השקיע יותר כסף בדירה המשותפת - ודרש לקבל נתח גדול יותר בה מגרושתו
בית הדין הגדול בירושלים קיבל באחרונה ערעור של אשה שנמצאת בהליכי גירושים, על החלטה שמעניקה לה פחות משליש מדירת המגורים המשותפת של בני הזוג. הדיינים דוד ברוך לאו, אליעזר איגרא ומיכאל עמוס הבהירו כי הרישום בטאבו הוא זה שקובע, ולכן על אף חלקו המוגדל של הבעל במימון של רכישת הדירה – היא שייכת לשני בני הזוג בחלוקה שווה.
שני הצדדים התחתנו ב-2001 והביאו לעולם ארבעה ילדים משותפים. בשלב מסוים חלה הבעל בסרטן המעי הגס וקיבל בעקבות זאת כ-600 אלף שקל פיצויים. במרץ 2019 רכשו בני הזוג את הדירה שנמצאת במוקד הסכסוך ביניהם תמורת 1.65 מיליון שקל, בין היתר בעזרת אותם פיצויים שקיבל הבעל עקב מחלתו. מקורות מימון נוספים היו הלוואה בסכום של 346 אלף שקל מחברה ששייכת לבעל, ו-740 אלף שקל משכנתה. כך קרה שלמעשה רוב המימון עבור הדירה הגיע ממקורות ששייכים כביכול לבעל.
למרות זאת, בטאבו נרשמה הדירה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. בשלב מסוים חשד הבעל כי אשתו בוגדת בו, ובעקבות כך הוא הגיש באפריל 2022 תביעת גירושים, שבה הועלתה גם שאלת הבעלות על הדירה. בית הדין הרבני האזורי קבע כי יש להחריג את השקעת הפיצויים של הבעל בדירה, כך שהבעלות בדירה תחולק 68%-32% לטובתו. בעקבות הפסיקה הזו החליטה האשה להגיש את הערעור הנ"ל לבית הדין הגדול.
לטענת האשה, שיוצגה על ידי עו"ד חיה לזר-נוטקין והטוען הרבני (טו"ר) אביחיל צדוק, בית הדין האזורי טעה כשקבע חלוקה על פי השקעה ולא לפי רישום. לאור העובדה שהדירה רשומה בטאבו על שם שניהם, היא סברה כי יש לחלק אותה ביניהם שווה בשווה. מנגד, טען הבעל, באמצעות עו"ד כרמית שריקי, כי הרישום המשותף בטאבו נעשה על רקע האמון הרב שהוא רחש לפרודתו, ושלדבריו התרסק לחלוטין עם חשיפת העובדה שהיא בגדה בו בסמוך לרכישת הדירה. לדבריו, הוא השקיע את כספי הפיצויים בדירה כדי שישמשו אותו כל החיים ויסייעו לו להתמודד עם מחלתו - ולא רק לתקופה שעד לפרידה מאשתו, ולכן יש הצדקה להתחשב בכך בחלוקה של הדירה.
- הבעל הרוויח פי 4 - האשה דרשה חלוקת רכוש לא שוויונית
- עברו לחדרים נפרדים אחרי הגירושים - האם זו זוגיות?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפתח פסק הדין שחיברו, ציינו דייני בית הדין הגדול כי הדעה המקובלת בפסיקה היא שהרישום בטאבו מוכיח בעלות בנכס - אפילו במקרים שבהם הכסף ששימש לקניית הנכס ניתן על ידי אדם או גורם אחר. הם הדגישו כי דין זה נוהג גם בבני זוג, קל וחומר כשהדירה נקנתה מהכספים של שניהם רק בחלוקה פנימית שונה.
