מטא
צילום: Dima Solomin on Unsplash

ניצחון לפרטיות המשתמשים על פייסבוק בבית המשפט

תובענה ייצוגית שהוגשה נגד החברה בישראל, בנוגע ךאיסוף מידע שביצעה החברה לגבי שיחות טלפון והודעות טקסט של משתמשים, הסתיימה אחרי שנים רבות בהסדר פשרה, שאושר על ידי בית המשפט. במסגרת ההסדר, פייסבוק תמחק את כלל נתוני יומן השיחות והודעות הטקסט שנאספו ממכשירי אנדרואיד בישראל באמצעות האפליקציות שלה

עוזי גרסטמן |

בוקר אחד באפריל 2018 התייצבו שלושה אזרחים ישראלים - אמיר אור, אולג ציפורן ויששכר כרמלי - אל מול אחת מענקיות הטכנולוגיה החזקות בעולם: פייסבוק. לא מדובר היה בעוד תלונה על שיח ציבורי רעיל או חסימת חשבון שרירותית. הפעם, כך טענו, פייסבוק חדרה למרחב הכי אישי של המשתמשים - לתוך שיחות הטלפון והודעות הטקסט במכשירי האנדרואיד שלהם, והיא אף אספה מידע עליהם שנים לפני שהאפליקציה כלל הותקנה. כך נולדה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעוררה גלים בשוק הטכנולוגיה הישראלי. לאחר התנהלות משפטית סבוכה ורבת שנים, הגיעו הצדדים להסדר פשרה מאושר, שבמסגרתו תמחק פייסבוק את כל נתוני השיחות והודעות שאספה שלא לצורך משפטי. מדובר בלא פחות ממהפך בעולם שמירת הפרטיות הדיגיטלית.


לב התובענה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, עסק בשאלה עקרונית אך קריטית: האם עצם מתן גישה של אפליקציית פייסבוק לאנשי הקשר שבמכשיר מהווה הרשאה לאסוף מידע על יומן שיחות והודעות - כולל מידע מהעבר, לפני התקנת האפליקציה? המבקשים טענו באופן חד משמעי כי התשובה היא לא. לטענתם, מדובר בפעולה שנעשתה ללא כל הסכמה מודעת מצד המשתמשים, ואף ללא גילוי מספק. המידע שנאסף כלל פרטי שיחות יוצאות ונכנסות, מספרים, תאריכים ואורכים - ולעתים גם מידע הנוגע להודעות טקסט. השופטת איריס רבינוביץ ברון, שדנה בהליך, תיארה כך את טענות המבקשים: "לטענת המבקשים, המשיבות ניצלו את ההרשאה שניתנה להן על ידי המשתמשים לשם גישה לאנשי הקשר, כדי לבצע פעולות נוספות – ובכללן, איסוף נתונים על שיחות והודעות – ללא כל הרשאה או גילוי".


מהצד השני ניצבה פייסבוק. או ליתר דיוק, שתי ישויות משפטיות: Facebook Inc האמריקאית ו-Facebook Ireland Ltd האירית, שבפועל היא זו המנהלת את פעילות החברה מחוץ לארה"ב. החברה טענה כי כל פעולה שביצעה נעשתה על פי דין, בליווי תהליך הסכמה מסודר. לטענת נציגיה, האיסוף בוצע רק באמצעות תוכנה אופציונלית, ולא כחלק מובנה מהשירות. לטענתה המשתמשים קיבלו התראה ברורה - ואף בחרו בעצמם אם להפעיל את הפונקציה. "אין מדובר באיסוף נסתר, אלא בתהליך של opt-in ברור", נטען.


המחיקה תבוצע באופן מיידי לאחר אישור ההסכם


במהלך ההליך, אף ביקשה פייסבוק לדחות את התובענה על הסף, בטענה כי יש להחיל על המקרה את דיני מדינת קליפורניה, בהתאם לפסק הדין "עניין בן חמו". ואכן, בעקבות אותו פסק דין, נדרש התיק לעבור גלגולים של תיקונים, דיונים והחלטות ביניים - חלקם אף בפני השופטת אסתר שטמר, לפני שהוא עבר לטיפולה של השופטת רבינוביץ ברון.


לאחר הידיינות משפטית ממושכת, שכללה כמה גרסאות של כתב התביעה, חוות דעת מומחים והתכתבות משפטית אינטנסיבית - הגיעו הצדדים להסדר פשרה. על פי ההסכם, שאושר על ידי השופטת, פייסבוק תמחק את כלל נתוני יומן השיחות והודעות הטקסט שנאספו ממכשירי אנדרואיד בישראל של חברי הקבוצה באמצעות האפליקציות שלה, וזאת ככל שהמשיבה אינה מחויבת לשמור אותם בשל התחייבות משפטית אחרת. עוד נכתב בהחלטת בית המשפט כי, "המשיבות התחייבו לפעול למחיקת נתוני יומני שיחות והודעות טקסט אשר נאספו בישראל... באופן מיידי לאחר אישור ההסכם, ובכפוף למגבלות החלות עליהן מכוח הדין".


