ראיות/זכות העיון בתרשומת פנימית של רשות/עליון
עובדות וטענות: בשנת 2004 (או בקירוב) נחקר המשיב אצל המבקש, פקיד שומה חיפה, הודה כי השמיט הכנסות והכליל הוצאות פרטיות בדוחות שהגיש לשנים 2002-2000. בסופו של דבר שילם המשיב כופר בסך 50,000 ש"ח והתיק הפלילי נסגר. בעקבות הממצאים שנמצאו בתיק הפלילי, ובעקבות גידול הון בלתי מוסבר, נערכה למשיב שומה על פי מיטב השפיטה, ולפיה הוספה להכנסות המשיב לשנים 2002-1996 הכנסה חייבת בסך 1,509,830 ש"ח. ביחס לשומות אלה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי במסגרתו גם הגיש בקשה למתן צו עיון וגילוי במסמכי המבקש, ולענייננו בדו"ח סיכום החקירה שנערכה בעניינו בשנת 2004. נטען, כי מסמכים אלה נדרשים כדי להוכיח, שבמסגרת החקירה סוכם כי לאחר תשלום כופר לא ינוהל הליך אזרחי נגד המשיב. המבקש התנגד למבוקש, בטענה כי מדובר בתרשומת פנימית חסויה.
בית המשפט המחוזי אימץ את עמדת המשיב. נקבע, כי האינטרס שלו לבסס את טענת נסיבות ההודאה וההסכם בעניין הכופר, גובר על האינטרס בשמירת סיכום החקירה חסוי, וכי האינטרס הציבורי לא יפגע אם סיכום תיק החקירה יובא לעיונו. על כך בקשת רשות הערעור דנן.
דיון משפטי: כב' הש' א' רובינשטיין: הבקשה מעוררת שתי נקודות שראוי להידרש אליהן: הצורך שבית המשפט יעיין בעצמו במסמכים לגביהם נטענת טענת החיסיון; והחריגים לחיסיון הכללי של תרשומות פנימיות.
הצורך לעיין במסמך שטענה לגביו טענת חיסיון: תקנה 119 לתקסד"א, מרשה לבית המשפט ולרשם לעיין במסמך שלגביו מתבקש חיסיון "כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו". המדיניות המשפטית כיום היא שיש לגלות כל מסמך שבידי צד שיכול להאיר עובדות או היבטים כאלה או אחרים בהליך משפטי, למעט חריגים. ראוי, אם כן, לערוך בירור ממשי על מנת לבדוק אם אכן מסמך מסוים בא בגדר איזה מן החריגים.
תכליתה של תקנה 119 היא ליתן בידי בית המשפט כלי חשוב לעריכת איזון האינטרסים הנדרש בכגון דא. היא משרתת את התכלית בדבר צמצמום החסיונות והרחבת הגילוי. היא מבטיחה שבית המשפט יוכל להכריע בשאלת החיסיון מבלי לעמוד מאחורי "מסך בערות" ומאפשרת לו ללמוד, בין השאר, על חשיבותו עבור בעל הדין המבקש לעיין בו ועל התועלת שגלומה בו בהתחשב גם בראיות אחרות גלויות; הנזק שעלול להיגרם עקב חשיפת המסמך; על המטרות שעמדו ביסוד הכנתו של המסמך; ועל האפשרות לתחום את הגילוי באופן שתוגשם התכלית של עשיית צדק מבלי לפגוע יתר על המידה במי מבעלי הדין.
בהתאם, קבעה הפסיקה בשאלת העיון במסמכים הנוגעים להתדיינות עם רשות המס, כי תקנה 119 מאפשרת העברת המסמך השנוי במחלוקת לעיונו של בית המשפט, לשם הכרעה בשאלת חסיונו, שלאחריה תינתן החלטה לגופו של עניין, בשאלת הסרת החסיון.
