המחוזי תקף את עיריית ר"ג עקב ביטול חניית נכה של בן 85

בשעה שרוב תושבי העיר ממשיכים לחפש חניה פנויה ברחוב, שמואל אבקסיס כבר לא חיפש. במשך כמעט שני עשורים הוא ידע בדיוק איפה הרכב שלו אמור לעמוד - במקום קבוע, קרוב לבית, מסומן בתמרור ברור. עבור אדם בן 85, עם מגבלה אורתופדית ומחלות רקע, זו לא היתה פריבילגיה ולא פינוק עירוני, אלא פתרון שמאפשר חיים סבירים: להגיע הביתה בלי כאבים מיותרים, לצאת לבדיקות, לשמור על עצמאות בסיסית. אלא שבשנה האחרונה, דווקא פעולה טכנית כביכול - החלפת רכב ובקשה לעדכן את מספרו על גבי התמרור - נהפכה לטריגר לאירוע חריג ודרמטי מבחינתו. העירייה החליטה לבחון מחדש את כל זכאותו לחניה, ובסופו של דבר היא ביטלה לו אותה. בתוך יום אחד בלבד מרגע שקיבל אבקסיס הודעה רשמית, התמרור הוסר. החניה שהיתה שם מ-2006 נעלמה כאילו לא היתה מעולם. את הסיפור הזה הביא אבקסיס לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, שם הוא קיבל באחרונה רוח גבית משמעותית, לפחות בשלב הזה.

פסק הדין ניתן בעתירה מנהלית שהוגשה ב-25 בנובמבר 2025 נגד עיריית רמת גן, ובמרכזה השאלה האם אבקסיס זכאי להקצאת חניה סמוך לביתו לפי חוק חניה לנכים, התשנ"ד–1993. השופט קובי ורדי קיבל את העתירה בחלקה, ביטל את החלטות העירייה, והורה להחזיר את העניין לוועדה הרלוונטית כדי שתדון מחדש בבקשה "בלב פתוח ובנפש חפצה", תוך שורה של הנחיות ודגשים ביקורתיים על התנהלות העירייה והאופן שבו פירשה את החוק.

הסיפור מתחיל, לפי העובדות שנקבעו, בנכות שמוכרת מזה שנים. אבקסיס הוכר כבר ב-2000 על ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל 62% נכות כללית, הכוללת בעיות אורתופדיות ושינויים ניווניים בברכיים ובעמוד השדרה, לצד מחלת ריאות ואובדן כושר השתכרות. מ-2006, כך צוין בפסק הדין, אישרה לו העירייה הקצאת תו חניה לנכה בכתובת קרובה מאוד לביתו ברחוב השר משה, והחניה סומנה באמצעות סימון כביש ותמרור שעליו הופיע מספר הרכב שלו.

עם השנים מצבו הבריאותי לא השתפר. באוגוסט 2023 הוא נפל בביתו, אובחן כסובל משבר בצוואר הירך ועבר ניתוח לקיבוע מפרק הירך, ולאחר מכן שלושה שבועות של שיקום בבית החולים שיבא. במרץ 2024 הוא החליף את רכבו לרכב נמוך יותר, וביקש מהעירייה לעדכן את מספר הרכב על התמרור. אלא שהבקשה הפשוטה הזו פתחה מחדש את כל השאלה - האם הוא בכלל זכאי לחניה הזו לפי הקריטריונים הנוכחיים.

