יום אחד ב-2014, גילה אדם, נשא של נגיף ה-HIV (איידס), כי שמו המלא מתנוסס בין התגובות לכתבה באתר ynet. בכתבה עצמה לא הוזכר שמו, אלא היא דיווחה באופן אובייקטיבי על פסק דין של בית המשפט, שבו נדחתה תביעתו של אותו נשא של נגיף ה-HIV נגד רופא שיניים, שלטענתו סירב לטפל בו. ואולם בחלק הלא מפוקח של תגובות הגולשים, הופיע שמו המלא של המערער, לצד אמירות קשות ובוטות. אחת מהן קראה לו "מסוכן" ואחרת הציעה ש"יש להרחיק אותו מהמרחב הציבורי".

במקום שבו ציפה המערער להגנה על הפרטיות שלו, הוא מצא את עצמו חשוף לעיני כל. בכך החלה מסכת משפטית שנמשכה עשור, והגיעה באחרונה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שחתם את ההליך בקביעה חד משמעית: לא זו בלבד שהתביעה המאוחרת התיישנה, אלא שגם הוגשה בדרך שמהווה "שימוש לרעה בהליכי משפט".

ב-2019, כחמש שנים לאחר פרסום הכתבה והתגובות, פנה המערער לבית המשפט והגיש תביעה ראשונה נגד ynet, מפעילת האתר, בגין עוולות של פגיעה בפרטיות ולשון הרע. טענתו המרכזית היתה כי תגובות הגולשים חושפות את זהותו בניגוד לחוק, ושהמשיבה - ynet - לא הסירה אותן, אף שחלף זמן רב מפרסומן. בתגובה, טענה ynet כי אינה אחראית לתוכן התגובות, שכן מדובר בתוכן שמועלה על ידי צדדים שלישיים. היא הוסיפה כי לא נמסרה לה פנייה מוקדמת עם בקשה להסיר את התגובות, וכי ממילא חלפה תקופת ההתיישנות - שלוש שנים לפי חוק הגנת הפרטיות וחוק איסור לשון הרע. ואולם למרות הנחישות הראשונית, התביעה הראשונה דעכה. המערער לא קידם אותה, לא פעל בנחישות, לא הגיע לדיונים - ולבסוף התיק נמחק.

ניסיון לקבל הכרעה שונה או נוחה יותר

שנים לאחר מכן, ב-2023, הגיש המערער תביעה חדשה, באותו נושא בדיוק - הפעם לבית משפט השלום בבת-ים (ת"א 4688-11-23). בתביעה הזו לא ציין את העובדה שהיתה תביעה קודמת באותו עניין, והתובע לא דיווח על כך שאותו הליך נמחק. המשיבה, שבשלב זה כבר זיהתה את הגלגול המשפטי הקודם, עתרה בבקשה לסילוק התביעה על הסף. הטיעונים שלה כללו הפעם לא רק התיישנות, אלא גם טענה חמורה של פורום שופינג (Forum Shopping) ושימוש לרעה בהליכי משפט. פורום שופינג הוא מונח משפטי שמתאר מצב שבו צד בהליך בוחר להגיש תביעה מחדש בבית משפט אחר - לא כי זהו הפורום המתאים ביותר, אלא מתוך ניסיון לקבל הכרעה שונה או נוחה יותר. מדובר בהתנהגות שנחשבת בעייתית מבחינה מוסרית ומשפטית, ועלולה להעיד על ניסיון לעקוף החלטות קודמות של בית המשפט. כאמור, בית משפט השלום קיבל את עמדת ynet ודחה את התביעה מחמת התיישנות ושימוש לרעה בהליך. המערער חויב בהוצאות בסכום כולל של 12 אלף שקל. מכאן הגיע הערעור שהנוגש על ידי האיש לבית המשפט המחוזי.