בתוך כך. הדיינים חלקו על החלטת בית הדין האזורי, שלפיה יש להחריג את הפיצויים מחלוקת הדירה. הם הדגישו כי מהרגע שהפיצויים, כמו גם ההלוואה מהחברה של הבעל, הוכנסו לחשבון המשותף לצורך רכישת הדירה – הרי שיש להתייחס אליהם כמשותפים. יתרה מכך, אלמלא רישום הדירה שווה בשווה על שם שני הצדדים, לא בטוח שהם היו יכולים לקבל משכנתה. בנוגע לטענות של הבעל שלפיהן הרישום המשותף נעשה תוך הטעייתו לחשוב שאשתו נאמנה לו, ושבפועל היא לא סעדה אותו כשחלה - הדיינים ציינו בפשטות כי הסוגיות האלה לא הוכחו.
"מכיוון שכך, נראה שיש לקבוע בבירור שהבעל נתן לאשה מחצית מהכספים שקיבל במתנה, וגם אם נדחוק ונאמר שאין זה כך – מכל מקום כאשר הוא הסכים לרישום הדירה על שם שניהם בשווה, יש כאן מתנה של החלק היחסי הגדול יותר שהיה מגיע לו", סיכמו הדיינים בפסיקתם. לאור כך, נקבע כי יש ללכת על פי הרישום בטאבו, ולחלק את הדירה בין הצדדים שווה בשווה.
- האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
- הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
הסדר איזון משאבים הוא כלל משפטי שקיים בחוק יחסי ממון בין בני זוג, הקובע את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג נשואים עם פקיעת נישואיהם (עקב גירושים או מוות של אחד מבני הזוג). הסדר איזון משאבים קובע כי בעת פקיעת הנישואים או פרידה של בני זוג יש לערוך חלוקת רכוש שווה של רכוש שמוגדר כמשותף לבני הזוג. המשמעות היא כי עם סיום מערכת היחסים, כל בן זוג יהיה זכאי למחצית מהרכוש המשותף, כולל קופות גמל, חסכונות, פנסיה, מוניטין עסקי ועוד. נכסי בני הזוג מחולקים ביניהם שווה בשווה, כך שאם יש הפרש לטובת אחד מבני הזוג, הוא ישלם לבן הזוג השני את גובה ההפרש, באמצעות מתן זכויות בנכס או תשלום כספי. למרות האמור לעיל, בית המשפט יכול להורות כי נכסי בני הזוג לא יחולקו ביניהם שווה בשווה, אלא באופן אחר, אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות חלוקה לא שוויונית. יש נכסים שלא נכללים בהסדר איזון המשאבים, ובמועד הפרידה בן הזוג שהם שייכים לו בלבד לא יידרש לחלוק בהם עם בן הזוג השני או לשלם הפרשי איזון בגינם. עם זאת, בן הזוג השני יכול לנסות ולהוכיח כי התקיים שיתוף בנכסים אלה, או שהתקיימו נסיבות המצדיקות סטייה מחלוקה שוויונית.
- 3.מי שמתחתן ללא הסכם ממון של הפרדה רכושית מלאה עושה טעות גדולה (ל"ת)19/06/2024 10:14הגב לתגובה זו
- 2.אורי 19/06/2024 10:02הגב לתגובה זופעם הטאבו קובע פעם הטאבו לא קובע. בישראל הולכים למשפט ורק האל יודע איך זה יגמר. הכל יכול להיות, שופטים ודיינים עושים מה שבא להם. כל פסיקה סותרת את הפסיקה שקדמה לה.
- 1.Amsi 19/06/2024 05:09הגב לתגובה זוהדיינים לא רואים שהאיש השקיע מפיצויים שקיבל על מחלתו בושה וחרפה ..זאת הסיבה שעזבתי את הארץ אין צדק
ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
חייב שנושא חוב לעורך דינו כבר מאז שנות התשעים ויתר על חלקו בעיזבון של אמו כבר לפני עשור, ביחד עם אחיו, כדי לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית המשפחה. כעת, על אף מצבו הרפואי ונכותו, בית המשפט הורה לבטל את הסתלקותו מהירושה ולהעביר את חלקו לקופת הנשייה - צעד שהיה תנאי למתן הפטר מוחלט מחובותיו.
