אימפריית היהלומים של גרטלר כבר לא כזו נוצצת

באפריל בשנה שעברה, הסתיים בארץ הליך בוררות יוצא דופן שנמשך 14 שנים בין איש העסקים דן גרטלר לבין האחים משה ומנדי גרטנר. הסכסוך קשור לזכויות כריה באפריקה והסכמי הלוואה והשקעה שנחתמו בין הצדדים, התקבל באופן חלקי בלבד למרות שמדובר היה בסכסוך כספי פרטי. עיון בפרוטקול הבוררות מספק הצצה אל תוך אחת מהאימפריות העסקיות הסבוכות והמדוברות ביותר באפריקה. כך אנחנו יכולים לשרטט את הדרך שעשה גרטלר כדי לצבור את הונו שהוערך לפני כשנתיים על מיליארד וחצי דולר. גרטלר בעדותו מתאר את המנגנונים שאפשרו לו לצבור רישיונות כרייה ושדות נפט בשווי של מאות מיליוני דולרים בקונגו - מדינה מוכת עוני אך עשירה במשאבים.

דן גרטלר, נכדו של מייסד בורסת היהלומים הישראלית משה שניצר, נכנס לעולם היהלומים בגיל צעיר. ב-1997, כשהיה רק בן 23, הגיע לראשונה לקונגו - מדינה שבדיוק החלה להתייצב אחרי הפיכה צבאית שהביאה לשלטון את לורן קבילה, האבא של ג'וזף קבילה. לורן דזירה קבילה, שליט צבאי שהפיל את משטרו של מובוטו ססה סקו לאחר שלושה עשורים של דיקטטורה, תפס את השלטון בקונגו והבטיח רפורמות ושיקום אבל בפועל הנהיג משטר ריכוזי ובלתי יציב, שבו נאמנות אישית והזרמת משאבים לשלטון המרכזי הפכו למפתח לגישה לאוצרות הטבע של המדינה. כבר באותה שנה, קיבל גרטלר מונופול על ייצוא היהלומים מהמדינה עסקה שסימנה את תחילת הקשרים העמוקים שבין גרטלר לבין האליטות השלטוניות במדינה.

מאז, דרך סדרת עסקאות בשותפות עם חברות ממשלתיות ואישים רבי השפעה, הפך גרטלר לאחת מהדמויות המרכזיות בכלכלת המדינה האפריקאית. הוא החזיק או סייע בהעברת זכויות כרייה של נחושת, קובלט, ברזל, זהב ונפט ולדבריו, השקיע במקביל גם בפרויקטים חברתיים כמו בתי ספר ובתי חולים.

חלק מרכזי בעדות שמסר גרטלר  סובב סביב השותפות עם אוגוסטין קטומבה מוואנקה איש סודו של הנשיא ג'וזף קבילה, ששימש יועץ, מקורב ומתווך בין הנשיא לבין גורמים עסקיים זרים. קטומבה, שמת ב-2012 בהתרסקות מטוס מסתורית, כונה לעיתים "המוח הכלכלי של קונגו".

גרטלר העיד כי קטומבה היה גורם חיוני שידע איך לפתוח לו את  הדלתות. בעסקאות רבות, לטענתו, הוא החזיק בנכסים רבים עבור קטומבה לעיתים דרך חברות נפרדות, ולעיתים באותה ישות משפטית והיה מעביר לו את הזכויות לפי בקשתו. הוא מסביר שהיו ביניהם קשרי אמון חזקים והם בתחילת דרכם העסקית היו שותפים מלאים לכל הפרויקטים.

גרטלר תפס את עצמו וגם הציג את עצמו מול בית המשפט לא רק כיזם אלא גם כאיש מפתח בעל עוצמה אישית וכלכלית חסרת תקדים. ההשפעה שלו חלחלה ממוסדות השלטון אל שדות הכריה ואפשרה לו להתנהל כמו המלך הלא-רשמי של הרפובליקה.

