בין נדיבות לחמיצות: מה הופך מיליארדרים לנדבנים או לקמצנים

כוחה של נתינה: למה עשירים תורמים

ורן באפט, אחד האנשים העשירים ביותר בהיסטוריה, התחייב להעביר 99% מהונו לצדקה. ביל ומלינדה גייטס הקימו קרן שחילקה מאות מיליארדי דולרים למאבק במחלות ולשיפור חינוך. מייקל בלומברג תרם מיליארדים למחקר רפואי ולמאבק בשינויי אקלים. מה גורם לאנשים שיכולים לקנות כל דבר לוותר על רוב הונם?

המחקר האקדמי על פילנתרופיה מצביע על מספר מניעים מרכזיים. אחד המניעים החזקים ביותר הוא תחושת האחריות החברתית שנוצרת דווקא מתוך ההצלחה הכלכלית עצמה. חלק מהעשירים מפתחים הבנה עמוקה שהמערכת שאפשרה להם להצליח - החינוך הציבורי, התשתיות, שלטון החוק, השווקים החופשיים - לא הייתה מובנת מאליה, ושהם חייבים לה תודה. הם רואים בהצלחתם לא רק הישג אישי אלא גם מנדט לעזור לאחרים שלא היו להם אותם יתרונות.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית חשפו ממצא מרתק: נתינה לאחרים מפעילה את מרכזי העונג במוח בצורה חזקה יותר מקבלה. אנשים שתורמים מדווחים על תחושות עמוקות של משמעות, מטרה ואושר שהכסף לא יכול לקנות בדרכים אחרות. זהו צורך אנושי בסיסי שמתעצם דווקא כאשר האדם כבר אינו מוטרד מצרכים חומריים בסיסיים. ברגע שהבעיה של ההישרדות הכלכלית נפתרה, עולה הצורך במשהו גדול יותר - לתרום, להשפיע, להיות חלק ממשהו מעבר לעצמך.

ישנו גם המימד העמוק של מורשת אנושית. צ'אק פיני, המיליארדר שהקים את רשת חנויות הדיוטי פרי, תרם את כל הונו - 8 מיליארד דולר - בחייו, תוך שהוא חי בדירה שכורה צנועה ללא רכוש משמעותי. הוא הסביר שרצה שילדיו יזכרו אותו בגלל מה שתרם, לא בגלל מה שצבר. עבור רבים, הפילנתרופיה היא דרך להשאיר חותם חיובי בעולם, שם שיזכר בברכה, השפעה שתימשך דורות לאחר שהם כבר לא יהיו כאן. זו אנציקלופדיה אחרת לגמרי של הצלחה - לא כמה צברת, אלא כמה שינית.

• המשפחה העשירה בעולם ומה משותף ל-3 מתוך 4 המשפחות העשירות ביותר
• מה ההון הממוצע של ישראלי ומה ההון של אמריקאי?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

מחקרים מראים גם שהסביבה המשפחתית בה גדל האדם משפיעה באופן מכריע על נטייתו לפילנתרופיה. אנשים עשירים שגדלו במשפחות שהדגישו ערכים של נתינה, קהילה ואחריות חברתית נוטים הרבה יותר להיות נדבנים. לעומתם, אלה שגדלו במשפחות שהדגישו בעיקר תחרותיות, הישגים אישיים ושימור הון במעגל המשפחתי הצר נטו להיות הרבה פחות פילנתרופיים. החינוך הערכי, התרבות המשפחתית והדוגמה האישית שראו הילדים משפיעים לעיתים יותר מכל גורם אחר.

יש גם את הממד הרוחני והפילוסופי. אנדרו קרנגי, מגדולי התעשיינים האמריקאים במאה ה-19, טבע את המשפט המפורסם "האדם שמת עשיר מת בחרפה". הוא טען שעל העשירים חובה מוסרית להשתמש בהונם לטובת החברה, שהכסף שלהם הוא למעשה נאמנות ציבורית שהופקדה בידיהם באקראי. רעיון וותיק זה, מהדהד גם היום אצל רבים מהנדבנים הגדולים. הם רואים את עצמם לא כבעלים של העושר אלא כמנהלים זמניים שלו, ושתפקידם הוא להעביר אותו הלאה בצורה שתועיל למספר מקסימלי של אנשים.

