אתה מנהל של חברה ואחד העובדים שתחת הנהלתך לא עובד כמו שצריך. הוא אדם טוב וגם עושה את עבודתו נאמנה ואין כוונתך כלל וכלל להיפטר ממנו, אבל הוא גם עושה לא מעט טעויות שגורמות נזק לחברה וצריך להעיר לו על כך ולשפר את עבודתו. אחרי עוד טעות הגעת למסקנה שנדרשת "שיחת נזיפה".  "שיחת הנזיפה" איננה אירוע נעים, ועלולה גם לגרום לנזקים היקפיים. אולי העובד יאבד מוטיבציה, אולי יפגע באופן שיגרום לו בסופו של דבר לעזוב, אולי הוא לא יבין נכון את המסר שמשדרים לו ויהפוך להססן וחסר יכולת לקבל החלטות ולתפקד ברמה נאותה. "שיחת נזיפה" כזו איננה דבר פשוט והיא דורשת תכנון וגישה נכונה. מה מלמדת אותנו הפרשה בנושא? השבוע אנו מתחילים את החומש האחרון בתורה, חומש דברים. החומש מורכב ברובו הגדול משלושה נאומי הפרידה של גדול המנהיגים בהיסטוריה של עם ישראל - משה רבינו. קשה למצוא דבר דומה לניהול מאות אלפי עד מיליוני אנשים שרק יצאו מעבדות וזקוקים באופן נואש למנהיגות מאותו אדם מגמגם (כבד פה) בן מעל 80 שנה, שמוליכם במדבר בדרך לא דרך אל עבר הארץ המובטחת, אבל משה מתגלה כמנהיג משכמו ומעלה, וניתן ללמוד ממנו גם על עקרונות ניהול במקרים פחות מסבוכים מהסיטואציה הייחודית של עם ישראל במדבר.  לפני פרידתו מהעולם ומהעם האהוב אותו הנהיג במשך ארבעה עשורים, משה מוצא לנכון להיפרד בכמה נאומים ארוכים וחשובים. מה מכילים אותם נאומי פרידה?  הפרשה מתחילה בפסוק לא ברור: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב".  הפסוק כביכול מציין את המקום בו דיבר משה, אך במקום לציין מקום אחד מצויינים לפחות 8 מקומות: עבר הירדן - זה אכן המקום בו שהו בני ישראל מול יריחו בצד השני של הירדן. אך לאחר מכן כתוב גם מדבר, וערבה, ומול ים סוף שנמצא הרחק בדרום, ועוד מקומות לא ברורים ולא מוכרים ממקומות אחרים בתורה - איפה זה לבן? והיכן נמצאת די זהב?  אומר רש"י שבעצם מוזכרים פה חטאים של עם ישראל בדרך רמז, ומשה בוחר לפתוח את נאום הפרידה שלו ב"שיחת נזיפה". כך אומר רש"י: "לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן". רש"י מסביר איך כל אחד מהמקומות רומז לחטא מעברו של עם ישראל. בין השאר הוא מביא את המדרש שאומר "אמר רבי יוחנן חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן, אלא שהוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן שאמרו "נפשנו קצה בלחם הקלוקל" ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים... ודי זהב - הוכיחן על העגל...". כלומר המילה לבן רומזת למן, והמילה תופל רומזת לתלונות הבכייניות של עם ישראל בנוגע למן והמילה די זהב רומזת לחטא העגל, וכך נרמזת לעם ישראל התנהותו הפסולה הפרוש הזה של רש"י שמדובר בשיחת תוכחה, מהווה קונזצנזוס בקרב הפרשנים המרכזיים של המקרא (עיין בתרגום אנוקלוס ותרגום ירושלמי כמו גם הרמב"ן, הספורנו ועוד רבים) שמפרשים את דברי הפרידה של משה כ"שיחת נזיפה". ייתכן שניתן ללמוד מהמנהיג הגדול כמה עקרונות חשובים לגבי ביצוע אותה מטלה סבוכה שמנהלים רבים נתקלים בה. ראשית מעניין לראות שלמרות