בית הדין הגדול בירושלים קיבל באחרונה ערעור של אשה שנמצאת בהליכי גירושים, על החלטה שמעניקה לה פחות משליש מדירת המגורים המשותפת של בני הזוג. הדיינים דוד ברוך לאו, אליעזר איגרא ומיכאל עמוס הבהירו כי הרישום בטאבו הוא זה שקובע, ולכן על אף חלקו המוגדל של הבעל במימון של רכישת הדירה – היא שייכת לשני בני הזוג בחלוקה שווה.

שני הצדדים התחתנו ב-2001 והביאו לעולם ארבעה ילדים משותפים. בשלב מסוים חלה הבעל בסרטן המעי הגס וקיבל בעקבות זאת כ-600 אלף שקל פיצויים. במרץ 2019 רכשו בני הזוג את הדירה שנמצאת במוקד הסכסוך ביניהם תמורת 1.65 מיליון שקל, בין היתר בעזרת אותם פיצויים שקיבל הבעל עקב מחלתו. מקורות מימון נוספים היו הלוואה בסכום של 346 אלף שקל מחברה ששייכת לבעל, ו-740 אלף שקל משכנתה. כך קרה שלמעשה רוב המימון עבור הדירה הגיע ממקורות ששייכים כביכול לבעל.

למרות זאת, בטאבו נרשמה הדירה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. בשלב מסוים חשד הבעל כי אשתו בוגדת בו, ובעקבות כך הוא הגיש באפריל 2022 תביעת גירושים, שבה הועלתה גם שאלת הבעלות על הדירה. בית הדין הרבני האזורי קבע כי יש להחריג את השקעת הפיצויים של הבעל בדירה, כך שהבעלות בדירה תחולק 68%-32% לטובתו. בעקבות הפסיקה הזו החליטה האשה להגיש את הערעור הנ"ל לבית הדין הגדול.

לטענת האשה, שיוצגה על ידי עו"ד חיה לזר-נוטקין והטוען הרבני (טו"ר) אביחיל צדוק, בית הדין האזורי טעה כשקבע חלוקה על פי השקעה ולא לפי רישום. לאור העובדה שהדירה רשומה בטאבו על שם שניהם, היא סברה כי יש לחלק אותה ביניהם שווה בשווה. מנגד, טען הבעל, באמצעות עו"ד כרמית שריקי, כי הרישום המשותף בטאבו נעשה על רקע האמון הרב שהוא רחש לפרודתו, ושלדבריו התרסק לחלוטין עם חשיפת העובדה שהיא בגדה בו בסמוך לרכישת הדירה. לדבריו, הוא השקיע את כספי הפיצויים בדירה כדי שישמשו אותו כל החיים ויסייעו לו להתמודד עם מחלתו - ולא רק לתקופה שעד לפרידה מאשתו, ולכן יש הצדקה להתחשב בכך בחלוקה של הדירה.

• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
• דרש להפסיק לשלם מזונות עקב ניכור הורי - ונדחה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בפתח פסק הדין שחיברו, ציינו דייני בית הדין הגדול כי הדעה המקובלת בפסיקה היא שהרישום בטאבו מוכיח בעלות בנכס - אפילו במקרים שבהם הכסף ששימש לקניית הנכס ניתן על ידי אדם או גורם אחר. הם הדגישו כי דין זה נוהג גם בבני זוג, קל וחומר כשהדירה נקנתה מהכספים של שניהם רק בחלוקה פנימית שונה.

בתוך כך. הדיינים חלקו על החלטת בית הדין האזורי, שלפיה יש להחריג את הפיצויים מחלוקת הדירה. הם הדגישו כי מהרגע שהפיצויים, כמו גם ההלוואה מהחברה של הבעל, הוכנסו לחשבון המשותף לצורך רכישת הדירה – הרי שיש להתייחס אליהם כמשותפים. יתרה מכך, אלמלא רישום הדירה שווה בשווה על שם שני הצדדים, לא בטוח שהם היו יכולים לקבל משכנתה. בנוגע לטענות של הבעל שלפיהן הרישום המשותף נעשה תוך הטעייתו לחשוב שאשתו נאמנה לו, ושבפועל היא לא סעדה אותו כשחלה - הדיינים ציינו בפשטות כי הסוגיות האלה לא הוכחו.

"מכיוון שכך, נראה שיש לקבוע בבירור שהבעל נתן לאשה מחצית מהכספים שקיבל במתנה, וגם אם נדחוק ונאמר שאין זה כך – מכל מקום כאשר הוא הסכים לרישום הדירה על שם שניהם בשווה, יש כאן מתנה של החלק היחסי הגדול יותר שהיה מגיע לו", סיכמו הדיינים בפסיקתם. לאור כך, נקבע כי יש ללכת על פי הרישום בטאבו, ולחלק את הדירה בין הצדדים שווה בשווה.

• נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
• ניסתה לעקוף איסור פיטורים בהריון - ותפצה עובדת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• תם קרב הירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

הסדר איזון משאבים הוא כלל משפטי שקיים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים עם פקיעת נישואיהם (עקב גירושים או מוות של אחד מבני הזוג). הסדר איזון משאבים קובע כי בעת פקיעת הנישואים או פרידה של בני זוג יש לערוך חלוקת רכוש שווה של רכוש שמוגדר כמשותף לבני הזוג. המשמעות היא כי עם סיום מערכת היחסים, כל בן זוג יהיה זכאי למחצית מהרכוש המשותף, כולל קופות גמל, חסכונות, פנסיה, מוניטין עסקי ועוד. נכסי בני הזוג מחולקים ביניהם שווה בשווה, כך שאם יש הפרש לטובת אחד מבני הזוג, הוא ישלם לבן הזוג השני את גובה ההפרש, באמצעות מתן זכויות בנכס או תשלום כספי. למרות האמור לעיל, בית המשפט יכול להורות כי נכסי בני הזוג לא יחולקו ביניהם שווה בשווה, אלא באופן אחר, אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקה לא שוויונית. יש נכסים שלא נכללים בהסדר איזון המשאבים, ובמועד הפרידה בן הזוג שהם שייכים לו בלבד לא יידרש לחלוק בהם עם בן הזוג השני או לשלם הפרשי איזון בגינם. עם זאת, בן הזוג השני יכול לנסות ולהוכיח כי התקיים שיתוף בנכסים אלה, או שהתקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מחלוקה שוויונית.