מקנזי סקוט, גרושתו של ג'ף בזוס, תרמה מאז גירושיה סכום עתק - מדברת ועושה - תרמה 26.3 מיליארד דולר בשנים האחרונות, וזאת במהירות יוצאת דופן, ללא דרישה לכבוד, להנצחה או אפילו לשם על בניין. היא כתבה שאין לה זכות על הכסף הזה, שהוא הגיע ממערכת כלכלית שנתנה לה יתרונות שאחרים לא קיבלו. זו גישה שונה מאוד מהפילנתרופיה המסורתית - לא נתינה מתוך עודף או רצון להנצחה, אלא מתוך הכרה עמוקה שהעושר עצמו הוא תוצאה של מזל, הזדמנות ומערכות חברתיות שרק חלקן תלויות במאמץ האישי.

• מחקר: המוח מתבגר עד גיל 32: למה זה חשוב? וגם מה זה "המוח הגמיש"?
• שני מתמטיקאים שברו שיא בן 84 שנים בדרך לפתרון הבעיה הגדולה ביותר במתמטיקה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

הקשר בין כסף ואושר

מחקרים בכלכלה התנהגותית מראים ממצא מעניין במיוחד: הקשר בין כסף לאושר מתחזק דרך נתינה. ברגע שאדם עבר את רף ההכנסה הבסיסי שמאפשר חיים נוחים וביטחון כלכלי - ורוב המומחים מעריכים את הרף הזה בסביבות 75,000-100,000 דולר לשנה במדינות המערב - הדרך היעילה ביותר להפוך כסף נוסף לאושר היא לתת אותו. זה נכון בקנה מידה של 5 דולר שנתרמו לקופת צדקה ברחוב, וזה נכון באותה מידה בקנה מידה של 5 מיליארד דולר שנתרמו למחקר רפואי. העקומה של התועלת השולית מהכסף יורדת, אבל העקומה של התועלת השולית מנתינה נשארת גבוהה - אולי אפילו עולה.

יש גם את הממד החברתי-תרבותי. בחלק מהחברות, במיוחד בקהילות מסוימות בארצות הברית, נוצר מעגל חיובי של פילנתרופיה. עשירים רואים עשירים אחרים תורמים, וזה הופך לנורמה חברתית. הפכה להיות ציפייה שאם אתה מצליח כלכלית, אתה גם תורם. זה לא בושה להיות עשיר, אבל זה בושה להיות עשיר וקמצן. הלחץ החברתי הזה, שלעיתים מגיע גם מבני המשפחה ומהקהילה העסקית, יכול להיות גורם משמעותי לנדיבות.

ולבסוף, יש את המימד הפרקטי-עסקי. חלק מהעשירים מבינים שחברה בריאה יותר, משכילה יותר, עם פחות פערים ועם רשת ביטחון חברתית טובה יותר - היא גם חברה שבה עסקים משגשגים יותר. השקעה בחינוך ציבורי, במחקר רפואי, בתשתיות חברתיות - זו לא רק צדקה, זו גם השקעה בסביבה העסקית העתידית. כשאוכלוסייה בריאה ומשכילה, השוק גדל, הכלכלה מתחזקת, וגם העשירים נהנים מכך. זו אולי לא הסיבה הרומנטית ביותר לפילנתרופיה, אבל היא לגיטימית ויעילה.

