תבע את חתנו לשעבר: השב כסף שניתן לרכישת בית
האב העביר את הכסף לבתו ובעלה לשעבר, לצורך רכישת בית ושיפוצו, אך כעבור זמן לא רב הם הסתכסכו ולבסוף התרגשו. לטענת האב, הוא הסתמך על סעיפים בחוק החוזים המאפשרים ביטול חוזה בשל טעות, וטען כי יש לראות במתנה "חוזה על תנאי" שהתנאי לקיומו – יציבות הנישואין
– לא התקיים
בית המשפט לענייני משפחה באילת, בראשות השופט מרדכי (מוטי) לוי, דן באחרונה בתביעה יוצאת דופן של אב שביקש להחזיר לידיו כספים שהעביר לבתו ולבעלה לשעבר לצורך רכישת בית ושיפוצו. בפסק הדין, שהותיר את התביעה ללא בסיס, קבע השופט כי הכספים ניתנו כמתנה בלתי מותנית, ולכן אין אפשרות לתבוע את השבתם.
המקרה נוגע לסכום של 600 אלף שקל שהאב העביר לזוג. מתוך הסכום, 300 אלף שקל שימשו כמקדמה לרכישת בית באילת, והיתרה, 300 אלף שקל נוספים, שימשה לצורכי שיפוצים של הבית. הנכס נרכש ב-2019, כשיתרת התשלום מומנה באמצעות משכנתה בסכום כולל של 900 אלף שקל.
האב טען כי העברת הכספים נעשתה מתוך כוונה להבטיח את יציבות נישואיה של בתו. בכתב התביעה נכתב כי, "המטרה היתה לספק לבתי בית יציב ולהבטיח את שלמות התא המשפחתי". עם זאת, לאחר זמן קצר הידרדרו היחסים בין בני הזוג - דבר שהוביל לבסוף להליכי גירושים. בעקבות זאת, דרש האב החזר חלקי מהכספים שהעביר, בטענה כי ההנחה שנישואי השניים יחזיקו מעמד התבררה כשגויה.
"מקרה של טעות מהותית"
האב, שייצג את עצמו בדיונים בתביעה, טען כי מדובר ב"מקרה של טעות מהותית". לדבריו, לו היה יודע מראש על הקשיים בנישואים של בתו, הרי שלא היה מסכים להעביר את הסכומים. הוא הסתמך על סעיפים בחוק החוזים המאפשרים ביטול חוזה בשל טעות, וטען כי יש לראות במתנה "חוזה על תנאי" שהתנאי לקיומו – יציבות הנישואין – לא התקיים.
- לא מתנה: החתן ישיב להורי גרושתו 150 אלף שקל
- העליון קבע: המתנה של האבא לבת - תתחלק עם הגרוש
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
מנגד, טען הבעל לשעבר כי הכספים ניתנו כמתנה בלתי מותנית. לטענתו, האב פעל ממניעים אישיים כדי לתמוך בבתו במהלך הליך חלוקת הרכוש ביניהם. עוד ציין האיש כי האב לא הצליח להציג ראיות חד-משמעיות על העברת הכספים, כמו מסמכי בנק או עדים.
בפסק דין מפורט, בחן השופט לוי את טענות הצדדים. הוא קבע כי אין ראיות מספקות המוכיחות כי הכספים ניתנו בכפוף לתנאי כלשהו. "מתנה שניתנה ללא הסכם ברור או מסמך כתוב אינה ניתנת להחזרה, גם אם הנסיבות משתנות," כתב השופט בפסק הדין שפורסם. הוא גם דחה את טענת האב על טעות מהותית וציין כי, "הטעות הנטענת לא עומדת במבחן המציאות, שכן התובע היה מודע למצבם של בני הזוג טרם העברת הכספים.
בנוגע לטענת האב על כך שהמתנה נחשבת חוזה, הוא כתב כי, "הסתכלות על מתנה כעל עסקה מסחרית אינה ראויה, ובמקרה זה היא אף סותרת את עקרונות דיני החוזים והמתנות". עוד ציין השופט לוי כי היעדר תיעוד ברור, כגון מסמכים או עדויות מהימנות, פוגע באופן משמעותי באמינות טענות התובע. השופט הדגיש כי האב בחר שלא לזמן עדים מרכזיים, כמו אשתו או נציגים נוספים שיכלו לתמוך בגרסתו.
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
"המתנה ניתנה מתוך רצון טוב"
בית המשפט דחה את התביעה במלואה, וחייב את האב בתשלום הוצאות משפט בסכום כולל של 25 אלף שקל לטובת הנתבע. בפסק הדין נכתב כי, "המתנה ניתנה מתוך רצון טוב, ואין לאפשר להפוך אותה, בדיעבד, לעסקה המבוססת על תנאים שלא הוסכמו".
פסק הדין מחדד את העקרונות המשפטיים הקובעים כי מתנות - בייחוד כאלה שניתנות בין בני משפחה - אינן ניתנות להחזרה, אלא אם הוסכם על תנאים מפורשים בכתב. כמו כן, הוא מדגיש את החשיבות של תיעוד מסודר בכל הנוגע להעברות כספיות משמעותיות, גם בתוך המשפחה.
