שר הביטחון ויו"ר מפלגת העבודה, אהוד ברק, בישר כי שנת 2008 תהיה שנה של בחירות. אפשר היה לצפות, כי נבחרי העם נערכים כהלכה לקראת המהלך הדמוקרטי הלאומי. חלקם צריכים עוד קודם לכן להתמודד במישור המפלגתי. על פניו, אין מתאים מן האינטרנט ככלי לגיוס אהדה ותמיכה במועמד הפוליטי ובמפלגה אותה הוא מייצג: חשיפה גדולה חסרת מגבלות, אי תלות ברצונם הטוב של אנשי המדיה, קשר בלתי אמצעי עם הבוחרים ועלויות מזעריות, מהווים רק חלק ממעלותיה ויתרונותיה של רשת האינטרנט.

בפועל, התמונה שונה. השימוש ביומני רשת כמעט ולא קיים. המעט שישנו עלוב ברמתו בכל היבט. למעשה, מדובר בשלוש ליגות. לתחתונה שבהן משתייכים מעל 100 מתוך 120 נבחרי העם, שאין להם ולא כלום עם בלוגים - שום קשר אל הטכנולוגיה, גם כשזו מציעה להם יתרונות אישיים ברורים.

בתווך ניצבת הקבוצה השנייה, כ-10% בלבד מהמחוקקים. להם יש מיני-אתרים מוזרים שכמעט ואינם פעילים. כל שחקן באינטרנט יודע כמה חשובות תדירות העדכון ורציפות הפעולה. הפוליטיקאים שלנו פועלים הפוך: טורחים תקופה קצרה טרם המאבק במרכז המפלגה ומיד אחריו נאלמים. הבלוג של אופיר פינס, למשל, עודכן לאחרונה בחודש יוני (!). לדני יתום יש מעין דף שתוכנו עדיין עוסק בהתפקדות למפלגה, לקראת מאבק פנימי שנסתיים זה מכבר. הבלוג של עמי איילון מדולדל עד מבוכה. ברק, שמבקש לעצמו תדמית היי-טקית, עדכן את הבלוג שלו לאחרונה לפני כחודשיים. אחרי ההכרעה במרכז המפלגה, הקשרים עם הבוחרים כבר לא מעניינים.

במפלגות אחרות המצב לא שפיר יותר. פרופ' אריה אלדד, שבתקופות מסוימות הפעיל בלוג עסוק יחסית, נדם משנת 2006. אצל דוד טל מרצדים במרץ העדכונים מלפני שישה חודשים. הקישור אל האתר איננו מחובר. הבלוגים של רומן ברונפמן וZשאול יהלום נדמו ככאלה אף הם.

הקבוצה השלישית, העליונה יחסית, מניינה כאצבעות יד אחת. גם קבוצה זאת רחוקה מרחק שנות אור מהבלוגים של חברי פרלמנטים בארצות נאורות. מדובר בעצם ברוב המקרים באתרים שבתוכם יש בלוגים. התכנים מתבססים בהרבה מקרים על כתיבה של אחרים. העדכון איננו אינטנסיבי. מיעוט יחסי של מגיבים. אולם אף על פי כן ובודאי יחסית, יש כאן לפחות על מה לדבר. על הקבוצה נמנה ביבי נתניהו שתדמית הבלוג שלו גבוהה לטעמי מהמוצדק. בין החברים הנוספים במועדון האקסקלוסיבי: שלי יחימוביץ', דב חנין (עם הבלוג "אדום-ירוק") ומיכאל איתן.

פניתי במייל לרבים מהנזכרים, אך איתן היה היחיד שטרח לענות עד כה. יוצא מן הכלל המוכיח את הכלל. ח"כ נמרץ זה, שר המדע לשעבר, יוזם הקמת וועדת המשנה לענייני אינטרנט ומהמתמידים ביותר בנושא מגיב בהתנצלות: "במהלך תקופת עבודת המליאה האתר מתעדכן מדי יום אולם לאחרונה בעקבות עבודה להקמת אתר חדש, תדירות העדכון נפגעה. אחרי סוכות אני מקווה להעלות ברשת אתר מחודש עשיר תוכן. כיום מספר הכניסות הממוצע בחודש כאלף. מגיעות כמה עשרות פניות בכתב כל חודש מהאתר ומאתר הכנסת. ההשקעה בזמן ובמשאבים עדיין גדולה מהיתרונות הפוליטיים שהאתר מצמיח, אבל כמי שמוביל בכנסת נושאי אינטרנט - איני יכול שלא להוות דוגמה לחשיפה ברשת כחלק מחובת חבר הכנסת כלפי הציבור (...) זו הסיבה שחרף מספר הכניסות המצומצם, אני משקיע בעיצוב מחודש והכנסת כמות גדולה של תכנים חדשים. אחד היתרונות: היכולת להציג בפני ציבור חברי את עמדתי במלואה ללא צנזורה של כתבים ועורכים. תגובות הציבור גם מסייעות לי לבחון את עמדותיי".

אחד מחלוצי הבלוגרים בקרב הפוליטיקאים היה כנראה אהוד יתום, חבר הכנסת לשעבר של הליכוד. הבלוג שלו נפתח ב-2004 ונסגר בחופזה תוך זמן קצר. תגובות הגולשים היו לא נעימות, בעיקר על רקע פרשת קו 300. התופעה החלה ברגל שמאל ונדמה שמאז לא הכתה שורש.

בארה"ב, למשל, חלק ניכר מהמאבקים הפוליטיקאים העמוקים מתנהלים בזירת יומני הרשת. אלה יכולים לתרום רבות למי שמשקיע זמן ויכולת. הפוליטיקאי הישראלי טרוד רוב ימות השבוע בטקסי בר-מצווה של משפחות חברי מרכז. השקעה שבועית בכתיבת דברי הגותו, התכתבות יומית עם הציבור הרחב או הפעלת חשיבה ארוכת טווח, אינם מאפיינים אותו.

ולסיכום: הראה לי את הבלוגים ואומר לך מיהם נבחריך.