שלמה פיוטרקובסקי - מנכ"ל הבינלאומי, אשראי ואלפא קארד
נולד ב-1948, בא מלאומי, ניהל את הבינלאומי ב-1990-2001 והרחיב אשראי, כרטיסים וסלקום
שלמה פיוטרקובסקי נולד ביוני 1948 בישראל. ב-1971-1990 עבד בבנק לאומי, עלה לחטיבת כספים ב-1987, לסמנכ"ל ב-1988, ולמשנה למנכ"ל ב-1990. ב-1978-1979 למד מנהל עסקים באינסיאד בצרפת. הוא נחשב מועמד למנכ"ל לאומי, אבל ב-1990-1991 נענה ליגאל ארנון, יו"ר הבינלאומי של משפחת ספרא, ומונה למנכ"ל. כיהן עד 2001, אז עבר ליו"ר והחליף אותו דוד גרנות. ב-2003, עם מכירת השליטה לבינו, ירד גם מהיו"ר. בפועל זה מנכ"ל של בנק חמישי עם תיאבון של בנק גדול: יותר אשראי, יותר לקוחות, יותר מוצרים.
בתקופתו גדל הבנק באשראי מעבר לחלקו במערכת. הוקמה אלפא קארד, חברת כרטיסי אשראי חדשה. נפרסו קיוסקים לפעולות בלי חשבון מלא. ספרא, בעלי השליטה, נכנסו להשקעה בסלקום, ופיוטרקובסקי ישב במוקדים של העסקה ואחר כך ביו"ר החברה. על הקרקע זה כרטיס אשראי חדש בארנק, אשראי קל יותר לעסק, ונייד שהבנק מחובר אליו דרך הבעלים. הוא נחשב לשכיר המתוגמל ביותר במשק בחלק מהשנים, וחבילות השכר שלו נהיו תקן לקנאה. ב-2001-2002 הגיעו הפסדים, ירידת דירוג, ומתח עם ספרא. עידן הצמיחה האגרסיבית נגמר.
הייחוד הוא תיאבון. בנק קטן שמתנהג כמו גדול: מגייס לקוחות באשראי, ממציא כרטיס, נכנס לסלולר. בפועל נים שבהן קל לקבל הלוואה, ואחר כך שנים שבהן הבנק נחרד מההפרשות. מי שקורא על מיקרו כלכלה רואה מחיר של צמיחה: נתח שוק נקנה בסיכון. אלפא קארד הייתה ניסיון לשבור דואופול כרטיסים. הקיוסק היה ניסיון לשבור תור. לא הכל החזיק.
2001: ממנכ"ל ליו"ר, וההפסד מאחורי הדלת
ב-2001 עבר ליו"ר, וגרנות נכנס לנהל. זו הייתה גם הוקרה וגם תחילת הסוף. על הקרקע האשראי שניתן בשנות התשעים הגיע ליום פירעון במשק של אינתיפאדה ומיתון. הבנק דיווח על הפסד, חריג אצלו. דירוג האשראי ירד. מי שהפקיד פחד. מי שלוה לחץ. ספרא לא אהבו הרפתקאות שנראות רע. ב-2003 מכרו לבינו. פיוטרקובסקי יצא. הקו הפך שמרני. מי שקורא על מאקרו כלכלה רואה מחזור: גאות אשראי, מיתון, הפרשה, בעלים חדש.
סלקום הייתה פרק נפרד בפועל: מניה, דיבידנד, ונייד שהפך ממותג יוקרה למוצר המוני. החיבור בנק-סלולר היה חדשני אז, ומסובך אחר כך. בנקאות אינטרנטית, שהוא ניסה לקדם שנים לאחר מכן כבנק חדש, לא קמה בסוף באותה צורה. הבינלאומי עצמו נשאר בנק סניפים. מניית הבנק במדריך המניות הגדול תחת בינו נהייתה סיפור אחר: פחות ברק, יותר תשואה.
ההשפעה היא תזכורת שבנק חמישי יכול לרוץ, וגם ליפול על הריצה. נשארו כרטיסים, הרגלי אשראי, וזהירות של הבעלים הבא. פיוטרקובסקי הרחיב. גרנות וברבר-צדיק צימצמו סיכון. הלקוח עבר מהלוואה קלה להלוואה מדודה. השכר שלו לימד את המערכת מה מנכ"ל יכול לדרוש, עד שחוק תקרת השכר שינה את הכללים דור אחר כך.
אלפא קארד בארנק הייתה הבטחה: כרטיס חדש, מסגרת, תחרות. בחיי היומיום זה תשלומים בחנות, וריבית על יתרה אם לא סוגרים. הקיוסק היה ניסיון לפעולה בלי לפתוח חשבון מלא, צעד מוקדם לכספומט חכם. האשראי לעסק גדל מעבר לחלק הטבעי של בנק חמישי, וזה הרגיש כמו צמיחה עד שהמיתון דרש הפרשה. סלקום בפועל הייתה נייד, לא מניית בנק, אבל הבעלים והמנכ"ל ישבו בשני העולמות. השכר הגבוה שלו לא הוזיל עמלה ללקוח. הוא לימד מנכ"לים אחרים כמה אפשר לבקש. ב-2002 הפחד מהפסד החזיר את הבנק לדיבור סולידי. הלקוח הרגיש את המעבר בסירוב, לא במכתב.
אחרי הפרישה ניסה לקדם בנק אינטרנטי, רעיון שהקדים את פפר בשנים. הרישיון לא הבשיל אצלו באותה צורה. הבינלאומי עצמו נשאר סניפים. בחיי היומיום החדשנות יצאה עם המנכ"ל, והחשבון נשאר עם הפקיד. בינו לא חיפש קיוסק. הוא חיפש תיק נקי.
המסלול מלאומי אל ספרא הוא מסלול של בנקאי כוכב בשנות התשעים. בפועל זה נשמע כך: אשראי הוא צמיחה עד שהוא הפסד. הוא דחף את הגבול. הזמן החזיר את הבנק לגבול. השאלה שנשארה היא כמה תחרות שווה סיכון אשראי, וכמה מכרטיס חדש ומקיוסק נשאר אחרי שהמנכ"ל הלך.
אצל השנים האלה שלמה פיוטרקובסקי פגש מחיר, שכר או אשראי, לא רק כותרת. 1990-2001 הוא הציר. מנכ"ל הבינלאומי נשמע בסניף, במשכנתא או בתלוש, לפי החודש. הייחוד נשאר אלפא קארד וסלקום. מי שחי את התקופה זוכר החלטה אחת שהפכה לסכום בחשבון.