• רכב נכה וחונה בחניה של נכה אחר? תתכונן לקנס של 1000 שקל
• כמעט חצי מיליון כלי רכב בישראל עם תו נכה; לרובם - לא מגיע
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

העירייה הסתמכה על חוות דעת של רופא חיצוני

באוגוסט 2024 התכנסה ועדת חריגים של העירייה, שבה נכחו מהנדסת העיר, מנהל אגף התנועה ועורך דין מהשירות המשפטי, ודחתה פה אחד את בקשתו. השופט מציין כי באותה ישיבה נדונו עוד 36 בקשות נוספות, והוועדה הסתמכה על חוות דעת של ד"ר קליר, רופא חיצוני המייעץ לעירייה, שקבע שאין בסיכום הרפואי של אבקסיס התייחסות לנכות כללית או ניידות. ההחלטה שנמסרה לו היתה חד־משמעית: "אין תיאור ממצאים לקביעת נכות לניידות". אבקסיס לא ויתר. בספטמבר 2024 הוא הביא אישור רפואי ממומחה בכיר, ד"ר אבי אביטן, מומחה לכירורגיה אורתופדית ושיקום ומנהל אשפוז יום שיקומי בתל השומר, ובאוקטובר 2024 התכנסה הוועדה שוב. גם אז הבקשה נדחתה, כשהנימוק היה תקיף: “אין במסמכים עדות ל-60% נכות לניידות או ל-90% נכות רפואית. בהתאם לתיקון חוק הנכים ובהתאם למדיניות העירונית לא יוקצו מקומות חניה למי שאינו בעל אחוזי נכות של 90% נכות כללית או 60% נכות בניידות".

מאוחר יותר נמסר לבתו של אבקסיס, בעקבות פנייה למשרד לשוויון חברתי, כי לטענת העירייה היה מקום להסיר את הקצאת החניה כבר ב-2017, לאור תיקון מספר 7 לחוק, שכן אין לו לפחות 90% נכות כללית או 60% נכות בניידות. באותו שלב העירייה עדיין לא הסירה את החניה בפועל, והודיעה כי היא עומדת לרשותו "לפנים משורת הדין". אבל ביוני 2025 זה כבר התהפך. העירייה שלחה מכתב מה-27 במאי 2025, שנמסר לאבקסיס ב-4 ביוני, ולפיו הוחלט להסיר את התמרור משום שאין במסמכים עדות ל-60% ניידות או ל-90% נכות רפואית. למחרת, ב-5 ביוני, התמרור אכן הוסר, "לאחר כ-19 שנים בהן הוקצתה החניה לעותר".

העתירה שהוגשה לבית המשפט ביקשה לקבוע כי הוא זכאי לחניה סמוכה לביתו לפי סעיף 4ד לחוק, או לחלופין לפי סעיף 4ה, וכן להשיב את סימון החניה כפי שהיה עד להסרתו. אבקסיס טען שהעירייה מחמירה מעבר למה שהחוק דורש בפועל, בעיקר באמצעות נוהל פנימי של העירייה מ-2022, שקובע דרישות מחמירות יותר, ובהן "מוגבלות בניידות מ-60% ומעלה בלבד". לטענתו, הנוהל הזה לא תואם את החוק ופוגע בייחוד באנשים בגיל פרישה שאינם יכולים כיום לקבל קביעות נכות רשמיות מאותן ועדות, ובכך נוצרת למעשה חסימה ביורוקרטית שמובילה לשלילת זכויות. מנגד, העירייה טענה כי תיקון החוק ב-2017 הקשיח משמעותית את תנאי הזכאות, וכי ההגדרה לנכה מחייבת למעשה דרגת נכות של 90% לפחות. היא גם הדגישה שהבדיקה המחודשת היתה לגיטימית משום שהעותר פנה לעדכן את מספר הרכב, וכן טענה שמצבו התפקודי מעיד על עצמאות, ושהוא מתנייד בעצמו בעזרת מקל, גם אם באטיות.

