מטא
צילום: Dima Solomin on Unsplash

ניצחון לפרטיות המשתמשים על פייסבוק בבית המשפט

תובענה ייצוגית שהוגשה נגד החברה בישראל, בנוגע ךאיסוף מידע שביצעה החברה לגבי שיחות טלפון והודעות טקסט של משתמשים, הסתיימה אחרי שנים רבות בהסדר פשרה, שאושר על ידי בית המשפט. במסגרת ההסדר, פייסבוק תמחק את כלל נתוני יומן השיחות והודעות הטקסט שנאספו ממכשירי אנדרואיד בישראל באמצעות האפליקציות שלה

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד באפריל 2018 התייצבו שלושה אזרחים ישראלים - אמיר אור, אולג ציפורן ויששכר כרמלי - אל מול אחת מענקיות הטכנולוגיה החזקות בעולם: פייסבוק. לא מדובר היה בעוד תלונה על שיח ציבורי רעיל או חסימת חשבון שרירותית. הפעם, כך טענו, פייסבוק חדרה למרחב הכי אישי של המשתמשים - לתוך שיחות הטלפון והודעות הטקסט במכשירי האנדרואיד שלהם, והיא אף אספה מידע עליהם שנים לפני שהאפליקציה כלל הותקנה. כך נולדה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעוררה גלים בשוק הטכנולוגיה הישראלי. לאחר התנהלות משפטית סבוכה ורבת שנים, הגיעו הצדדים להסדר פשרה מאושר, שבמסגרתו תמחק פייסבוק את כל נתוני השיחות והודעות שאספה שלא לצורך משפטי. מדובר בלא פחות ממהפך בעולם שמירת הפרטיות הדיגיטלית.


לב התובענה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, עסק בשאלה עקרונית אך קריטית: האם עצם מתן גישה של אפליקציית פייסבוק לאנשי הקשר שבמכשיר מהווה הרשאה לאסוף מידע על יומן שיחות והודעות - כולל מידע מהעבר, לפני התקנת האפליקציה? המבקשים טענו באופן חד משמעי כי התשובה היא לא. לטענתם, מדובר בפעולה שנעשתה ללא כל הסכמה מודעת מצד המשתמשים, ואף ללא גילוי מספק. המידע שנאסף כלל פרטי שיחות יוצאות ונכנסות, מספרים, תאריכים ואורכים - ולעתים גם מידע הנוגע להודעות טקסט. השופטת איריס רבינוביץ ברון, שדנה בהליך, תיארה כך את טענות המבקשים: "לטענת המבקשים, המשיבות ניצלו את ההרשאה שניתנה להן על ידי המשתמשים לשם גישה לאנשי הקשר, כדי לבצע פעולות נוספות – ובכללן, איסוף נתונים על שיחות והודעות – ללא כל הרשאה או גילוי".


מהצד השני ניצבה פייסבוק. או ליתר דיוק, שתי ישויות משפטיות: Facebook Inc האמריקאית ו-Facebook Ireland Ltd האירית, שבפועל היא זו המנהלת את פעילות החברה מחוץ לארה"ב. החברה טענה כי כל פעולה שביצעה נעשתה על פי דין, בליווי תהליך הסכמה מסודר. לטענת נציגיה, האיסוף בוצע רק באמצעות תוכנה אופציונלית, ולא כחלק מובנה מהשירות. לטענתה המשתמשים קיבלו התראה ברורה - ואף בחרו בעצמם אם להפעיל את הפונקציה. "אין מדובר באיסוף נסתר, אלא בתהליך של opt-in ברור", נטען.


המחיקה תבוצע באופן מיידי לאחר אישור ההסכם


במהלך ההליך, אף ביקשה פייסבוק לדחות את התובענה על הסף, בטענה כי יש להחיל על המקרה את דיני מדינת קליפורניה, בהתאם לפסק הדין "עניין בן חמו". ואכן, בעקבות אותו פסק דין, נדרש התיק לעבור גלגולים של תיקונים, דיונים והחלטות ביניים - חלקם אף בפני השופטת אסתר שטמר, לפני שהוא עבר לטיפולה של השופטת רבינוביץ ברון.


לאחר הידיינות משפטית ממושכת, שכללה כמה גרסאות של כתב התביעה, חוות דעת מומחים והתכתבות משפטית אינטנסיבית - הגיעו הצדדים להסדר פשרה. על פי ההסכם, שאושר על ידי השופטת, פייסבוק תמחק את כלל נתוני יומן השיחות והודעות הטקסט שנאספו ממכשירי אנדרואיד בישראל של חברי הקבוצה באמצעות האפליקציות שלה, וזאת ככל שהמשיבה אינה מחויבת לשמור אותם בשל התחייבות משפטית אחרת. עוד נכתב בהחלטת בית המשפט כי, "המשיבות התחייבו לפעול למחיקת נתוני יומני שיחות והודעות טקסט אשר נאספו בישראל... באופן מיידי לאחר אישור ההסכם, ובכפוף למגבלות החלות עליהן מכוח הדין".


