חייב הסתיר כסף בחשבונות של אמו ואחיו - ואחד מהם לא ישיב אותו
האם תצטרך להשיב יותר מ-170 אלף שקל לקופת הפירוק, ואילו האח החייל, שלא ידע על מעשי אחיו, לא יחויב לעשות זאת. העדויות שהוצגו הצביעו על כך שהאם היתה מודעת לכספים המוזרמים לחשבונה, ואף השתמשה בחלקם לטובתה האישית
פסק דין שניתן באחרונה בבית משפט השלום בבאר שבע, בראשות השופט מנחם שח"ק, חושף פרטי פרשה סבוכה ומעוררת עניין, שבמסגרתה ניסה חייב, שניהל הליך חדלות פירעון, להבריח כספים דרך חשבונות בני משפחתו. השופט קבע כי האם תחויב להחזיר 170,030 שקל לקופת הנשייה, בעוד שהאח קיבל פטור מחיוב כספי.
החייב, עצמאי שעוסק בתחום השיפוצים ומיזוג האוויר, מצא עצמו בחובות כבדים שהובילו לפתיחת הליך חדלות פירעון. מדובר בהליך שני עבורו, לאחר שההליך הקודם בוטל בעקבות ניצול לרעה של התהליך. לטענת הנאמן בהליך, החייב הסתיר כספים מנושיו באמצעות הפקדתם בחשבונות הבנק של אמו ושל אחיו.
בחשבון האם הופקדו יותר מ-260 אלף שקל
לטענת הנאמן, החייב השתמש בחשבון הבנק של אמו בבנק לאומי ובחשבון של אחיו החייל בבנק הפועלים, כדי להבריח כספים ולהימנע מתשלום של חובותיו לנושים. לפי טענות הנאמן, במהלך התקופה הרלוונטית הופקדו סכומים משמעותיים לחשבונותיהם – 264,482 שקל לחשבון של האם ו-173,769 שקל לחשבון של האח. הנאמן דרש להחזיר את הסכומים האלה לקופת הנשייה.
האח טען כי החייב השתמש בחשבונו ללא ידיעתו ובניגוד להסכמות ביניהם. האם הודתה בכך שהחייב השתמש בחשבונה, אך טענה כי לא נהנתה מהכספים באופן אישי.
במהלך הדיונים בבית המשפט, עלתה תמונה מורכבת של מערכת יחסים משפחתית ומעורבות כספית. השופט שח"ק בחן לעומק את הראיות, העדויות והחומרים שהובאו בפניו, תוך שהוא מדגיש את החובה של חייבים להתנהל בשקיפות מלאה בהליכי חדלות הפירעון. "מעשיו של החייב מעידים על ניסיון שיטתי לעקוף את חובותיו ולהטעות את הנושים", כתב השופט בהחלטתו.
- רק 7% מהחוב: בית המשפט אישר הסדר למפונה מגוש קטיף
- בעל שליטה בחברה שקרסה ב-2014 ישלם את חובותיה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט בחן את התנהלות האם, שהתבררה כמי שאפשרה בפועל את העברת הכספים לחשבונה, ואף שיתפה פעולה עם החייב. "האם לא פעלה מתוך תום לב כאשר איפשרה לחייב להשתמש בחשבונה כאמצעי להסתרת נכסים", נכתב בפסק הדין שפורסם. העדויות שהוצגו הצביעו על כך שהאם היתה מודעת לכספים המוזרמים לחשבונה, ואף השתמשה בחלקם לטובתה האישית.
בנוגע לאח, השופט קבע כי הראיות אינן תומכות בטענה כי ידע על הפעולות שביצע החייב. "הראיות שהובאו מעידות כי האח לא היה מודע להפקדות שביצע החייב בחשבונו, וכי מדובר בניצול ציני של מצבו", ציין השופט. כמו כן, הובאו עדויות שהראו כי האח היה חייל בשירות חובה באותה תקופה, ולא היתה לו כל מעורבות בניהול הכספים.