אבל אולי אחד מהנושאים הטעונים והמפתיעים ביותר שעולים מהעדות של גרטלר נסובים סביב כך שהוא ככל הנראה העניק הלוואות במזומן ישירות לבנק המרכזי של קונגו. הדבר הזה חריג מאוד - לא מדובר בהגנבת ערימת מזומנים מתחת לשולחן למוסד קיקיוני, זה הבנק המרכזי שאחראי על המדיניות המוניטרית של המדינה. זה מספק לנו הבנה על רמתה המוסרית של המערכת שלטונית בקונגו שמאפשרת מהלכים שכאלה. עורכי הדין של גרטלר ביקשו להבהיר באולם הממשפט שזו לא הייתה זו הלוואה לבנק המרכזי במובן המוסדי כלומר גרטלר לא העביר כספים ישירות לבנק המרכזי אלא השתמש בבנק כפלטפורמה להעביר תשלומים לחברת היהלומים הממשלתית MIBA שהייתה אז בקשיי נזילות ממשיים וכיוון שהמערכת הבנקאית הייתה פרמטיבית הוא נעזר בבנק המרכזי כדי לבצע את הטרנזקציה. 

באותן שנים, הסבירו עורכי הדין, המערכת הבנקאית במדינה הייתה פרימיטיבית, עם תשתיות דלות, היעדר אמון בצינורות הפיננסיים הרשמיים, ונוהג עסקי מקומי שבו מזומנים היו הדרך הרווחת ולפעמים היחידה כדי לבצע עסקאות בהיקף משמעותי. 

ההלוואות ניתנו כדי לאפשר ל-MIBA להמשיך לפעול, לשלם משכורות, לרכוש ציוד ולממן תפעול שוטף, וזאת ללא כל הבטחה פורמלית לרווח אישי מצד גרטלר. בפועל, מדובר היה באקט עסקי שביסס את מעמדו של גרטלר כמי שיכול, ברגעי משבר, להזרים הון שהמדינה עצמה לא הצליחה לגייס ובכך גם לחזק את תלותה בו. 

אף שגרטלר מתאר זאת כתרומה למערך הכלכלי של קונגו, אחרים עשויים לראות בכך דוגמה קלאסית ל"מימון שלטוני פרטי" במדינות חלשות, תופעה שבה בעלי הון זוכים להשפעה עמוקה ולמנופי כוח חסרי תקדים בתמורה להצלת מוסדות מדינה כושלים.

14 שנה של בוררות ומאבק כספי שהסתיים בפיצוי חלקי

הבוררות שנדונה בישראל בין המיליארדר דן גרטלר לבין האחים מנדי ומשה גרטנר הייתה הרבה יותר ממחלוקת עסקית. מדובר באחד מההליכים הארוכים, המסועפים והרגישים שנוהלו אי פעם בזירה המשפטית הישראלית - תהליך שנמשך למעלה מ-14 שנה, גלש ליותר מ-10,000 עמודים של תיעוד, ובדרך אפשר לציבור הצצה על השילוב הייחודי בין יהלומים, פוליטיקה אפריקאית, הלוואות והון פרטי. 

מקור הסכסוך נעוץ כבר בשנת 2005, אז נקלע גרטלר - באותה תקופה אחד מהשחקנים המרכזיים בשוק הכרייה בקונגו - למצוקה תזרימית קשה. על פי גרסת האחים גרטנר, אילי נדל״ן ממוצא בריטי הם הוזעקו לסייע ומימנו את פעילותו של גרטלר בהלוואות של עשרות מיליוני דולרים. לפי הטענה, הוא בתמורה הכניסם כשותפים בעסקיו - בעיקר בתחום היהלומים ובחברות כרייה בקונגו אבל לאורך השנים לא כיבד את חלקם בהכנסות ובהחזקות. 