הנחרצות של הפרשנים הנאום הראשון שמתפרש מהפרשה שלנו עד אמצע הפרשה הבאה לא מכיל כל כך הרבה דברי תוכחה ישירים. משה מדבר על עניינים שונים בין השאר המסעות, מעמד הר סיני ההצלחה במלחמת סיחון ועוג בעבר הירדן ועוד. בין השורות ניתן לקרוא גם ביקורת כזו או אחרת. מעבר לציון המקומות הרומזים לחטאים, ניתן לראות גם בהמשך, כשמשה מספר על פרשת מינוי השופטים הוא מזכיר את הקושי שלו לשאת את משא העם לבדו במילים "איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם" - רומז במילים אלו לעם שהנטיה לריב ומחלוקת בעם ישראל היא מוגזמת. מוזכר גם חטא המרגלים בצורה יותר מפורשת אולם הדבר מובא בתוך רצף האירועים שכולל גם הרבה סיפורים חיוביים, ובין השאר גם דברי ברכה לעם ישראל "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם" אומר משה באותה "שיחת נזיפה".  העיקרון ברור. גם כשרוצים לדבר על בעיות ועל דברים הדרושים תיקון יש לעשות זאת בשילוב הדגשה ופירוט של הדברים הטובים. אסור ליצור תמונה שחורה ומוטה לצד השלילי. קודם כל בגלל שזה לא באמת נכון, שהרי אם הכל היה שלילי לא היה צורך בשיחת נזיפה אלא במכתב פיטורין. בנוסף, יש ליצור את ההבנה אצל העובד שיש ביכולתו להיות טוב ולהשתפר, שהמערכת תומכת בו ומברכת אותו על הצלחותיו ועל הפוטנציאל שיש בו.  דבר מענין נוסף בשיחת התוכחה של משה הוא הטיימינג שבו בחר משה להוכיח את העם. נתייחס לשתי נקודות: הראשונה היא שהשיחה נערכת מיד אחרי הצלחה, השניה, העובדה שהשיחה נעשית רגע לפני מותו של משה. שיחה לאחר הצלחה: מלבד ציון המקום בפסוק הראשון מופיע גם ציון הזמן כמה פסוקים לאחר מכן:  "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר לחודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל... אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן..."  כיון שיש תאריך מדויק עד רמת היום בחודש לקיום הנאום, מדוע צריך לציין גם שזה היתרחש אחרי שישראל היכו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן? כיוון שהזמן הטוב ביותר לעשות שיחת תוכחה היא לאחר הצלחה גדולה. עם ישראל נמצא באופוריה אחרי ההצלחה המדהימה. עם של נוודים במדבר, בניהם של עבדים חרופים, ללא ניסיון צבאי משמעותי, מביס את הממלכות החזקות והמבוצרות של עבר הירדן המזרחי המובלים בידי מלכים אגדיים. עם ישראל מבין שהוא מסוגל להגיע להישגים מדהימים, שה' איתו ושהוא מבורך. זה בדיוק הרגע לנצל את הרגשת ההצלחה המרוממת כדי להצביע על הנקודות הדורשות תיקון. משה בעצם אומר להם תראו איזה יופי וכמה רחוק אתם מסוגלים להגיע, אם תזכרו רק את הטעות הזו ואת החטא הזה ותדעו ללמוד מהם ולא לחזור עליהם - אפילו השמיים אינם הגבול עבורכם.  נקודה שניה היא, שכאמור, התוכחה נעשית רגע לפני מותו של משה רבינו. אומר רש"י על ציון התאריך שראינו קודם לכן - שנת הארבעים שנה לצאתם ממצרים בחודש שבט (משה נפטר בחודש אדר, חודש אחד לאחר מכן): "מלמד, שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד? מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה... וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל... וכן דוד ושלמה בנו".  