• מאסר וכסף: בתי המשפט מחמירים עם גנבי רכוש מנובה
• סוכן ביטוח שפוטר ימשיך לקבל עמלות אחרי סיום העבודה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הפיצוי הענק בוטל: השופטים המליצו - והצדדים הסכימו

אלא שכאן מגיע החלק הביקורתי בפסק הדין. השופט ורדי קבע כי הן הנוהל של העירייה והן החלטותיה נשענו על קריטריון שאינו מופיע בחוק, ואף מחמיר ממנו. הוא כתב כי העירייה דרשה "בעלי אחוז נכות מוגבלות בניידות מ-60% ומעלה בלבד", כביכול מתוך החלופה השלישית בחוק, אך בפועל "החוק... לא קובע זאת". לדברי השופט, הקריטריון השלישי בסעיף 1(א) לחוק מדבר על "נכה הזקוק לרכב כאמצעי תנועה בגלל רגליו הנכות", ולא קובע רף מינימלי של 60% נכות בניידות. לכן נקבע שמדובר ב"החלטות שגויות של העירייה, שהתבססו על הנחה מוטעית ועל סעיף בנוהל, שמן הראוי לטעמי לתקנו".

האיש לא יכול לפנות כיום לביטוח הלאומי

מעבר לטעות המשפטית, השופט מתח ביקורת גם על היבט אנושי־מינהלי - העובדה שהעירייה לא נתנה משקל מספק לכך שלא מדובר במבקש חדש, אלא באדם שקיבל חניה במשך כמעט 20 שנה, ושביטולה נעשה דווקא בגיל מתקדם. הוא מציין במפורש שמדובר במי שקיבל חניה מגיל 65 עד בערך 85, ושהיתה לו "הסתמכות וציפייה של ממש שהמצב הקיים עשרים שנה יישאר ולא ישתנה לפתע". השופט גם מזכיר כי כיום, בניגוד לעבר, הוא לא יכול לפנות לביטוח הלאומי או לוועדת ניידות כדי להוציא מסמכים מדויקים - עניין ששינה את מצבו לרעה.

השופט הדגיש כי כשמדובר בשלילת זכות קיימת, הרשות נדרשת לרף זהירות גבוה יותר, וביקר את העובדה שהוועדה נשענה בעיקר על הרופא המייעץ. הוא כתב כי הוועדה "לא יכולה להתרוקן מסמכויותיה ולהישען אך ורק על הרופא", וכי עליה לשקול גם שיקולים משפטיים ועובדתיים, ובכלל זה את ההקצאה רבת השנים ואת השלכות שינוי המצב על אדם בגיל 85. גם ההתנהלות המהירה של העירייה חטפה ביקורת. השופט ציין שהעירייה "פעלה בזריזות יתר להסרת העמוד והתמרור... יום אחד בלבד לאחר שהעותר קיבל את מכתב ביטול החניה", מה שיצר עובדות בשטח באופן שמנע למעשה אפשרות מעשית לפנות לצו ביניים.

בסופו של דבר, בית המשפט לא הורה להחזיר מיד את החניה, אך כן ביטל את החלטות העירייה והחזיר את הדיון אליה לקבלת החלטה חדשה. השופט קבע שהוועדה צריכה לדון מחדש בשאלה האם יש לבטל את הזכאות או להמשיך אותה, כשנקודת המוצא היא העובדה שההקצאה קיימת מזה כ-20 שנה. עוד נקבע כי אם הוועדה תחליט שלא לבטל את ההקצאה, עליה לעדכן את מספר הרכב על התמרור שיוצב מחדש. השופט אף פירט מה על הוועדה לשקול: את גילו של אבקסיס, את העובדה שאינו יכול להביא מסמכים מהביטוח הלאומי וממשרד הבריאות, ואת חוות הדעת שהביא ממומחה בתחום האורתופדיה והשיקום. הוא הוסיף שעל הוועדה לשקול את החלופה השלישית בחוק בלי להציב רף של 60% ניידות, וכן לשקול שימוש בסעיף 4ה - סעיף שמאפשר לעירייה להסתפק גם בדרגת נכות נמוכה יותר, אם הדבר מוצדק בנסיבות. פסק הדין קובע כי ההחלטה החדשה צריכה להתקבל בתוך 30 יום, והעירייה חויבה לשלם לעותר הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 שקל.

