צרת הפילים הלבנים: דרא"פ נשארה עם אצטדיוני ענק ועלויות עתק. מה עכשיו?

41,000 מקומות ישיבה מצויים באצטדיון מ'בומבלה שבעיר נלספרייט. את העיר מאכלסים 235,000 תושבים, ו-0 קבוצות כדורגל וראגבי מקצועניות. אחרי שהאצטדיון אירח ארבעה משחקים במונדיאל בדרום אפריקה, שואלים את עצמם המקומיים, האם כל זה היה הכרחי?

גם בפולוקוונה שואלים שאלה דומה. עבור בניית האצטדיון בן 42,000 המקומות הממוקם 5 קילומטר ממרכז העיר, הוקצבו 168 מיליון דולר. 500,000 תושבים חיים בפולוקוונה, אך בכל המחוז המקיף את העיר, מחוז לימפופו, אין שום קבוצה מקצוענית. אצטדיון פיטר מוקאבה יושב בדממה, מוקף בכמה מאבטחים שתפקידם לשמור על הציוד המועבר מן האצטדיון.

זה המצב בכמה מן הערים שאירחו משחקים במונדיאל. זה המצב כאשר שלושת קבוצות הכדורגל האהודות ביותר במדינה (קייזר צ'יפס, אורלנדו פיירטס ומאמלודי סאנדאונס) נמצאות במחוז גאוטנג שמכיל את הערים יוהנסבורג ופרטוריה. מחוץ לכוך הזה? יוק.

בנלספרייט מנהלים משא ומתן עם הקבוצה היחידה באזור, הבלאק אייסז שמשחקת בעיר וויטבנק, כדי שזו תקיים לפחות כמה משחקים באצטדיון השומם שלה. המצב בפורט אליזבת גרוע בהרבה. האופציה היחידה לקיום אירועי ספורט באצטדיון נלסון מנדלה, היא הסכם שנכרת עם קבוצת ראגבי מהליגה השנייה.

במילים אחרות, קיימת סבירות גבוהה שלא מעט אצטדיונים בדרום אפריקה יכונו בשם שכל מארגן טורניר גדול נחרד למשמעו: פילים לבנים.

1.5 מיליארד דולר הושקעו בבניית עשרת היכלי הכדורגל המרשימים ברחבי דרום אפריקה, 5 מהם נבנו מאפס. אך לאחר שהמשחקים הגיעו לקצם אמש (א') במשחק גמר דרמטי, העלות השוטפת של תחזוקת האצטדיונים מגיעה עד 65 מיליון דולר בשנה, ובמקרים רבים אין שום תרומה להשקעה.

לפי הערכות של אודש פילאי (Udesh Pillay), שכתב ספר על המורשת האורבנית של המונדיאל בדרום אפריקה, כל אצטדיון יצטרך לארח 12-15 אירועים גדולים בשנה, שכל הכרטיסים אליהם ימכרו עבור מחירים בגובה 200-250 ראנד (26-32 דולר) וזאת רק בכדי לעמוד בעלויות התחזוקה.

הבעיה היא שקיימים הבדלים בין הציבור שצופה בכדורגל לבין הציבור שצופה בראגבי. במשחק ההכנה של הבפאנה-בפאנה נגד קולומביה במאי בסוקר סיטי, כרטיסים נמכרו עבור 40 ראנד. לעומת זאת, במשחק ראגבי של הספרינגבוקס (הכינוי של נבחרת הראגבי הדרום אפריקנית) מול צרפת שבועיים לאחר מכן באותו אצטדיון, מחירי הכרטיסים נעו בין 100 ל-400 ראנד.

הסיבה היא שהכדורגל הוא עדיין הספורט של השחורים והראגבי עדיין שייך ללבנים. לדרום אפריקנים אין ברירה אלא להסתמך על הראגבי כדי להפוך את האצטדיונים לבני-קיימא. "הבעיה עם כדורגל בדרום אפריקה היא שזה לא ספורט של צופים שמשלמים הרבה כסף, או כזה שמושך ספונסרים עשירים", אומר ז'אן-פרנסואה מרסייה, אקונומיסט בסיטיגרופ ביוהנסבורג. "ראגבי כן כזה ספורט. השימוש בכמה מהאצטדיונים עבור ראגבי עשוי לעזור לכסות על עלויות התחזוקה," הוא הוסיף.

"יהיה קשה להשתמש בכל האצטדיונים באופן שוטף", הבהיר קג'טיל סיאם, מנכ"ל ליגת הכדורגל הבכירה בדרום אפריקה, ה-PSL. "אם נשתמש בהם לגמרי גביע, משחקים בין הקבוצות המובילות, והם יהיו פה ושם חצי מלאים, נהיה שמחים".

בינתיים, התקווה היחידה לניצול האצטדיונים טמונה בראגבי. משחק נוסף של הספרינגבוקס בסוקר סיטי, הפעם מול ניו זילנד, נקבע לאוגוסט בציפייה לאצטדיון מלא. גם קבוצות בליגת הראגבי הבינלאומית Super 14 הפכו כמה מהאצטדיונים החדשים לביתן. אבל לא את האצטדיונים הקטנים יותר, בפריפריה.

"כמה מהאצטדיונים הם פילים לבנים", אמר פיטר בונד, אקונומיסט פוליטי ב-Center for Civil Society שבדרבן. "איך הם מתכוונים למלא את היציעים אחרי הגביע העולמי?". תשובה נחרצת, כאמור, עדיין אין.