"אין להטיל אחריות על מי שנוצל על ידי החייב מבלי שידע"
השופט הדגיש כי יש להבחין בין פעולות שנעשו ביודעין על ידי בני משפחה, לבין מקרים שבהם נוצלו ללא ידיעתם. "אין להטיל אחריות על מי שנוצל על ידי החייב מבלי שידע או הבין את המשמעות של מעשיו", הוא כתב בהחלטתו.
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- טלפון של חשוד יישאר בידי החוקרים לעוד 180 יום
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?
בסיום הדיון, קבע השופט שח"ק כי האם תחויב להחזיר לקופת הנשייה סכום כולל של 170,030 שקל – הכספים שהופקדו בחשבונה לאחר תחילת הליך חדלות הפירעון. עם זאת, בקשת הנאמן לחייב את האח נדחתה, לאור הקביעה כי השימוש בחשבונו נעשה ללא ידיעתו וללא הסכמתו.
השופט מתח ביקורת חריפה על התנהלותו של החייב, שהסתיר כספים מנושיו והמשיך לנהל עסק עצמאי ללא היתר. "התנהלותו של החייב בהליך זה הייתה חמורה ביותר, ואין מנוס מהמסקנה כי הוא ניצל את ההליך להתחמקות מנושיו", ציין השופט בפסק הדין שפורסם.
הנאמן נדרש להגיש עדכון על ביצוע החיוב בתוך 60 יום, וההליך עשוי להתבטל אם החייב לא יתנהל כראוי. פסק הדין משמש תמרור אזהרה למי שמבקשים לנצל לרעה את מערכת המשפט כדי להתחמק מתשלום חובותיהם.
במקרה נוסף, בית משפט השלום בבאר שבע הכריע בחודש שעבר בהליך חדלות פירעון לאשה בת 36, גרושה ואם לארבעה ילדים, בעקבות ממצאים חמורים בנוגע לחוסר שיתוף פעולה והסתרת מידע. השופט קיבל את המלצת הממונה על חדלות פירעון לבטל את ההליך, לאחר שהתגלה כי האשה לא דיווחה כנדרש על הכנסות נוספות שהיו לה והסתירה מידע בנוגע לניהול עסק, וגם מידע לגבי מערכת יחסים זוגית ומשק בית משותף שהיא מנהלת עם אדם אחר. הממונה על חדלות פירעון המליץ על ביטול ההליך בעניינה של האשה בעקבות ראיות שהוצגו בפניו והצביעו על כך שהיא הסתירה הכנסות מעסק שהקימה בתחום בניית ציפורניים. האשה, שנמצאת במצב של נכות זמנית בשיעור 50% ואובדן כושר עבודה זמני מלא, הצהירה כי העסק שהקימה היה בגדר "ניסיון קצר", לדבריה, שבו עבדה בעיקר מול משפחתה וחברים. לדבריה, העסק נסגר בתוך חודש והכנסותיו הסתכמו בסכומים נמוכים יחסית.
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherהעליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת
המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות
בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב
בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.
המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.
ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.
"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"
העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.
- כולם בחו"ל? לא בדיוק. יותר אנשים בנופש במלונות מאשר לפני הקורונה
- בוקינג: הכתה את תחזיות האנליסטים בשורה העליונה והתחתונה; עולה 4%
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".
ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת את המסורת התימנית
המאבק המשפחתי סביב נחלתו של המנוח, שניהל חיים מורכבים וערך צוואות רבות לאורך השנים, הגיע להכרעה: המחוזי דחה את ערעור הנכד, שטען כי הצוואה האחרונה, שמורישה את כל רכוש הסב לאשתו השלישית, נוגדת את המסורת שלפיה הנחלה חייבת להישאר בתוך המשפחה. בפסק הדין
נקבע כי אף שהאלמנה לוותה את בעלה לכל אורך ההליך, לא הוכח כי השתתפה בעריכת הצוואה או שהשפיעה על תוכנה
הסיפור שהגיע באחרונה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד נשמע כמעט כמו פרק נוסף בעלילה משפחתית ארוכת שנים, שבה מתערבבים אבל, חילוקי דעות, מסורת עדתית ופרשנויות שונות למושג נאמנות משפחתית. המערער, נ.צ., הוא נכדו של המנוח י.מ., אדם שעבר תהפוכות רבות בחייו, נישא שלוש פעמים, שכל את בנו מנישואיו השניים, הוריש חלק מרכושו להקדש על שמו, וכתב שבע או שמונה צוואות במהלך חייו. דווקא הצוואה האחרונה שכתב, ב-2017, שנותנת את כל רכושו לאשתו השלישית - היא זו שהציתה מאבק משפטי ממושך, שהסתיים כעת בדחיית הערעור שהגיש הנכד שלו.
המערער טען כי הצוואה הזו אינה רק תוצאה של מעורבות פסולה מצד האלמנה, אלא גם עומדת בניגוד מוחלט למנהגי העדה התימנית, שלפיהם “נחלת משפחה אינה יוצאת מן המשפחה”. לטענתו, סבו לא היה מוותר מעולם על ביתו המשפחתי ועל זכותם הטבעית של צאצאיו, אלמלא השפעה בלתי ראויה. ואולם בית המשפט קבע, שוב, כי הטענות לא הוכחו, וכי המסורת התימנית - חשובה ככל שתהא - אינה יכולה לגבור על רצונו החופשי והמוכח של המנוח.
כבר בפתח הדברים בפסק הדין שפורסם, מציג בית המשפט על השאלה המרכזית: האם אשת המנוח, המשיבה, נטלה חלק בעריכת הצוואה באופן שפוסל אותה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. “לכך אנו נדרשים בערעור שהגיש המערער”, כתב בית המשפט המחוזי, והבהיר כי המערער אינו מערער עוד על קביעות בית המשפט בערכאה הקודמת, בנוגע להשפעה בלתי הוגנת, אלא רק על טענת המעורבות עצמה.
הפרשה החלה עוד בטענת המערער, שלפיה אשת המנוח נכחה בעת עריכת צוואת 2017, ניסתה להשפיע על הרב שערך אותה ואף ביקשה לשנות את זהות העדים. כדי להוכיח זאת, הוא צירף תמליל שיחה שקיימו הוא ואחרים עם הרב ב., שערך את הצוואה, ושבו - כך על פי טענתו - הודה הרב כי המשיבה ביקשה לקבוע חלק מתוכנה של הצוואה. אלא שבית המשפט של הערכאה הראשונה קבע כי התמליל חלקי, אינו חד-משמעי, אינו מאפשר להבין את ההקשר במלואו והרב אינו ניתן לחקירה משום שהלך לעולמו. בכך נפגע המשקל הראייתי של התמליל, ובית המשפט המחוזי חיזק מסקנה זו.
- ההבטחה לא נכללה בצוואה - זו הסיבה שכן תצא לפועל
- בית המשפט חייב דוד להשיב לאחיינית 220 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
המחוזי ציטט מדברי בית משפט בערכאה הראשונה, שחזרו והופיעו גם בנימוקי הערעור: “חוסר היכולת להבין דברי הרב לאשורם… מחזקים את הרציונל לפיו אין לקבל תצהיר ללא שהמצהיר נחקר בחקירה נגדית”. בפועל, התמליל, כפי שתואר, כלל לחישות, קטעים חסרים ובלבול בין צוואת 2015 לבין זו מ-2017, עד כדי כך שבית המשפט ציין בהחלטתו כי, “עולה החשש האם את שייחס לצוואה משנת 2017 אולי קרה בפועל בעת עריכת הצוואה משנת 2015, אין לדעת”.
