קיבלה פיצוי על פגיעה בפרטיות?

מפני שבית הדין אמר שאין לו סמכות מלאה לדון בתביעות לפי חוק הגנת הפרטיות - זו סמכות של בתי משפט אחרים. אבל הוא כן הדגיש את חשיבות הזכות לפרטיות ואמר שצריך להציב גבולות ברורים לשימוש באמצעי מעקב בעבודה.

אם הממונה אסרה על פיטוריה, איך בכל זאת היא לא חזרה לתפקידה?

לפי פסק הדין, אף שהממונה קבעה שאסור לפטרה, החברה לא ממש יישמה את ההחלטה. היא לא החזירה אותה בפועל לתפקידה, לא סיפקה לה עבודה אמיתית, ולא יצרה תנאים שיאפשרו לה להשתלב מחדש. בפועל, זה יצר מצב שבו היא אמנם לא פוטרה רשמית, אבל גם לא באמת הועסקה.

אז היא בעצם פוטרה או התפטרה?

מבחינה משפטית היא התפטרה, אבל בית הדין קבע שזו התפטרות "בדין מפוטר". כלומר היא נאלצה לעזוב מסיבות מוצדקות - במקרה הזה, גם בגלל היחס מצד החברה וגם בגלל הצורך לטפל בבנה בתקופת הקורונה. לכן היא קיבלה חלק מהזכויות של מי שפוטר.

למה הפיצוי שנפסק לה היה רק 30 אלף שקל? זה לא מעט יחסית?

כן, זה סכום לא גבוה ביחס למה שהיא תבעה (היא ביקשה כ-100 אלף שקל). בית הדין פסק לה פיצוי חלקי בלבד - לא על עצם ההיריון, אלא על הפגיעה בהגינות ובשוויון. הוא גם ציין ששני הצדדים לא התנהלו כשורה: החברה פעלה בחוסר תום לב, אבל גם העובדת לא גילתה שיתוף פעולה או לויאליות.

איך השופט ראה את ההתנהלות של שני הצדדים?

הוא אמר בפירוש ששני הצדדים תרמו למשבר. לדבריו, במקום לנסות לפתור את המחלוקות בגישה מעשית ועניינית, כל אחד מהם "בחר להתבצר בעמדותיו" ולפעול מתוך גאווה וחשדנות. התוצאה היתה פירוק היחסים ותחושת עוול משני הצדדים.

מה אפשר ללמוד מהמקרה הזה לגבי מקומות עבודה אחרים?

שיש גבול ברור בין ניהול לגיטימי לבין התנהלות שפוגעת בזכויות עובדים, בייחוד נשים בהיריון או אחרי לידה. וגם שעובדת שמרגישה מקופחת צריכה לפעול בתום לב ולשמור על תקשורת פתוחה, ולא להפוך את מקום העבודה לשדה קרב.

מה לגבי שימוש במצלמות או בתוכנות מעקב בעבודה מהבית?

זו נקודה אקטואלית מאוד. בית הדין הבהיר שגם כשעובדים מהבית, הבית נשאר מרחב פרטי. מעסיק יכול לבדוק ביצועים, אבל לא בכל דרך. צילום רציף או שליטה מרחוק במחשב האישי נחשבים פגיעה בפרטיות, והפסיקה הזו מדגישה שצריך למצוא איזון סביר בין בקרה לבין כבוד האדם.