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

בהחלטתה, הדגישה השופטת רבינוביץ ברון כי ההסכם מקדם את מטרות חוק התובענות הייצוגיות ומביא תועלת ציבורית. לדבריה, ההסדר מביא לסיום יעיל של המחלוקת, תוך שהוא מציב רף מצופה להתנהלות תקינה של חברות טכנולוגיה. "הסכם הפשרה מאזן בין מכלול השיקולים – לרבות מורכבות ההליך, שאלות משפטיות שנויות במחלוקת, הצורך בצמצום משך ההליך והנטל הכרוך בו – לבין אינטרס הציבור והאינטרס הלגיטימי של החברות", כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם. עוד היא הוסיפה כי, "ההסכם מהווה תמריץ חשוב לחברות דומות לשקול מחדש את מדיניות איסוף המידע ולפעול בשקיפות רבה יותר כלפי המשתמשים".


האם היה מדובר באיסוף של תוכן שיחות והודעות או רק במידע טכני עליהן?

לא מדובר בהאזנה או קריאה של תכנים. פייסבוק לא הואשמה באיסוף תוכן ממשי של הודעות או הקלטות שיחה, אלא ברישום מטא-דאטה - פרטים טכניים כמו תאריך, שעה, משך, מספר טלפון יוזם ומקבל. עם זאת, גם המידע הזה עשוי לגלות הרבה על חייו האישיים של אדם - עם מי הוא מדבר, מתי ובאיזה תדירות.

קיראו עוד ב"משפט"


מדוע נאסף המידע הזה מלכתחילה?

פייסבוק טענה כי מדובר בפיצ’ר שנועד לשפר את חוויית המשתמש. כך למשל, להקל על מציאת חברים קיימים ברשת החברתית, או לאפשר סנכרון בין יומן השיחות לממשק של האפליקציה. לטענת החברה, המשתמשים הפעילו מרצונם את השירות, לאחר הסכמה יזומה. עם זאת, בבקשה לייצוגית נטען כי ההסכמה לא היתה מדעת, שכן לא הוסבר בבירור שהמידע שייאסף יכלול גם נתונים היסטוריים רבים, מהעבר.


האם הסדר הפשרה כולל גם פיצוי כספי לחברי הקבוצה?

לא. ההסכם מתמקד בצעד של תיקון ורתיעה: מחיקת המידע שנאסף, ולא בפיצוי אישי. בית המשפט קיבל את ההגיון שמאחורי ההסדר, כי לאור מורכבות הוכחת הנזק האישי ומספר הנפגעים הגדול, עדיף להבטיח תוצאה מהותית של מחיקת הנתונים במקום סכומי כסף סמליים.


כיצד ידעו חברי הקבוצה שהמידע עליהם נמחק בפועל?

לא תתקיים פנייה אישית למשתמשים, אך ההסכם מחייב את פייסבוק למחוק את הנתונים, בכפוף לכללים משפטיים. ההנחה היא כי עצם ההכרזה הציבורית על המחיקה, בצירוף התחייבות משפטית של פייסבוק, תיצור אחריות מספקת שתיאכף בעתיד אם תתגלה הפרה.


מה עמדת הרשות להגנת הפרטיות בישראל כלפי מקרים דומים?

אמנם הרשות לא היתה צד להליך, אך בעבר היא הביעה ביקורת פומבית כלפי שימושים מעורפלים של מידע אישי על ידי אפליקציות. ייתכן כי פסק הדין ישמש גם אותה בהמשך כבסיס לפיקוח הדוק יותר – ולחיזוק הצורך ביישום רגולציה מותאמת לעידן האפליקציות.


האם המשתמשים יכולים לתבוע את פייסבוק גם באופן אישי?

באופן עקרוני כן. אישור הסדר הפשרה אינו חוסם תביעות אישיות של מי שסבור כי נגרם לו נזק ממשי, כלכלי או אחר, כתוצאה מהפרת פרטיותו. עם זאת, במקרים כאלה תידרש הוכחה פרטנית, ולכן סביר להניח שמרבית האנשים יסתפקו בתוצאה של ההליך הייצוגי.


פסק הדין אינו רק סגירת חשבון פרטית של התובעים עם פייסבוק, אלא אבן דרך משמעותית בתולדות המאבק על פרטיות המשתמשים בישראל. הוא מצטרף למגמה עולמית של דרישה גוברת לשקיפות באיסוף מידע אישי, ולעמידה של תאגידים רב-לאומיים באמות מידה של אתיקה ודין. בעולם שבו נתוני תקשורת נהפכו לסחורה לכל דבר, התזכורת הזו, שלפיה חברות לא יכולות לעשות ככל העולה על רוחן במרחב הדיגיטלי, אינה מובנת מאליה. החברה האם של פייסבוק, מטא, מתמודדת בימים אלה עם תביעה מצד רשות הסחר הפדרלית בארה"ב (FTC), בטענה שענקית הטכנולוגיה והמדיה החברתית נהפכה למונופול בתחום, כשבדרך היא חסמה תחרות פוטנציאלית באמצעות הרכישות של ווטסאפ ואינסטגרם. הרשות מצדה, דורשת לפירוק של מטא והפרדת האפליקציות ממנה, בעוד שמטא מצדה צפויה לטעון שהתחרות בשיאה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.

דיור מוגן קשישה מבוגר זקנה הליכון
צילום: Istock

צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך

שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.

הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.

בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.

הפגמים בצוואה לא היו שוליים

הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.

בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.