איך יכול להיות שבמשך כמעט 20 שנה היתה לו חניה מסומנת, ופתאום העירייה החליטה שזה לא מגיע לו?
מכיוון שמבחינת העירייה, ברגע שהוא ביקש שינוי קטן כמו עדכון מספר רכב על התמרור, היא החליטה לפתוח את התיק מחדש ולבדוק שוב את הזכאות שלו מההתחלה. כלומר, זה לא היה רק “תיקון מספר”, אלא בדיקה מחודשת מלאה שבסוף הובילה להחלטה לבטל את ההקצאה.

אז מה בעצם העירייה אמרה לו שאין לו מספיק אחוזי נכות?
כן, זה בדיוק הכיוון. העירייה טענה שהוא לא עומד ברף של 90% נכות כללית או 60% נכות בניידות, ולכן הוא לא עומד בתנאים להמשך חניה שמורה ליד הבית. מבחינתה, אלה התנאים שבלעדיהם אי אפשר לאשר את החניה.

ומה בית המשפט אמר על הקריטריונים האלה?
השופט אמר בצורה די חריפה שהעירייה טעתה בפרשנות שלה. הוא קבע שהחוק עצמו לא דורש מינימום של 60% נכות בניידות, ושאי אפשר להכניס לתוך החוק תנאי שלא כתוב בו - בטח כשזה יוצא מחמיר יותר ממה שהמחוקק התכוון.

אז אם העירייה טעתה, למה השופט לא פשוט הורה להחזיר לו את החניה מיד?
משום שהשופט הסביר שבית המשפט לא אמור לנהל במקום העירייה את שיקול הדעת המקצועי שלה. הוא כן ביטל את ההחלטות הקודמות והחזיר את זה לעירייה להחלטה חדשה, אבל אמר שההחלטה עצמה צריכה להתקבל על ידי הגורמים בעירייה, אחרי שידונו בזה כמו שצריך ולא על אוטומט.

מה זה בכלל ועדת חריגים שמופיעה שם?
זו ועדה עירונית שיושבת על בקשות שלא תמיד נכנסות בצורה חלקה לקריטריונים, ובודקת אם בכל זאת יש סיבה לאשר. במקרה הזה השופט קובע שיש להם סמכות לשקול חריגים, אז הם צריכים להפעיל באמת, ולא לסמוך רק על טופס או על נוסחה יבשה.

ואם זה היה כל כך ברור שיש כאן בעיה, למה לקח זמן עד שהשופט מתערב?
מפני שלאורך הדרך היו כמה החלטות של העירייה ולא רק אחת: ועדה באוגוסט 2024, עוד ועדה באוקטובר 2024, ובהמשך מכתב במאי 2025 שהוביל להסרת התמרור, ואז גם תשובה מסודרת ביולי-ספטמבר 2025. כלומר זה היה תהליך מתגלגל ולא החלטה אחת רגעית.

האם העובדה שהוא בן 85 משנה מבחינה משפטית?
כן, וזה אחד הדברים הכי מעניינים בפסק הדין. השופט אומר שבמקרה כזה אי אפשר להתעלם מהמציאות. זה לא אדם שמבקש משהו חדש, אלא מישהו שחי עם זה 20 שנה, הסתמך על זה, ובגיל מתקדם פתאום משנים לו את החיים. בית המשפט ממש מדגיש שהגיל וההסתמכות צריכים להיות חלק מהשיקול של העירייה.

אם העירייה אומרת שיש מצוקת חניה בעיר, זה לא טיעון הגיוני?
זה טיעון הגיוני, והשופט אפילו אומר שהוא מבין את התמונה הכוללת ואת הקושי של העירייה, כי כל חניה שמורה באה על חשבון הציבור. אבל הוא גם אומר שגם אם יש מצוקה, אי אפשר להקשיח את החוק על דעת עצמך או להחמיר מעבר למה שהמחוקק קבע.