במשך הזמן נחתמו בין הצדדים סדרת הסכמים, חלקם בכתב וחלקם בעל-פה, שגרמו - כך על פי פסק הבוררות - ל"תסביך כמעט בלתי פתיר". היו הסכמים שנחתמו למראית עין בלבד, היו כאלה שלא יושמו, והיו מחלוקות קשות בנוגע למה בדיוק סוכם בפועל. ההערכות הכלכליות של הצדדים נסקו לרמות של מאות מיליוני דולרים ובעקבות כך, הוגשה בשנת 2010 תביעה של 1.6 מיליארד דולר מצד האחים גרטנר, מול תביעה נגדית של 235 מיליון דולר מצד גרטלר.

בתחילה נוהלה הבוררות בידי השופט בדימוס אורי גורן, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב לשעבר. אבל בשנת 2021, אחרי יותר מעשור של ניהול ההליך, התפטר גורן - לאחר שהתברר כי אחד מהצדדים (האחים גרטנר) שכר חוקר פרטי שאסף עליו מידע אישי. ההתפתחות הבלתי שגרתית עוררה סערה והובילה למינויו של השופט בדימוס איתן אורנשטיין כבורר חלופי. אורנשטיין, שהחליף את גורן בשלב מתקדם, החליט להסתמך על החומר הקיים ולבצע רק השלמות נקודתיות. באפריל 2024, לאחר קרוב לשלוש שנים תחת ניהולו, שלח את פסק הבוררות המלא: מסמך עצום בהיקפו למעלה מ-1,000 עמודים המתאר את ההסכמים, העדויות, ההתכתבויות והטענות בין הצדדים.

פסק הבוררות קבע כי גרטלר ישלם לאחים גרטנר כ-85 מיליון דולר (בתוספת ריבית) כלומר, כ-5% בלבד מהסכום שנתבע במקור. בנוסף לכך, נקבע כי יועברו לגרטנר זכויות חלקיות במספר מכרות, ביניהם מכרה בצ’יקפה, וכן חלק מהזכויות של גרטלר בעסקאות ישנות שביצע מול איש העסקים ארקדי גאידמק באנגולה.

הקשר הבינלאומי: בין ארה"ב, סין וקונגו

גרטלר מדגיש שוב ושוב את התרומה שלו לכלכלה המקומית ואת התרומה שלו לתשתיות במדינה כמו לחינוך ובבריאות. אבל אם מסתכלים על הדברים בראיה רחבה יותר רואים שהתרומות שלו הגיעו בעקבות התרחשו לחצים בינלאומיים ופוקוס הולך וגובר שריכזו החברות שבבעלותו. מאז 2017 נמצא גרטלר תחת סנקציות של משרד האוצר האמריקאי, בטענה כי צבר את הונו "באמצעות עסקאות מושחתות ובלתי שקופות", תוך פגיעה בשקיפות ובממשל התקין בקונגו.

בשנים האחרונות, במסגרת מאמצים של מדינות מערביות להבטיח גישה למשאבים חיוניים בשביל לתמוך במעבר לאנרגיה ירוקה (בעיקר קובלט ונחושת), הפך נושא גרטלר לקרב גיאו-פוליטי: מצד אחד, חברות מערביות שמבקשות להיכנס לקונגו ומתקשות בשל ההיסטוריה העמוסה של המדינה; מצד שני, חברות סיניות - שצברו שליטה רחבה על מכרות המדינה - מנצלות את המצב לטובתן.

העדויות והמסמכים שנחשפו מציגים את הדרך שבה עסקים בינלאומיים בקונגו וסביר להניח שגם במדינות נוספות מתבצעות לא רק דרך חוקים וחוזים, אלא גם דרך נאמנויות, קשרים אישיים, ותשלומים שלא תמיד ניתן לסווג בצורה ברורה. בשביל גרטלר, הדרך הזאת שירתה - לטענתו - גם את קונגו וגם אותו. אבל השאלה היא רחבה בהרבה מהסיפור האישי של דן גרטלר: איך אמורות מדינות מתפתחות, עשירות במחצבים אבל עניות במוסדות, לנהל את המשאבים שלהן כאשר המפתח אל הכסף עובר לפעמים דרך קשרים, תיווכים שחותכים את השורה התחתונה.