דוד גרנות - מנכ"ל הבינלאומי במעבר מספרא אל בינו
נולד ב-1947 בפולין, ניהל לאומי בריטניה ואיגוד ודיסקונט, וב-2001-2007 את הבינלאומי
דוד גרנות נולד ב-30 בינואר 1947 בפולין, עלה ב-1950, התגייס לנח"ל, סיים קורס קצינים והדריך בבה"ד 1. למד באוניברסיטה העברית. את הקריירה הבנקאית בנה בלאומי: תפקידים בכירים, יו"ר ויזה כאל, נציג בדירקטוריון מגדל ובבורסה. ב-1991 מונה למנכ"ל לאומי בבריטניה ולדירקטור בלאומי צרפת ולוקסמבורג. ב-1995-1998 ניהל את בנק איגוד, וב-1998-2000 את בנק דיסקונט, קדנציה קצרה בבנק עם ועד חזק ותיק אשראי קשה. ב-2001 מונה למנכ"ל הבינלאומי במקום שלמה פיוטרקובסקי, שעבר ליו"ר. כיהן עד מרץ 2007, אז נכנסה סמדר ברבר-צדיק. בפועל זה אומר מנכ"ל נודד בין בנקים, שמגיע לתקן אחרי תקופה של אשראי אגרסיבי.
הוא קיבל בנק אחרי אלפא קארד, אחרי אשראי גדול, ואחרי מתחים עם משפחת ספרא. ב-2002 הבנק רשם הפסד, חריג בתדמית הסולידית. גרנות דחף הפרשות ותדמית שמרנית יותר. ב-2003 נמכרה השליטה לבינו-ליברמן. הוא נשאר, כי הכיר את בינו מלאומי, שם היה סגנו. בפועל זה לקוח שעבר מבעלים זרים לבעלים ישראלי, בלי להחליף מספר חשבון. האשראי נהיה זהיר יותר. כרטיס האשראי הבעייתי ירד מהבמה. הסניף חזר לדבר פיקדון ומשכנתא, לא הרפתקה.
הייחוד הוא גשר. הוא מנכ"ל של ספרא ומנכ"ל של בינו, באותו בנק. מעט מנהלים שורדים החלפת בעלים. על הקרקע זה המשכיות תפעולית: המשכורת נכנסת, השיק נפרע, המשכנתא נגבית. מאחורי הקלעים משתנה תיאבון הסיכון. מי שקורא על מה זו כלכלה רואה כאן תיווך תחת שני חוזים: קודם בעלים שרוצה צמיחה ויוקרה, אחר כך בעלים שרוצה תשואה בלי קנס. הלקוח רואה בעיקר עמלה.
2003: בינו קונה, גרנות נשאר
אפריל 2003 היה הרגע. ספרא יצאו, בינו נכנס, פיוטרקובסקי ירד מהיו"ר. גרנות המשיך לנהל. בפועל זה אומר שהמנכ"ל הוא השדרה היציבה כשהבעלות מתהפכת. הוא סירב להצעות לעבור להפועלים אחרי התפטרות יונס, והעדיף להישאר. האשראי העסקי עבר סינון. בנקאות פרטית בחוץ צומצמה ברוח. מי שקורא על מאקרו כלכלה רואה משק אחרי אינתיפאדה, ריבית, ומיתון שדורש הפרשות. הבנק שרד בלי להפוך לסיפור משבר.
ב-2007 פרש, עם מענק פרישה, ועבר ליו"ר אוצר החייל ולייעוץ. אחר כך ישב בדירקטוריונים, כולל יו"ר זמני בבזק שנים אחר כך. אצל לקוח הבינלאומי הפרישה הייתה חילופי משמרת שקטים: ברבר-צדיק כבר הייתה בפנים כראש עסקים. המדיניות השמרנית התחזקה, לא התהפכה. מניית הבנק במדריך המניות הגדול התחילה את המסלול הארוך של תשואה עודפת תחת בינו, על בסיס התיקון שהוא התחיל.
ההשפעה היא תיקון אחרי שנות פיוטרקובסקי: פחות אשראי חריג, יותר הפרשה, מעבר חלק לבעלים חדש. נשאר בנק חמישי שחי. מי שהפקיד ב-2002 פחד מהפסד. מי שהפקיד ב-2007 כבר ראה שגרה. גרנות לא הפך את הבינלאומי לגדול. הוא מנע ממנו להישבר. זה פחות זוהר מצמיחה, ויותר חשוב לפיקדון.
לקוח שהתרגל לאשראי קל בשנות פיוטרקובסקי פגש ב-2002 דרישת ביטחונות. בחיי היומיום זה עסק שצריך להביא ערבים, ומשק בית שצריך להוכיח הכנסה. אלפא קארד ירדה מהבמה, והכרטיס בארנק חזר למותג מוכר יותר. הפיקדון קיבל תדמית סולידית מחדש, אחרי שנה של הפסד שפחד ממנה הציבור. הסניף לא נסגר בהמוניו. הוא חזר לדבר שגרה: משכורת, שיק, הלוואה קטנה. גרנות, שעבר בדיסקונט הקשה, ידע מהו ועד ומהו תיק חולה. כאן התיק היה חולה פחות, והוועד אחר. המעבר לבינו עבר בלי שהלקוח יחליף פנקס. זה המבחן של מנכ"ל שכיר: שהחשבון יישאר גם כשהבעלים מתחלף.
בלונדון, כמנכ"ל לאומי בריטניה, ראה לקוח עם חשבון במטבע חוץ וסיכון שער. בתל אביב ראה לקוח עם אינפלציה מאחוריו ומיתון לפניו. שני הלקוחות רוצים שהשיק ייפרע. ההפרשה היא המחיר של להבטיח את זה. ב-2001-2007 ההפרשה הייתה הכלי, לא הפרסומת. מי שהפקיד באותן שנים לא קיבל ריבית שיא. הוא קיבל בנק שעבר מבעלים לבעלים בלי להיסגר בצהריים.
המסלול מפולין ומלאומי בריטניה אל הבינלאומי הוא מסלול של בנקאי מקצועי בלי גרעין משלו. בחיי היומיום זה נשמע כך: מנכ"ל שכיר עובר בין בנקים, והלקוח נשאר. השאלה שנשארה היא כמה עולה תיקון אחרי אשראי אגרסיבי, וכמה מהמחיר הזה נופל על בעל המניה מול המפקיד, שמוגן יותר בזכות הפיקוח וההון.