רש"י מראה, אם כן, כיצד גדולי המנהיגים של עם ישראל הוכיחו את העם על טעויותיהם ועל הדברים הטוענים תיקון ושיפור דווקא סמוך למיתה. רש"י מביא טעמים שונים לכך, בין השאר "כדי שלא יהא חברו רואהו ומתבייש" - נקודה שניגע בה בהמשך. אך נציין כמובן, שלא תמיד אפשר או אפילו רצוי לחכות עד המיתה כדי להוכיח. הרי הצורך שלנו הוא בתיקון מיידי ושיפור המצב. אם כן מה העיקרון שיתן ללמוד מפה? ניתן לומר שהתוכחה "סמוך למיתה" נועדה ליצור הבנה שהתוכחה היא עניינית ולטובת הנושא בלבד ללא כל אינטרס אחר. משה באופן אישי לא מרוויח או מפסיד משהו באופן אישי אם עם ישראל ישנה את דרכיו או לא, שהרי הוא הולך לעולמו. התוכחה נובעת אך ורק מתוך רצון לשיפור ולטובת מי שמקבל את התוכחה. חשוב לזכור שאנשים לא אוהבים לקבל תוכחה, נכנסים למגננה ברגע שמגיעה שיחת הנזיפה ומחפשים דרך להצדיק את עצמם במקום להבין את טעויותיהם. אמנם, אם יוצרים אווירה עניינית וניכוחה, ובעיקר את ההבנה של האדם מקבל התוכחה כי הדבר נועד לטובתו, הרי שבסופו של דבר הוא ישמח על התוכחה.  כך אומר שלמה המלך בספר משלי: "מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון". כולם אוהבים לשמוע מחמאות, לכן לכאורה "מחליקי הלשון", החנפנים שתמיד מלאים מחמאות מוגזמות אמורים להיות אנשים האהובים ביותר, אך שלמה המלך אומר שאדם שמקדיש מזמנו לתוכחה, ועושה זאת בדרך הנכונה והרצויה ("מוכיח אדם), בסופו של דבר לאחר זמן ("אחרי") יהיה אוהב ומקובל ("ימצא חן") יותר מאשר אותם חנפים ("ממחליק לשון").  הדרך בה נהגו מנהיגי ישראל להוכיח את ישראל לפני מותם דווקא כדי ליצור את ההבנה שכל מטרתם היא טובת העם מתאימה ככל הנראה למנהיגים לאומים מסוגם. ברמה הפרטית ניתן להשיג את אותה מטרה בעזרת יצירת אווירה עניינית על ידי הנקודות שציינו לעיל: ציון הדברים הטובים וההצלחות. הטיימינג הנכון כשברור לאדם שיש לו הצלחות ומאמינים בו. ונקודה נוספת - מתוך כבוד והערכה. כפי שראינו רש"י ציין שאחת הסיבות שהתוכחה צריכה להיות לפני המוות היא "שלא יהיה רואה ומתבייש בו". באופן דומה כותב רש"י ביחס לתוכחה בדרך רמז בפסוק הראשון עם ציון המקומות בהם חטאו ישראל שהזכרנו קודם לכן: "לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז, מפני כבדן של ישראל".  החובה לשמור על הכבוד של מקבל התוכחה היא חלק מיצירת האווירה העניינית המבהירה שרק טובת העניין לנגד עיננו ולא שנאה אישית או רצון לפגוע.  בסוף הספר אליו נגיע בעוד מספר שבועות משה מסיים את דבריו בברכות רבות בפרשת וזאת הברכה. כך דברי התוכחות של משה מתחילים בברכה "יוסף ה' עליכם אלף פעמים ויברך אתכם" ומסתיימים בברכה "וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל לפני מותו" שמלמדים שהאיש היה מלא אהבה והערכה לעם אותו הנהיג, וכל דברי התוכחות נבעו מהרצון לשפר עוד יותר וללמוד מטעויות עבר, ולא משום סיבה אחרת.  >>>פרשת דברים: מערכת משפטית שמושתתת על צדק ושוויון