• רגע לפני קמפיין ההשקה: ynet משנה את שם הרדיו האינטרנטי שלו
• ראשית ב-ynet, אייטם בחדשות 13: על סיקור הנפילות בבורסות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בערעור למחוזי בתל אביב, המערער ניסה לשכנע את ההרכב, בראשות השופט יונה אטדגי, וכלל גם את השופטים אריאל צימרמן וטל לוי-מיכאלי, כי כלל לא ידע על התגובות הפוגעניות עד קרוב למועד שבו הוגשה התביעה השנייה. לטענתו, רק כשחיפש את שמו בגוגל ב-2023, גילה להפתעתו שהתגובות עדיין קיימות, וששמו האישי נקשר באינטרנט למחלה שעדיין נושאת עמה סטיגמה ציבורית. המערער טען עוד כי מדובר ב"הפרה נמשכת" של פרטיותו, כלומר כל עוד התגובות נותרו באינטרנט, מדובר בפגיעה מתמשכת, ועל כן מרוץ ההתיישנות כלל לא החל. הוא ביקש לראות בתביעה מעין תיקון למחדלי ההליך הראשון, והתחייב לקדם אותה הפעם ביתר רצינות.

מנגד, ynet טענה כי התביעה מתבססת על אותם נימוקים ועובדות שכבר הובאו בפני בית המשפט במסגרת התביעה הקודמת שנמחקה, אך הפעם הוגשה לבית משפט אחר וללא כל גילוי נאות על ההליך הקודם. לטענת המשיבה, ההתנהלות הזו מהווה פורום שופינג. עוד חזרה ynet על טענותיה לגבי היעדר אחריות לתוכן תגובות הגולשים, והדגישה כי לא קיבלה כל דרישה להסיר את התגובות במשך כמעט עשור.

"לא כל מקרה של פרסום מתמשך מצדיק חריגה מכללי ההתיישנות"

בית המשפט המחוזי, בפסק דין מפורט, דחה את הערעור מכל וכל. השופט צימרמן כתב בהכרעת הדין כי, "לא ניתן לקבל טענה לפיה המערער לא ידע על התגוביות הפוגעניות עד לשנת 2023. מדובר באדם שפעל משפטית בנושא כבר בשנת 2019, והיה ער להיקף הפרסום ונזקיו". עוד הוא הוסיף כי, "עצם העובדה שהתביעה הקודמת נמחקה מבלי שקוּדמה, והמערער בחר שלא לגלות עליה דבר בהליך הנוכחי, פועלת לחובתו ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט". לגבי טענת ההפרה המתמשכת, השופטים לא קיבלו את עמדת המערער. בפסק הדין נכתב לגבי זה  כי עצם השארת תגובה באינטרנט אינה מהווה בהכרח עוולה מתחדשת מדי יום. "לא כל מקרה של פרסום מתמשך מצדיק חריגה מכללי ההתיישנות. במקרה זה, המחדל של התובע לאורך שנים שולל את האפשרות להאריך את המועדים", נכתב בפסק הדין שפורסם.

• רגולציה על AI: איפה היא עומדת ומה מנסה ממשל טראמפ לקדם?
• מי האם - תורמת הביצית או זו שילדה את הילד?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• נפסלה צוואה שנעשתה כדין, אף שתאמה את רצון המורישה

האם אתרי חדשות באמת לא אחראים לתוכן של התגובות שמתפרסמות אצלם?

זו אחת הסוגיות המשפטיות המורכבות והלא סגורות בדין הישראלי. מבחינת החוק, אין כיום הסדרה ישירה שמטילה אחריות אוטומטית על מפעיל אתר תוכן לתגובות של צדדים שלישיים. עם זאת, הפסיקה קובעת כי כשהאתר יודע על תגובה פוגענית או לשון הרע ולא מסיר אותה בפרק זמן סביר, ייתכן שהוא ייחשב אחראי. בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה העקרונית הזו במקרה שלפנינו, מכיוון שהתביעה נדחתה על הסף מטעמי התיישנות ושימוש לרעה בהליך. עם זאת, בפסיקות אחרות הובעה העמדה כי ייתכנו נסיבות שבהן חלה אחריות גם על הפלטפורמה.

מה נחשב "הפרה נמשכת" בחוקי לשון הרע והגנת הפרטיות?

