והפעם, לשם שינוי, מילות אהבה לשדרות הנפלאות של תל אביב.

הסטודיו שלי נמצא כ-5 דקות הליכה זריזה מהיפה בשדרות- הרי זו שדרת רוטשילד. אני עוברת שם בבוקר לעבודה. מוקדם מוקדם.. 7 כזה.. ופוגשת כלבים המוליכים את בעליהם ברצועה. נשים מחויטות וחמורות סבר מטופפות בנעלי התעמלות למשרדים.

ילדים מנומנמים נשרכים לבית ספר ובבתי הקפה מסביב יושבים אנשים עם קפה ועיתון. אפשר לחוש את הדופק של העיר המתעוררת. האור של הבוקר זולף דרך הפיקוסים מלאי ההוד ויש תחושה של אושר דק וציפייה ליום נהדר שכזה!

בבוקר המאוחר,במחוזות 10, כשאני קופצת לרחוב הרצל האגדי לבחור בדים ווילונות שוב אני עוברת דרך היפה שבשדרות. התפאורה התחלפה לחלוטין. את הספסלים ממלאים גמלאים מלווים במטפלים עם עיניים מלוכסנות הם מקובצים קבוצות קבוצות כמו עדת ציפורים. צוחקים בקולות רמים, מנופפים בידיים.

בתי הקפה גדושים באנשים בשדרה ומחוצה לה. לפעמים אני תוהה מה קורה כאן? אנשים לא עובדים?! תל-אביב, מתי שלא תלך ואיפה שלא תהיה תמיד יהיו פקקים ובתי הקפה תמיד יהיו מפוצצים.

בצהריים הבלגאן מתעצם השדרה פקוקה לחלוטין התנועה זוחלת אנשים ממלאים את השדרה כאילו מחלקים שם משהו בחינם. המסעדות גדושות וגועשות ובאוויר מתערבלת תחושת קדחתנות, עשייה ונמרצות גדולה.

אחר הצהריים, השדרה מתמלאת ברכות היא מוצפת בעגלות תינוקות שמובילות אותן אימהות אופנתיות וכלבים מעוצבים. אפשר לראות סבתות יפות יותר מטיילות עם הנכדים בנחת בין רסיסי האור והצל שנופלים מהעצים. בשבילי האופניים נעות נערות שמציגות לראווה חוטיני מרהיב עם ישבנים מחוטבים בעליל.

בתי הקפה מתמלאים באנשים שגרים כאן, זוגות צעירים, ילדים וחברים שעצרו לשתות משהו קר, יושבים, מדברים, מעשנים, מסתלבטים. כל כך הרבה נועם באוויר. סוג של שלווה בלב ההמולה הרועשת מסביב.

הערב יורד על השדרה ונדלקות מנורות המשוות לה מראה חגיגי ורומנטי. זה תמיד גורם לי להרגיש באירופה. יש לי תמיד תחושה שמשהו נהדר הולך לקרות הערב.

השדרה בלילה שייכת לאוהבים הם גודשים את הספסלים בפוזות הלקוחות

מהקאמה -סוטרה. אפשר לראות אותם הולכים חבוקים, ירך נושקת לירך. מה זה עושה חשק להתאהב.

אז מתוקף היותי פולניה גמורה לא נסיים את המאמר הזה בלי איזה שפילק'ה קטנה. המחדל הגדול של השדרות האלה שהן משתרעות במקביל לים ולא בניצב לו. לכן העיר תל אביב פקוקה וחסומה ואת האוויר שעומד אפשר לחתוך בסכין. התכנון האורבני הראשוני של העיר לוקה בחסר. מי שתכנן אותה כנראה לא הפנים שהעיר הזאת יושבת לחופו של ים. מן הראוי היה שהשדרות הרחבות יהיו בניצב לים ועל ידי כך להביא את הבריזה הברוכה לעיר אבל מה יש לנו במקום? לחוף עצמו יורדים רחובות צרים ודקיקים כגון רחוב גאולה, טרומפלדור וכד' ולא רק זה, גם דחפו בקצה של כל רחוב מלון בגובה של איזה אלף קומות כדי שיסתום את העיר כמו שצריך וכולנו פה נתעלף מחום ביולי אוגוסט.

טוב, על תכנון לקוי דיברנו? על אופטימיות דיברנו? אז מה נשאר? רק אהבה.

*ברברה ברזין היא מעצבת פנים ואדריכלית, הייתה שופטת בתכנית 'הבלוק'