אחד הכלים ההשוואתיים שיש בידי מנהלי השקעות בתחום האג"ח הקונצרניות, הוא גובה מרווח התשואה מאג"ח ממשלתיות בעלות מח"מ זהה. נתון זה מגלם את פרמיית הסיכון אותה דורש המשקיע ממנפיק החוב. כמובן שאותו מרווח תלוי הן באיכויות הפיננסיות של המנפיק והן במח"מ האג"ח, אך יותר מכל ניתן לומר שהמרווח יחסי, כלומר רמת הסיכון של המנפיק ביחס לשאר המנפיקים בשוק באותה נקודת זמן.

תל בונד 60 הינו מדד הכולל את 60 אגרות הצמודות למדד, בריבית קבועה, בעלות שווי השוק הגבוה ביותר בבורסה. המדד המשוקלל הוא בעל מח"מ של כ- 4.2 שנים ומבטא היום מרווח בן כ-1.7% מאג"ח ממשלתיות במח"מ זהה, רמות הקרובות לשפל רב שנים.

משקיע המביט מהצד משליך מהמספרים כי המצב באפיק הקונצרני כולו טוב מאי פעם שכן מעולם לא ביטא המדד מרווח נמוך כ"כ, לכאורה. אך בפועל קרה במדד משהו מהותי מאוד בתקופה האחרונה.

הסתכלות על מבנה המדד ביוני 2010, רק שנתיים אחורה, מראה שכ-40% מהניירות שהרכיבו את המדד באותה תקופה אינם חלק ממנו היום. בין השמות שנגרעו ניתן למנות את אידיבי אחזקות ופיתוח, קרדן אן.וי, אינטרנט זהב, דיסקונט השקעות, אלביט הדמיה והחברה הבת פלאזה סנטרס, סקיילקס, בזן ועוד.

כיום המדד מבטא ברובו חשיפה לחוב הבנקים (מעל 50% מול 30% בלבד בשנת 2010), ונתח צנוע מאוד של 10% חשיפה לחברות החזקה (לעומת 25% במדד ה"ישן"). למעשה, אם המדד היה שומר על הרכבו מאז, היה נסחר היום במרווח של כ-8% מהאג"ח הממשלתיות.

חשוב לציין, שמעצם הגדרתו, התל בונד שומר על מח"מ אחיד יחסית. שכן אג"ח קצרות המגיעות לפדיון חלקי נפלטות מהמדד ואג"ח ארוכות אחרות מחליפות אותן, מכאן שהטיעון שהזמן שעבר הוריד את הסיכון במדד הוא עקר.

לסיכום, הסתמכות על המרווח כמשתנה מסביר למצבו של כלל השוק הקונצרני ויכולת מחזור החוב של החברות בו - שגוי מיסודו, שכן מנגנון המדד "פולט" ממנו את החברות החלשות (משיקולי דירוג) ו"קולט" את החברות החזקות, ועל ידי כך ישקף תמיד תמונה ורודה מהמציאות, בה אותם תאגידים חלשים שנפלטו מהמדדים הם צרכני האשראי החדש ה"בעייתים".