האפל: מדוע יש עשירים שנמנעים מנתינה

אבל לא כל העשירים בוחרים בנתיבה הזאת. מחקרים פסיכולוגיים חשפו תופעה מטרידה: ככל שאנשים עשירים יותר, הם נוטים פחות לחוש אמפתיה לבעיות של אחרים. יש סוג של בועה רגשית שנוצרת סביב עושר רב. אנשים מתרחקים מהמציאות של מי שחיים אחרת. הם לא רואים את העוני, לא נתקלים בו, לא נוגעים בו. הם חיים בשכונות מבוצרות, נוסעים במכוניות פרטיות עם חלונות כהים, טסים במטוסים פרטיים, אוכלים במסעדות יקרות. המפגש עם המציאות של רוב האוכלוסייה פשוט לא קורה. וכשאין מפגש, אין אמפתיה.

מחקרים תצפיתיים מראים שנהגים של מכוניות יוקרה נוטים פחות לעצור להולכי רגל במעבר חצייה, פחות לאפשר לרכבים אחרים להשתלב בנתיב, פחות לקיים את חוקי התנועה הבסיסיים שמבוססים על התחשבות בזולת. זהו סימפטום למשהו רחב יותר - תופעה שחוקרים מכנים "חוסר הרגישות של העושר". זה לא שבעלי הכסף הם אנשים רעים יותר מלכתחילה. זה שהעושר עצמו, והסביבה החברתית שהוא יוצר, מכשילים את היכולת להרגיש את כאבו של האחר.

חלק ניכר מבעלי ההון מרגישים שהם "עבדו קשה" על כספם ושאף אחד לא עזר להם בדרך. הם רואים במיסים גזל ממשלתי, ובדרישות לפילנתרופיה התערבות בלתי נסבלת בחירותם האישית. השאלה שהם שואלים היא פשוטה ולכאורה לגיטימית: למה שאתן למישהו שלא עבד בשביל זה? למה הכסף שלי, שהרווחתי בזיעת אפי, צריך ללכת לאנשים שלא עשו את אותו מאמץ? זו עמדה שעולה שוב ושוב בקרב מיליארדרים מסוימים, ושמאחוריה עומדת תפיסת עולם מאוד ספציפית - תפיסה שהעולם הוא מריטוקרטיה טהורה, שהצלחה היא תמיד תוצאה של עבודה קשה ומאמץ אישי, ושכישלון הוא תמיד תוצאה של עצלות או חוסר יכולת.

פסיכולוגים מצביעים על תופעה שהם מכנים "האמונה בעולם צודק". אנשים מסוימים זקוקים פסיכולוגית להאמין שהעולם צודק - שמי שמצליח ראוי להצלחה, ושמי שנכשל ראוי לכישלון שלו. הכרה בכך שההצלחה תלויה גם במזל, בנסיבות משפחתיות, בגורמים חיצוניים ובמערכות חברתיות שאינן תחת שליטתו של הפרט - מערערת באופן בסיסי את תחושת ההישג האישי. אם אני מצליח בעיקר בגלל מזל, אז למה להתגאות בהצלחה? אם אני עשיר בעיקר בגלל נסיבות שלא יצרתי, אז איפה ההישג שלי? לכן, חלק מהעשירים מעדיפים צורך פסיכולוגי, לא רק רציונאלי בלראות את עצמם כ"ראויים" להונם, ובכך מצדיקים את אי-הנתינה. אם אני ראוי לכסף שלי, אז מי שאין לו כסף פשוט לא ראוי לו.

ישנו גם פחד אמיתי, לא רק רציונליזציה. מיליארדרים מסוימים חוששים מכך שמתן צדקה יפתח פתח לדרישות אינסופיות. .חוקרי כלכלה התנהגותית מצביעים על תופעה נוספת שהם מכנים "עיוורון להון". ככל שיש לאדם יותר כסף, קשה לו יותר להבין כמה הוא שווה באמת למי שאין לו. סכום שנראה זניח ומזערי למיליארדר - נניח מאה אלף דולר, שהם 0.01% מהון של מיליארד דולר - יכול לשנות לחלוטין את חייה של משפחה שלמה. יכול לממן ניתוח מציל חיים, לאפשר לילד להשתלב בחינוך מיוחד, לשלם משכנתא של דירה צנועה. אבל בעיני בעל ההון, זה כמו טיפה בים, סכום לא רלוונטי. איבוד הפרופורציות הזה הוא אמיתי, והוא הופך את הנתינה לבלתי אפשרית מבחינה פסיכולוגית - כי אם מאה אלף דולר זה כלום, אז למה לתת אותם בכלל?