בבית משפט השלום בטבריה ניתן באחרונה פסק דין העוסק בסיטואציה כמעט נדירה: אדם שנושא חוב לעורך דינו, מצא לנכון לוותר על חלקו בירושת אמו לפני כעשור כדי לאפשר לאביו להישאר בבית המשפחה. השופטת נסרין אסכנדר־מוסא נדרשה לשאלה אם ראוי שבית המשפט יכבד את הסתלקותו מהירושה, או שמא יבטל אותה כדי לאפשר לנושה הוותיק לקבל את חלקו. ההכרעה שהתקבלה חושפת את האיזון העדין בין דאגה לחייב במצב אישי וכלכלי קשה, לבין הגנה על זכויות הנושים.
הרקע למקרה מתחיל עוד ב-1995, אז שכר החייב את שירותיו של עורך הדין חסאן בסתוני אך לא שילם את שכר הטרחה שלו. החוב, שנפסק כבר אז בפסק דין חלוט, תפח עם השנים והגיע לסכום של 116,861 שקל. החייב, סובל מנכות רפואית לצמיתות בשיעור של 55% ואובדן כושר עבודה מלא. הוא מתקיים מקצבת נכות של כ-4,800 שקל לחודש ומתגורר בשכירות, כשהוא נעזר בסיוע בשכר דירה בסכום של כ-700 שקל בלבד. כלומר מדובר באדם שמצבו הכלכלי רעוע ביותר ואין לו שום נכסים משמעותיים.
למרות נסיבות חייו הקשות, התברר כי ב-2015, זמן רב לאחר שנוצר החוב ולא שולם, בחר החייב להסתלק מהעזבון של אמו המנוחה, שכלל דירת מגורים. לטענתו, ההחלטה נבעה משיקולים משפחתיים בלבד, במטרה לאפשר לאביו להמשיך להתגורר בבית. אלא שבית המשפט לא קיבל את הטענה הזו ככזו שמבטלת את זכויות הנושה. השופטת קבעה בפסק הדין שפורסם כי, "היחיד היה חייב כספים לנושה... היה על היחיד להיות הוגן כלפי הנושה בטרם יהיה נדיב כלפי אביו, ועליו לדאוג לשלם את חובו לנושה בטרם ייתן מתנה לאביו".
הנאמנת: חוסר תום לב של החייב
ההליך הנוכחי נפתח לאחר שבקשת החייב לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון התקבלה בנובמבר 2023, והנאמנת מונתה לפקח על ביצוע ההליך. בדו"חות שהוגשו על ידי הממונה צוין כי מצבו האישי והבריאותי של החייב מצדיק מתן הפטר מהחוב, אבל הנאמנת טענה אחרת. לדבריה, הסתלקותו של החייב מהעזבון בעת שהיה מצוי בחובות מצביעה על חוסר תום לב. היא דרשה מבית המשפט לבטל את ההסתלקות כדי להחזיר את הנכס לקופת הנשייה.
- החייבת לא ביקשה - הרשם הפחית ריביות של 450 אלף ש'
- רשם הוצל"פ הפחית את ריביות לחייבת אחרי 20 שנה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בדיון שהתקיים בפברואר 2025 ניסה החייב להגיע להסדר והציע להוסיף לקופת הנשייה 60 אלף שקל - סכום ששווה לשווי חלקו בעיזבון כפי שהוערך בהליך קודם שהתנהל בעניינו. ואולם לאחר כמה חודשים הודיע החייב כי אינו מסוגל לעמוד בתשלום, והנאמנת הגישה בקשה רשמית לביטול ההסתלקות. השופטת קיבלה את עמדתה וקבעה כי הסתלקות מירושה מהווה פעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה לפי סעיף 221 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי. "יש לראותה כפעולה הגורעת נכס מקופת הנשייה", היא כתבה בהכרעתה, והדגישה כי החוק נועד למנוע מיחיד לבצע פעולות בנכסיו באופן שפוגע בנושים.