המערער טען שהתגובות הפוגעניות באתר יוצרות עוולה "מתמשכת", ולכן תקופת ההתיישנות לא החלה בעת פרסום התגובות, אלא נמשכת כל עוד הן לא הוסרו. בית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע כי אין לראות בכל יום שבו התגובה נותרת ברשת תחילתו של מעשה עוולה חדש. עם זאת, הפסיקה בישראל מכירה במצבים מסוימים שבהם פרסום מתמשך, למשל בעיתון מקוון שמתעדכן כל יום, עשוי להיחשב מעשה חוזר. במקרה הנ"ל, התנהלות המערער - ובעיקר ההמתנה הממושכת - גרמה לבית המשפט לקבוע כי הטענה אינה כנה או מוצדקת.

האם יש שוני בין אחריות משפטית על כתבה לעומת אחריות על תגובה לכתבה?

בהחלט. האחריות המשפטית על כתבה שמפרסם עיתונאי, כלומר גוף העריכה של האתר, שונה מאחריות על תגובות שמפרסם גולש פרטי. בעוד שאתר אחראי לחלוטין לתוכן של הכתבות שהוא מפרסם, האחריות על תגובות תלויה בשאלה אם האתר ידע על התגובה, ואם נקט אמצעים סבירים להסרתה לאחר פנייה. עם זאת, ככל שאתר מאפשר פרסום תגובות באופן חופשי, ואינו נוקט אמצעים לבקרת התוכן - עולה הסיכון שהוא ייחשב שותף לפרסום. זהו תחום משפטי אפור, שכנראה עוד יתברר בפסיקות עתידיות.

למה בית המשפט לא הסתפק באזהרה או בקביעה עקרונית, ובחר לדחות את התביעה על הסף?

מדובר בשאלה שעוסקת במהות ההליך המשפטי. בית המשפט אינו עוסק רק בשאלת הצדק המהותי, אלא גם בשאלה האם ההליך הוגש בצורה תקינה, במסגרת הזמן, ובכנות מלאה. כשתביעה מוגשת באיחור רב, ובייחוד כשהדבר נעשה תוך הסתרת מידע מהותי (כמו תביעה קודמת באותו עניין), רשאי ואף מחויב בית המשפט לדחות אותה מבלי להיכנס לעומק הדיון. בפסק הדין אף נקבע בפירוש כי, "לא ניתן לנהל הליך משפטי תקין כאשר בעל דין בוחר להסתיר את ההליך הקודם, וכאשר חלפו למעלה מתשע שנים מאז הפרסום המדובר מבלי שננקטה פעולה אפקטיבית".

במקרה אחר, בית משפט השלום בקריות הכריע בחודש שעבר במקרה שנוגע לקמפיין הבחירות האחרון בקריית מוצקין. פסק הדין עסק בתביעת לשון הרע שהגיש ראש העיר לשעבר, חיים צורי, נגד יריבו הפוליטי דורון גרינברג ותומכת של אותו יריב, איילת צור לוי, בגין פרסום קלטת מכפישה שהופצה כמה ימים בלבד לפני ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות. המקרה, שעורר עניין ציבורי נרחב, מעלה שאלות עקרוניות על חופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב, בייחוד בתקופת בחירות. האירוע המרכזי בפרשה התרחש ב-25 בפברואר 2024, כשהנתבעים פרסמו ברשתות החברתיות קלטת עם הכיתוב: "חשיפה חשיפה חשיפה, ממה פוחד חיים צורי ראש העיר לשעבר, הנבצר והנאשם בפלילים לפי הקלטה לכאורה שהגיעה אלינו ומצורפת כאן". בקלטת נשמע לכאורה קולו של צורי כשהוא אומר, "אה, אם ציקי מנצח אני גמרתי את הסיפור, גמרתי. אם מוציאים דברים שעשינו, אני גומר בכלא...". המסר החמור שעשוי להשתמע מהדברים היה כי צורי עצמו מודה בביצוע של עבירות פליליות. צורי הכחיש בתקיפות את האותנטיות של הקלטת, וטען כי מדובר בזיוף שנעשה באמצעות חקיין או בינה מלאכותית. הוא צירף חוות דעת של מומחה אודיו, שקבע באופן חד משמעי כי הקול בקלטת אינו הקול שלו. מנגד, הנתבעים טענו כי הקלטת התקבלה אצלם ממקור מהימן, וכי הם פרסמו אותה מתוך תחושת מחויבות ציבורית ובתום לב.