יש גם את תופעת "הצבירה האינסופית", שפסיכולוגים משווים לעיתים להתמכרות. אנשים מסוימים פשוט לא יכולים להפסיק לצבור. העושר הפך אצלם ממטרה - מכלי להשגת מטרות אחרות - לתחביב, למשחק, להתמכרות כמעט קלינית. כל דולר נוסף הוא ניצחון קטן, כל עסקה מוצלחת היא אדרנלין, כל עלייה בשווי התיק היא הוכחה לערך העצמי. לתת כסף זה כמו להפסיד. זו לא חמיצות במובן המסורתי של הקמצנות - זו יותר תחושה כי המשחק לא נגמר לעולם, שתמיד יש עוד רמה להגיע אליה, עוד מיליארד להוסיף, עוד עסקה לסגור. הרודף אחרי ההון לא עושה זאת כי הוא צריך עוד כסף - הוא עושה זאת כי זו הפכה להיות הזהות שלו.

תופעה נוספת היא מה שניתן לכנות "צדק פילוסופי לפי איין ראנד". יש קבוצה לא קטנה של מיליארדרים, במיוחד בעולם הטכנולוגיה ובוול סטריט, שמאמינים בפילוסופיה של האינדיבידואליזם הקיצוני. הם רואים בכל צורה של חלוקה מחדש - בין אם דרך מיסים ובין אם דרך פילנתרופיה - פגיעה בחופש האישי ובזכות הקניין. הם טוענים שהחברה החופשית ביותר היא כזו שבה כל אדם שומר על מה שהוא הרוויח, ושהפילנתרופיה - אם היא חייבת להתקיים - צריכה להיות וולונטרית לחלוטין, ללא לחץ חברתי ובוודאי ללא לחץ מוסדי. זו לא בהכרח חמיצות, אלא אידיאולוגיה פוליטית-כלכלית שלמה.

ויש גם את האלמנט של ציניות כלפי העולם הפילנתרופי עצמו. חלק מהעשירים רואים את ארגוני הצדקה כלא יעילים, בזבזניים, מלאי בירוקרטיה ואינטרסנטים. הם טוענים שדולר שנתרם לארגון צדקה ממוצע - רק חלק קטן ממנו מגיע בפועל למוטבים, והשאר נבלע בהוצאות ניהול, בשכר עובדים, בקמפיינים לגיוס תרומות נוספות. "אם אני כבר צריך לתת כסף", הם אומרים, "אני מעדיף להשקיע אותו בעסק שיצור מקומות עבודה ויעזור לכלכלה באמת, ולא לתת אותו לארגון שיבזבז אותו". זו נקודת מבט שיש בה גרעין של אמת - ארגוני צדקה אכן שונים מאוד ביעילותם - אבל היא גם משמשת לעיתים כתירוץ נוח לחוסר נתינה

בין שני הקצוות

העולם של העשירים ביותר מתחלק, לשני מחנות מובהקים. יש את אלה שמבינים שהכסף הוא כלי, לא מטרה, ושהערך האמיתי שלו הוא בשימוש שעושים בו. ויש את אלה שרואים בו ציון, הישג, זהות - ולכן נאחזים בו בכל כוחם. אבל המציאות, כמובן, מורכבת יותר משני קצוות. יש גם דרך אמצע, ויש גם אנשים שנעים בין הקטבים. יש מיליארדרים שתורמים, אבל רק לעניינים ספציפיים שקרובים ללבם - מחקר רפואי אם איבדו אדם אהוב למחלה, חינוך אם הם עצמם נהנו מחינוך טוב, אמנות אם הם אוהבי אמנות. הפילנתרופיה שלהם אינה אוניברסלית, אלא מאוד אישית וסלקטיבית.