בהחלטתה, הדגישה השופטת רבינוביץ ברון כי ההסכם מקדם את מטרות חוק התובענות הייצוגיות ומביא תועלת ציבורית. לדבריה, ההסדר מביא לסיום יעיל של המחלוקת, תוך שהוא מציב רף מצופה להתנהלות תקינה של חברות טכנולוגיה. "הסכם הפשרה מאזן בין מכלול השיקולים – לרבות מורכבות ההליך, שאלות משפטיות שנויות במחלוקת, הצורך בצמצום משך ההליך והנטל הכרוך בו – לבין אינטרס הציבור והאינטרס הלגיטימי של החברות", כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם. עוד היא הוסיפה כי, "ההסכם מהווה תמריץ חשוב לחברות דומות לשקול מחדש את מדיניות איסוף המידע ולפעול בשקיפות רבה יותר כלפי המשתמשים".


האם היה מדובר באיסוף של תוכן שיחות והודעות או רק במידע טכני עליהן?

לא מדובר בהאזנה או קריאה של תכנים. פייסבוק לא הואשמה באיסוף תוכן ממשי של הודעות או הקלטות שיחה, אלא ברישום מטא-דאטה - פרטים טכניים כמו תאריך, שעה, משך, מספר טלפון יוזם ומקבל. עם זאת, גם המידע הזה עשוי לגלות הרבה על חייו האישיים של אדם - עם מי הוא מדבר, מתי ובאיזה תדירות.

קיראו עוד ב"משפט"


מדוע נאסף המידע הזה מלכתחילה?

פייסבוק טענה כי מדובר בפיצ’ר שנועד לשפר את חוויית המשתמש. כך למשל, להקל על מציאת חברים קיימים ברשת החברתית, או לאפשר סנכרון בין יומן השיחות לממשק של האפליקציה. לטענת החברה, המשתמשים הפעילו מרצונם את השירות, לאחר הסכמה יזומה. עם זאת, בבקשה לייצוגית נטען כי ההסכמה לא היתה מדעת, שכן לא הוסבר בבירור שהמידע שייאסף יכלול גם נתונים היסטוריים רבים, מהעבר.


האם הסדר הפשרה כולל גם פיצוי כספי לחברי הקבוצה?

לא. ההסכם מתמקד בצעד של תיקון ורתיעה: מחיקת המידע שנאסף, ולא בפיצוי אישי. בית המשפט קיבל את ההגיון שמאחורי ההסדר, כי לאור מורכבות הוכחת הנזק האישי ומספר הנפגעים הגדול, עדיף להבטיח תוצאה מהותית של מחיקת הנתונים במקום סכומי כסף סמליים.


כיצד ידעו חברי הקבוצה שהמידע עליהם נמחק בפועל?

לא תתקיים פנייה אישית למשתמשים, אך ההסכם מחייב את פייסבוק למחוק את הנתונים, בכפוף לכללים משפטיים. ההנחה היא כי עצם ההכרזה הציבורית על המחיקה, בצירוף התחייבות משפטית של פייסבוק, תיצור אחריות מספקת שתיאכף בעתיד אם תתגלה הפרה.


מה עמדת הרשות להגנת הפרטיות בישראל כלפי מקרים דומים?

אמנם הרשות לא היתה צד להליך, אך בעבר היא הביעה ביקורת פומבית כלפי שימושים מעורפלים של מידע אישי על ידי אפליקציות. ייתכן כי פסק הדין ישמש גם אותה בהמשך כבסיס לפיקוח הדוק יותר – ולחיזוק הצורך ביישום רגולציה מותאמת לעידן האפליקציות.


האם המשתמשים יכולים לתבוע את פייסבוק גם באופן אישי?

באופן עקרוני כן. אישור הסדר הפשרה אינו חוסם תביעות אישיות של מי שסבור כי נגרם לו נזק ממשי, כלכלי או אחר, כתוצאה מהפרת פרטיותו. עם זאת, במקרים כאלה תידרש הוכחה פרטנית, ולכן סביר להניח שמרבית האנשים יסתפקו בתוצאה של ההליך הייצוגי.