מעיון במסמך הסיכום דנן ניתן ללמוד, כי הוא אינו כולל כל מידע שיכול להעיד על נסיבות הודאתו של המשיב במסגרת ההליך הפלילי, או לבסס טענה בדבר הסכם שהושג. לשון אחר, אין במסמך כל מידע העשוי לסייע למשיב. הוא אף אינו כולל מידע שאינו ידוע למשיב. משכך, אין לגלותו ודין הערעור להתקבל.
יחד עם זאת, ממשיך בית המשפט ומתייחס לאיזון בין חובות הגילוי בהליך משפטי לבין החיסיון על תרשומות פנימיות.
גילוי תרשומות פנימיות: סוגיית גילוי המסמכים במסגרת הליכי שומה ובערעור עליה, נדונה בהרחבה בפסיקה ונקבע, כי הגישה הגורפת לפיה החיסיון הוא הכלל והגילוי הנו, אם בכלל, החריג - אינה יכולה לעמוד. הנטל להצדיק את מניעת העיון הוא על הרשות באשר הנחת המוצא היא כלל הגילוי. לעוסק זכות לעיין בחומר ששימש להחלטה נגדו, ולא רק זכות לפירורי-מידע, הפזורים בין שורותיה של הנמקה לאקונית.
ודוק. אין הכוונה, כי מעתה כל מידע יהיה זמין ונגיש בכל עת לעיונו של הנישום. אם סבורה הרשות, כי בתוך חומר החקירה מצוי פרט-מידע כלשהו, שחשיפתו אסורה לפי תכליותיה "המיסיות" של חובת הסודיות הקבועה בסעיף 142 לחוק, רשאית היא שלא למסור את אותו פרט מסוים, ובלבד שהחלטתו תהא נקודתית, עניינית ומנומקת.
זכות העיון, המחייבת את רשות המס בהליך המנהלי של ההשגה, חלה מקל וחומר גם בהליך השיפוטי של הערעור. התכלית של עשיית צדק בהליך והגעה לשומת אמת מחייבת, שבפני בית המשפט יימצא מלוא חומר החקירה הנוגע למערער שבפניו - כולל אותם פרטים שלא נמסרו למערער עצמו בשלב ההשגה.
אכן, אין ספק שהאינטרס הציבורי הוא לאפשר דיון פנימי בלא מורא, ואפשרות לעובדי ציבור להביע דעותיהם. ברם, אחת הסיבות שאינטרס זה אינו נסוג מפני זכותו של נאשם להגנה ראויה היא, כי הסיכום הינו בגדר עיבוד וניתוח אישי, עובדתי ומשפטי שערך החוקר בדיעבד, לאחר השלמת החקירה. מבחינה זו בפני הנאשם מצוי החומר הגולמי - ויכול הוא לסכמו ולעבדו בעצמו. גם המבקש מודה, כי במקרים בהם אין למסמכים תחליפים בראיות אחרות - יש לחשוף את המסמכים. לשאלה אם למבקש העיון יש אפשרות חלופית להוכחת טענותיו יש, אם כן, משקל משמעותי.
בנסיבות דנן טען המשיב, כי המסמכים נדרשים לו כיון שלא ניתן לו חומר גולמי ממנו יוכל לבסס את טענותיו לגבי נסיבות מתן ההודאה וההסכם הנטען. אילו אכן כך היו פני הדברים – וכאמור, אין זה המצב - אין הדבר דומה לסיכום וניתוח של חומר גולמי, שכשלעצמו נמסר לנישום. המבקש טען, כי ככל שיש למשיב טענות ביחס להבטחה שניתנה לו על ידי מי מהחוקרים, הרי שהוא רשאי לזמנם לבית המשפט לצורך מתן עדות. אולם, אפשרות זו אינה תחליף ראוי ואילו אכן היה קיים סיכום דיון שבו (ורק בו) נאמר כי ניתנה התחייבות להימנע מהליך אזרחי, היה על המבקש למסור את המסמך על מנת שהמשיב יוכל לכלכל את הגנתו. זאת, מטעמי הגינות בסיסיים. אין בכך כדי לפגוע בגישתו העקרונית של המבקש, כאמור לעיל