למה העירייה כל כך התבססה על רופא מייעץ אחד?
מכיוון שבנוהל שלה ובאופן הפעולה שלה זה כלי מרכזי. אבל השופט קבע שהוועדה לא יכולה להתרוקן מסמכויותיה ולהגיד בעצם שהרופא אמר, אז זה נגמר. היא צריכה לשקול עוד דברים: עובדות, נסיבות, צד משפטי, הסתמכות, וגם מסמכים של מומחים אחרים.

ואם הוא הביא מסמכים של מומחה בתל השומר, למה העירייה לא קיבלה את זה?
מה שעולה מפסק הדין הוא שהרופא המייעץ לעירייה הסתכל על חוות הדעת הזו בחשדנות מסוימת, כאילו זו חוות דעת מטעם (כלומר לא גורם רשמי כמו ביטוח לאומי). השופט אמר שאין בזה פסול, בטח כשהעותר בגיל שבו הוא לא יכול כבר לפנות לוועדות הרשמיות כדי להוציא קביעות נכות חדשות.

מה זה אומר שהוא לא יכול לפנות לביטוח לאומי או לוועדת ניידות?
לפי פסק הדין, מי שעבר את גיל הפרישה לא יכול לפנות לאותן ועדות כדי לקבל קביעות עדכניות באותו מסלול כמו בעבר. השופט מציין שזה שם אותו במצב בעייתי: הוא צריך להוכיח משהו, אבל הדלתות הרשמיות סגורות בפניו.

העירייה הסירה את התמרור יום אחרי שהודיעה לו. זה לא קיצוני?
השופט בהחלט חשב שזה קיצוני. הוא כתב שהעירייה פעלה בזריזות יתר, וזה גם פגע בעותר כי זה לא השאיר לו זמן אמיתי לפנות לבית משפט ולבקש צו ביניים שיעצור את זה. מבחינתו זה גם יצר עובדות בשטח.

ומה זה צו ביניים בכלל?
זה צו זמני שבית משפט יכול לתת כדי לעצור מצב מסוים עד שמחליטים סופית בתיק. כך למשל, להשאיר את התמרור עד שמכריעים. השופט רמז שאם העותר היה מספיק להגיע בזמן, יכול להיות שהיה ניתן צו כזה, אבל העירייה פעלה מהר מדי.

יש פה גם עניין של זכות קיימת. מה זה אומר בשפה פשוטה?
זה אומר שיש הבדל גדול בין מישהו שמבקש משהו חדש לבין זה שלוקחים למישהו משהו שכבר היה לו שנים. כשמבקשים משהו חדש, הרשות יכולה להגיד לא. אבל כשמורידים משהו קיים, מצופה ממנה להיות זהירה הרבה יותר, לבדוק יותר לעומק, ולהסביר יותר טוב למה היא עושה את זה.

ואם העירייה תגיד שוב לא בוועדה הבאה, זה הסוף?
לא בהכרח. בפסק הדין השופט אומר שאם תתקבל החלטה חדשה שלא תפתור את העניין, העותר יוכל להגיש עתירה חדשה ולתקוף את ההחלטה החדשה. כלומר הדלת המשפטית לא נסגרת.

מה העירייה אמורה לעשות עכשיו לפי פסק הדין?
היא צריכה לקיים דיון מחדש ולקבל החלטה חדשה בתוך 30 יום, ולתת להחלטה הזו בסיס רציני, כולל התייחסות אמיתית למסמכים הרפואיים ולנסיבות. השופט גם אומר שנקודת המוצא צריכה להיות שבמשך 20 שנה היתה לו חניה, ורק אחר כך לבדוק אם באמת יש הצדקה לשנות את זה.

ולמה בסוף העירייה גם חויבה בהוצאות? מה זה אומר?
הוצאות זה בעצם תשלום שהעירייה צריכה לשלם לעותר על ניהול ההליך המשפטי (במקרה הזה 10,000 שקל). זה לא פיצוי על סבל, אלא מסר של בית המשפט שהעתירה היתה מוצדקת במידה שמצדיקה לחייב את העירייה לשאת בחלק מהעלות.