מבקש מקלט סודני זכה לאזרחות ישראלית אחרי עשור של מאבק משפטי מול רשות האוכלוסין
בית המשפט לעניינים מינהליים חשף התנהלות חמורה של הרשות שכללה סחבת, החלטות סותרות והתעלמות מפסיקת בית המשפט העליון
פסק דין חריג בחומרתו ניתן השבוע בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב, כאשר השופטת מיכל אגמון-גונן הורתה לרשות האוכלוסין וההגירה להעניק אזרחות ישראלית למבקש מקלט מדארפור שבסודן, לאחר מסע התשה משפטי ובירוקרטי שנמשך כעשור. המקרה חושף תמונה מטרידה של התנהלות רשות ממשלתית שהשופטת תיארה כהפרה בוטה של חובת ההגינות המנהלית.
הסיפור מתחיל ב-2008, כאשר המערער, אזרח סודן מחבל דארפור יליד 1976, הגיע לישראל והגיש בקשת מקלט. שמונה שנים לאחר מכן, בינואר 2016, הוא נישא לאזרחית ישראלית ילידת 1986 בבית הדין השרעי. מאז נישואיהם נולדו לזוג ארבעה ילדים, בשנים 2017, 2018, 2019 ו-2022. למרות שמרכז חייהם בישראל והקשר הזוגי הוכח כאותנטי מהרגע הראשון, המשפחה נקלעה למבוך בירוקרטי קפקאי שממנו לא הצליחה להיחלץ ללא התערבות בית המשפט.
השופטת אגמון-גונן, שניתחה בפסק דין מפורט את השתלשלות העניינים, מצאה שהרשות ניהלה את עניינו של המערער בשני מסלולים מקבילים באופן שיצר בלבול מכוון. פעם אחת טיפלה בו כמבקש מקלט ופעם כבן זוג של אזרחית ישראלית, תוך שהיא מקבלת החלטות סותרות ומכתירה בקשות שהוגשו בעניין אחד כאילו הוגשו בעניין אחר. "הערעור שלפניי מעורר בעיקר שאלות הנוגעות להתנהלות הרשות, כאשר היא זו השולטת בהליכים ובמתן הרישיונות", קבעה השופטת בפתח פסק הדין.
התנהלות הרשות התאפיינה בסחבת קיצונית שחייבה את המערערים להגיש לא פחות משלושה עררים נפרדים במהלך השנים, שניים מהם רק בגין אי מענה לבקשותיהם. בכל פעם נדרשו חודשים ארוכים של המתנה, עשרות מכתבי תזכורת ופניות חוזרות ונשנות רק כדי לקבל החלטה כלשהי. כאשר הרשות כן השיבה, היא דרשה מהמערער להמציא מסמכים רשמיים מסודן, דרישה שעמדה בניגוד מוחלט לפסיקת בית המשפט העליון בעניין איזנברג משנת 2019, שקבעה במפורש כי אין לדרוש ממבקשי מקלט מסודן מסמכים ממדינת מוצאם.
- אחרי כמה ניסיונות: משפחה ממזרח ירושלים תקבל אזרחות ישראלית
- הסבתא מועמדת לגירוש, הבן לוחם בעזה, האם בית המשפט הסכים לבטל את הגירוש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הפרטים המדהימים שעולים מפסק הדין הוא שבמשך ארבע שנים, מ-2018 ועד 2022, הרשות עצמה האריכה את רישיון השהייה של המערער מדי שנה במסגרת נוהל הנישואין, תוך שהיא דורשת ובוחנת מסמכים המוכיחים את כנות הקשר הזוגי ומרכז החיים המשותף. בכל שנה נשלחו למשפחה טפסים ורשימות מסמכים על פי נוהל הנישואין, נערכו ראיונות זוגיים, והאשרות הוארכו בהתאם. אולם כאשר הגיע הזמן להעניק למערער אזרחות בתום ההליך המדורג, פתאום "נזכרה" הרשות לטעון שהאשרה המקורית ניתנה לו במסגרת אחרת - החלטת ממשלה למבקשי מקלט מדארפור - ולכן הוא אינו זכאי להתאזרחות.