פסק הדין אינו רק סגירת חשבון פרטית של התובעים עם פייסבוק, אלא אבן דרך משמעותית בתולדות המאבק על פרטיות המשתמשים בישראל. הוא מצטרף למגמה עולמית של דרישה גוברת לשקיפות באיסוף מידע אישי, ולעמידה של תאגידים רב-לאומיים באמות מידה של אתיקה ודין. בעולם שבו נתוני תקשורת נהפכו לסחורה לכל דבר, התזכורת הזו, שלפיה חברות לא יכולות לעשות ככל העולה על רוחן במרחב הדיגיטלי, אינה מובנת מאליה. החברה האם של פייסבוק, מטא, מתמודדת בימים אלה עם תביעה מצד רשות הסחר הפדרלית בארה"ב (FTC), בטענה שענקית הטכנולוגיה והמדיה החברתית נהפכה למונופול בתחום, כשבדרך היא חסמה תחרות פוטנציאלית באמצעות הרכישות של ווטסאפ ואינסטגרם. הרשות מצדה, דורשת לפירוק של מטא והפרדת האפליקציות ממנה, בעוד שמטא מצדה צפויה לטעון שהתחרות בשיאה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
מס שבח
צילום: Freepik

המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי

מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת

עוזי גרסטמן |

כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.

ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.

לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.

ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.

בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט

המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.

תאונת דרכים
צילום: depositphotos

יקבל פיצוי של 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה

בית משפט השלום בהרצליה פסק פיצוי חריג בהיקפו לצעיר שנפגע בתאונת דרכים, אף שחזר מיד לעבודה והצטיין בלימודי התואר השני שלו. השופטת קבעה כי למרות ההצלחה המקצועית והאקדמית, מצבור הנכויות והפגיעה הרפואית עלולים להשפיע בעתיד על כושר ההשתכרות שלו, ויש לפצות כבר היום

עוזי גרסטמן |

בערב קיץ של אוגוסט 2022, תאונת דרכים אחת קטעה באחת מסלול חיים שנראה אז ברור למדי. צעיר בן 24, סטודנט למשפטים שעבד במקביל במשרד עורכי דין, מצא את עצמו מתמודד עם כאבים, סחרחורות, צפצופים באוזניים וקשיים נפשיים שילוו אותו גם שנים אחרי. כלפי חוץ, דבר כמעט לא השתנה. הוא חזר מיד לעבודה, המשיך בלימודים, סיים תואר ראשון, החל תואר שני ואף הצטיין בו. אבל מתחת לפני השטח, כך קבע בית המשפט, נוצרה פגיעה מורכבת, מצטברת, כזו שעלולה לכרסם בכושר עבודתו בעתיד, גם אם בהווה היא כמעט ואינה ניכרת.

בפסק דין מפורט שניתן בדצמבר 2025 בבית משפט השלום בהרצליה, פסקה השופטת הבכירה לימור רייך פיצוי כולל של כ-1.43 מיליון שקל לטובת התובע, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד כלל חברה לביטוח. הסכום הגבוה נפסק אף שהנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא הפסיד שכר בעבר, ואף המשיך להתקדם במסלולו המקצועי והאקדמי. לב המחלוקת, כפי שהגדירה השופטת, היה סביב שאלת הנזק, ובעיקר שאלת הפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית.

על פי פסק הדין, האחריות לתאונה לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת נסובה כולה סביב היקף הפיצוי. לצורך כך מונו ארבעה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה, הפסיכיאטריה ואף בתחום אף אוזן גרון. חוות הדעת לא נסתרו, והמומחים אף לא נחקרו עליהן. בסופו של דבר נקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 33.45%.

הנכות הזו לא היתה נקודתית או ממוקדת בפגיעה אחת בלבד. בתחום האורתופדי נקבעה לתובע נכות קלה בגין הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני. בתחום הראומטולוגי אובחנה תסמונת פיברומיאלגיה, עם נכות לצמיתות בשיעור של 5%, תוך ציון כי קיים סיכוי לשיפור מסוים בעתיד אך לא להחלמה מלאה. בתחום הפסיכיאטרי נקבע כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמינים חרדתיים, דיכאוניים ואלמנטים פוסט־טראומטיים, אם כי הנכות הזו הופחתה בשל חפיפה עם מצבו הקודם והפיברומיאלגיה. בתחום אף־אוזן־גרון נקבעה נכות משמעותית יחסית בגלל טנטון קבוע וסחרחורות.

הנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית

אלא שהנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית של כל אלה. לטענתה, גם אם קיימת נכות רפואית לא מבוטלת, בפועל אין לה כמעט השפעה תפקודית. התובע, כך נטען, עובד במשרה מלאה, השלים התמחות, לומד לתואר שני ואף עושה זאת בהצטיינות. מכאן, לטענת חברת הביטוח, הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, ולכל היותר עומדת על 10%. השופטת רייך דחתה את הטענה הזו, אך גם לא אימצה באופן מלא את עמדת התובע. בפסק הדין הודגש כי אין עדות לכך שהנכות הרפואית זהה לנכות התפקודית. “הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו”, נכתב בפסק הדין שפורסם, תוך הפניה לפסיקה הקיימת. עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מהשפעתן המצטברת של הנכויות, גם אם בשלב זה אין להן ביטוי ישיר בשכר או בהיקף העבודה.