במקרה אחר, הכריע באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בקריות, במקרה שבו אשה תבעה את החתן שלה לשעבר בדרישה שישיב את יתרת ההלוואות שקיבל ממנה בתקופה שבה היה נשוי לבתה ולאחר גירושיהם. פסק הדין עוסק במערכת יחסים מורכבת בין הצדדים, בהקשרים של חוזי הלוואה משפחתיים וטענות לוויתור על חובות. הנתבע היה נשוי לבתה של התובעת בין 2012 ל-2015. למרות הגירושים, בני הזוג המשיכו לחיות יחד ולהביא לעולם בת נוספת, עד לפרידה הסופית ב-2021. התובעת טענה כי בתקופה זו העבירה לחתן לשעבר סכום כולל של כ-2.1 מיליון שקל, בכמה פעימות שבוצעו בין 2015 ל-2017. הנתבע הודה בקבלת הסכומים, אך טען כי מדובר במתנה או בסיוע משפחתי - ולא בהלוואה המחייבת השבה. לטענתו, החמות ויתרה על יתרת החוב שנותרה לאחר החזר חלקי, בייחוד לאור מערכת היחסים המתוחה לאחר הפרידה הסופית מבתה.
- 1.מתנות קטנות... מישהו שלח לי מתנות קטנות... (ל"ת)אניי 22/01/2025 22:06הגב לתגובה זו
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
רוכשת של דירה נאלצה להתמודד עם עשור של המתנה, תסכול והתנהלות משפטית ממושכת בעקבות "גרירת רגליים של ממש מצד היזמית", כפי שקבעה השופטת. אולימפיה, היזמית, לגלגל את האחריות הלאה. לטענתה, העיכוב ברישום לא נבע מהתנהלותה, אלא מהליכים תכנוניים מסובכים, עיכובים בעירייה, ובעיקר - מהצורך להכשיר תשריט בית משותף שעדיין לא אושר במלואו
עבור דורית חן, רוכשת של דירה בתל אביב, היה זה רגע של הקלה מתוחה. אחרי כמעט עשור של המתנה, תסכול והתנהלות משפטית ממושכת, בית המשפט סוף סוף פסק: החברה היזמית שהיתה חייבת לרשום את זכויותיה בדירה שקנתה - התרשלה, תמרנה והפרה את ההסכם עמה. השופטת עדנה יוסף-קוזין מבית משפט השלום בפתח תקווה חייבה את חברת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח לשלם לה פיצויים בסכום כולל של כ-300 אלף שקל. אבל מה בעצם קרה שם? ולמה מקרה שנראה על פניו כמו עניין ביורוקרטי בלבד, נהפך לסיפור של עיכובים שיטתיים, חוסר שקיפות והכרעה עקרונית?
הפרשה החלה כבר ב-1999, אז רכשה חן דירה מקבוצת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח בפרויקט מגורים חדש. במסגרת ההסכם, התחייבה החברה לבצע את רישום זכויותיה של התובעת בלשכת רישום המקרקעין (הטאבו), "מהר ככל הניתן". הניסוח הזה, כך טענה חן מאוחר יותר בבית המשפט, לא היה סתמי אלא שיקף הבטחה ברורה לכך שהדירה תירשם על שמה בזמן סביר. ואולם בפועל, חלפו השנים ושום דבר לא זז. רישום הדירה לא בוצע, הרוכשת נותרה כבולה להסכם מבלי שתוכל לממש את מלוא זכויותיה בנכס שרכשה במיטב כספה. ניסיונות חוזרים מצדה לקבל מידע, עדכונים או מועדי יעד נתקלו לטענתה בתשובות מעורפלות, ולעתים אף בהתעלמות מוחלטת.
בתגובתה לטענות, ניסתה אולימפיה לגלגל את האחריות הלאה. לטענתה, העיכוב ברישום לא נבע מהתנהלותה, אלא מהליכים תכנוניים מסובכים, עיכובים בעירייה, ובעיקר - מהצורך להכשיר תשריט בית משותף שעדיין לא אושר במלואו. מדובר, כך נטען, בתהליכים שמחוץ לשליטתה הישירה של החברה. עוד טענה אולימפיה כי ביצעה פעולות שונות כדי לקדם את הרישום, אך הרשויות דרשו השלמות מסמכים, תיקונים או עמידה בדרישות נוספות, שבחלקן לא תלויות בה.
"התחייבות לרישום בטאבו אינה פורמלית בלבד"
אלא שלשופטת רביד לא הספיקו ההסברים. בפסק הדין שהיא פרסמה נכתב במפורש כי, "החברה לא הוכיחה כי נקטה בכל הפעולות הסבירות והמתבקשות לשם קידום הרישום". יתרה מכך, היא גם הדגישה כי, "התחייבות לרישום זכויות בטאבו אינה עניין פורמלי בלבד אלא זכות יסוד של הרוכש, שהחברה הייתה צריכה לכבדה – ובמהרה".
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- ביקשה לבטל דירה שנתנה לבתה במתנה עקב אלימות - מה קבע ביהמ"ש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במרכז הכרעתה, הקדישה השופטת מקום מיוחד לניסוח "מהר ככל הניתן", שנכלל בהסכם. בעוד שהחברה ניסתה לטעון כי מדובר בביטוי כללי שאינו מחייב לוח זמנים קונקרטי, השופטת קבעה: "מדובר בהתחייבות מחייבת, אשר יש לה משמעות אובייקטיבית ברורה: על החברה היה לפעול ללא דיחוי, בסבירות, בשקיפות ותוך פרק זמן סביר, שלא יעלה על מספר שנים מצומצם". עוד נקבע כי החברה לא עדכנה את הרוכשת בשקיפות בנוגע להתקדמות התהליך, לא שיתפה אותה בחסמים מול הרשויות ולא הציגה מסמכים התומכים בכך שנעשה מאמץ ממשי להסירם. השופטת יוסף-קוזין אף ציינה בהכרעתה כי במקרה הנוכחי, ניכרת "גרירת רגליים של ממש מצד היזמית", באופן שעולה כדי הפרה יסודית של ההסכם.