יש גם את אלה שנותנים, אבל דורשים שליטה מוחלטת על הדרך בה הכסף מושקע. הם לא סומכים על ארגוני צדקה קיימים, אז הם מקימים קרנות משלהם, שבהן הם מעורבים בכל החלטה, בכל פרויקט, בכל מדידת תוצאות. זו פילנתרופיה עסקית, שמיישמת עקרונות של יעילות ותוצאות מהעולם העסקי על עולם הנתינה. יש ביקורת על גישה זו - שהיא מחזקת את כוח המיליארדרים גם על התחום הציבורי - אבל אין ספק שהיא יעילה פי כמה מפילנתרופיה מסורתית.

יש גם את תופעת הנתינה האסטרטגית, שבה עשירים תורמים לא מתוך אלטרואיזם אלא מתוך חישוב עסקי. תרומה לאוניברסיטה יוקרתית יכולה לעזור להכניס את הילדים למוסד המיוחל. תרומה לפרויקט אמנות יכולה לשפר תדמית ולפתוח דלתות בחוגים חברתיים נבחרים. תרומה למפלגה פוליטית יכולה לקנות גישה ושפעה. זו לא נתינה במובן הטהור של המילה, אלא השקעה חברתית-פוליטית שלובשת בגדי צדקה.

המחקר על המוטיבציות לנתינה או לחוסר נתינה מראה שהשאלה המרכזית היא לא "כמה כסף יש לך", אלא "מה הכסף עשה לך". האם הוא הפך אותך לנדיב יותר או לקמצן יותר? האם הוא פתח את ליבך או סגר אותו? האם הוא גרם לך להבין שאתה חלק מקהילה אנושית גדולה יותר, או שהוא בודד אותך בבועה של עושר עצמי?

התשובות לשאלות האלה נקבעות לא רק לפי גובה חשבון הבנק, אלא לפי הערכים שאיתם האדם גדל, לפי הבחירות שהוא עושה לאורך חייו, לפי האנשים שהוא בוחר להקיף את עצמו בהם, ולפי הדרך בה הוא בוחר למדוד הצלחה - האם לפי הנתונים בחשבון הבנק או לפי ההשפעה שהשאיר בעולם.

יש גם השפעה של גיל ושלב בחיים. מחקרים מראים שאנשים עשירים נוטים להיות נדבנים יותר ככל שהם מתבגרים. צעירים שמצטברים הון נוטים להיות ממוקדים בהצלחה האישית, בהגדלת התיק, בהוכחת עצמם. אבל בגיל 50, 60, 70 - מתחיל תהליך של חשבון נפש. מה באמת משמעותי? מה אעזוב מאחורי? איך אני רוצה להיזכר? לפעמים מאורע אישי - מחלה, אובדן של אדם קרוב, נכד שנולד - משנה את הפרספקטיבה לחלוטין. ופתאום המיליארדר שצבר במשך 40 שנה מחליט לחלק את רוב הונו בעשור האחרון של חייו.

האירוניה היא שהעשירים שנותנים מדווחים על רמות גבוהות יותר של אושר ושביעות רצון מהחיים. הכסף כשלעצמו, מעבר לנקודה מסוימת, לא מוסיף אושר. אבל הנתינה - תמיד מוסיפה. זה נובע ממחקרים אקדמיים וגם מאנשים תורמים שמדווחים שהרגעים המשמעותיים ביותר בחייהם לא היו כשסגרו עסקה גדולה או כשראו את המניה שלהם מטפסת, אלא כשראו בית חולים שבנו, או מלגה שמימנו, או ילד שניצלו.

בסופו של דבר, אולי השאלה האמיתית היא לא "למה עשירים תורמים" או "למה הם לא תורמים", אלא שאלה הרבה יותר אנושית ופשוטה: איזה סוג של אדם אני רוצה להיות כשיש לי את כל הכוח בעולם לבחור? האם אני רוצה להיות זה שצבר ושמר, או זה שנתן והשפיע? האם אני רוצה להיזכר בגובה חשבון הבנק שלי או בגובה ההשפעה שהשארתי?