שי לחג

בחדשות 2 שודרה אמש כתבה מלבבת על עליית צעירי מרוקו לארץ בשנות החמישים, בעזרת תנועת דרור.

תמונות מרגשות שלא ראינו אף פעם. השמחה והצהלה של קדם העלייה לא הועמו בכתבה לאחר קבלת הפנים המזעזעת של הצעירים החביבים האלו, שציפו לחיבוק החברה הישראלית, אבל קיבלו סטירות לחי אחת אחרי השנייה.

את זה נראה בכתבה הבאה.

העולם כולו נגדנו

הישראלים לא מעוניינים בשלום.

נו, עוד פרובוקציה קטנה. ואם זה יהיה השיח בשבוע הבא סימן שממש ישעמם פה.

ואגב, שם הכתב קארל ולא קרן.

ושם העיתון טיים ולא טיימס.

מסמך גלנט

לא נגמר.

המשטרה יירטה סמסים של אמנון אברמוביץ'.

למה יירטה?

שוקן לא משלם

מאת אורית עריף

"לפני כחודש התקשר אלי יובל סער, כתב העיצוב של מוסף גלריה, והציע לי להשתתף כמאיירת בלוח שנה חגיגי שיצורף למוסף בערב החג.

בעודו מספר לי על הקונספט (כל חודש יוקדש ליוצר מרכזי בתרבות הישראלית העכשווית ויאויר ע"י מאייר אחר) ציין שהעבודה המוצעת לי ולשאר המאיירים היא ללא תשלום.

היינו רוצים אבל אין לנו תקציב, כך אמר לי. אמרתי לו שאין על מה לדבר ואינני עובדת ללא תמורה כספית ראויה. יובל אמר שהוא מצטער לשמוע ושאני המאיירת העשירית שהוא פונה אליה בעניין זה והראשונה שמסרבת. ברור, מי לא רוצה להתנוסס מעל גבי המוסף היוקרתי.

והנה ערה"ש ולוח השנה המאויר מרוח על פני כפולה במוסף ולי זה עדיין לא ברור:

איך מעזים עורכת המוסף וגם סער (גילוי נאות: חבר שלי) ש"רק" הפיק את הפרויקט הזה להציע לאנשים עבודה ללא תשלום?

ואיך מעיזים קולגותיי שבחרו לאייר את הפורטרטים לכרות בכזו גסות את הענף שכולנו יושבים עליו?! הרי היינו כבר בסיפור הזה, והפלא ופלא זה ממשיך לרדת יותר ויותר נמוך.

מה הלאה? אה כן, תמיד קיימת אפשרות שנשלם לשוקן תמורת הקרדיט הנחשק".

הסקר היומי

על פי סקר מעריב וטלסקר, 78% גאים להיות ישראלים.

מה בדיוק מעורר גאווה בזה?

זו ההפניה של העיתון בשער.

אם נכנסים פנימה, לסקר, מתברר ש-40.6% די גאים להיות ישראלים ו-37.7% מאוד גאים.

הרי הרוב המכריע כלל לא בחר להיות ישראלי, אלא סתם נקלע לכאן, ופשוט חי. אז על מה הגאווה? ובמה זה שונה מכל אדם שחי במקום אחר שיגיד שהוא גאה להיות בריטי, אנגולי או שוודי?

זמן תל אביב

גיליון! מיוחד! ובו! מתלבטים בשאלה אם יש דבר כזה (או מה זה), "תל אביבי". יואו, כמה אפשר להתלבט? אתם יודעים כמה נהרות של דיו כבר נשפכו בכל המקומונים על כך בעשורים האחרונים?

מוספחג/ מעריב

גיא מרוז אכל חודש מזון אורגני, השמין, איבד את הכולסטרול הטוב, הערה לדמו שומנים וסוכר, רוקן את כיסיו ומתלונן.

ככה זה כשלא נוהגים בתבונה. הניסוי הלא מבוקר הזה ישודר גם בערוץ 10, כך מבטיח מרוז, והמסקנה ממנו תהיה כמובן שמזון אורגני זה פויה (מעניין מי שילם את העלויות, כ-4,600 ש', מעריב או ערוץ 10?). זאת עיתונות!

לזכות מעריב יש לציין את הטור של אביב לביא המובא במקביל, ומוכיח את מעריב ואת מרוז על הניסוי המעוות והמגמתי.

רוביק רוזנטל מסכם את השנה.

מזמן לא ראיתי גיבוב שכזה.

קחו למשל את ההגדרה לאייפד:

"עוד חפץ רב שימושי ומעורר היסטריה מבית היוצר של סטיב ג'ובס, אחרי האייפון והאייפוד והאייטיון, או כמו שאמרו נביאי הזעם של הדור: אני ואני ואני".

הבנתם מה זה אייפד ("חפץ רב שימושי ומעורר היסטריה")? לא? מעניין למה.

או למשל השטות על הטוויטר:

"הצעקה האחרונה בעולם האינטרנט, שאינה אלא רצף ציוצים אינסופי, שבו כל מי ומי מספר לכל העולם מה אכל לארוחת בוקר, ואיזה סרט ראה בטלוויזיה. הפייסבוק עדיין שולתתת".

הצעקה האחרונה? הרי רק להגיד הצעקה האחרונה מזקיר את השיער.

שירות הארץ

מאחר שיש פה אוהדים רבים, הנה הקישור לכתבה/מדור של דאה הדר שבסופו/ה מתברר ש.

תורת הפערים

(שלא יהיו אי הבנות: בכל אחד מימי החג)

בלוגלנד

ד"ר אורית גלילי מתייחסת למופע האינטרנטי של נתניהו, ותוהה למה הוא לא ממש מתקשר עם הגולשים, כעמיתו אובמה.

יובל כתב בסוף אוגוסט על מגפת הא' האבודה בזמן עתיד.

בשביל מה יש חברים

במדורה באת כתבה מיא עשת על שקרני הרשת: גברים המתעתעים בנשים. אלו האחרונות משיבות מלחמה שערה ומקרקסות אותם ברשת. הסיפורים אמיתיים, השמות חסויים. תוס': על הכתבה, בבלוג שלה.

צילום: ענבל מרמרי

לפני פיזור

כאמור, החג מחולק למנות קטנות כדי לא להיחנק.

מאחלת התמודדות קלה עם עוד יומיים בסיר הלחץ המשפחתי, מציאת פתרונות הולמים לילדים וטיולים משוללי חום.