על פי ד"ר דניאל סבאח, מנהל חטיבת רשיונל ביבמ העולמית, הרבה פחות מרבע מהתוכנות המפותחות כיום "מספקות את הסחורה" והתוצר של המפתחים בדרך כלל עלוב. ד"ר סבאח איננו אובייקטיבי - הוא בא למכור מוצרים מסוימים של החברה בה הוא מועסק, כאלה שנועדו לכאורה להקטין כישלונות הפיתוח. דווקא לכן חסרו לי עובדות, מחקרים, הוכחות ושאר בסיסים מוצקים. אולם נקודת המוצא שלו לא הייתה בגדר חידוש מפתיע. פרופורציית הכישלון המדהימה לה טען מקובלת על רבים. בשנה הקודמת יכולנו, לדוגמה, להתרשם מדבריה של פרופ' אורית חזן, שציירה תמונת מצב דומה עד מאוד. בלשונה, "75% מפרויקטי התוכנה מהווים כישלון".

ד"ר סטיוארט קנט ממעבדות מיקרוסופט בבריטניה, מחזיק אף הוא בדעה דומה. לטענתו, התרגלנו משום מה לרמת כישלונות גבוהה מאוד בתחום המיחשוב. אף אחד, לדבריו, לא היה מעלה בדעתו לקבל את מפלס הכישלונות השכיח בתחום התוכנה גם בענף הנדסת הגשרים, למשל.

הבסיס העובדתי לכל הטענות הללו נשען על פחות מידי מחקרים, חלקם הקטן יחסית נערכו לאחרונה. מטה גרופ, למשל, קבעה עוד לפני שנים כי למעלה ממחצית פרויקטי התוכנה בארה"ב חורגים מתקציבם. קבוצת סטנדיש מצאה בשנת 2003 כי רק כשליש מפרויקטי התוכנה צולחים - שיעור דומה מאד לקטגוריית הפרויקטים שלא הצליחה להגיע כלל ליישום.

כשקראתי את הדו"ח של ג'ימי שוורצקוף על תעשיית התוכנה בישראל בשנת 2006, סברתי כי הנתון המשמעותי ביותר בו הנו הגידול העקבי בחיכוך השלילי שבין ספקי התוכנה ללקוחותיהם. אף אחד אפילו לא התרגש מכך. כולם עסקו באובססיביות בסוגיה הפחות עקרונית: מי מוביל את ליגת הספקים - בנפח.

הסיפורים, כבודדים, צצים מידי פעם. אחדים מהם, כגון המחדלים ב-FDA בארה"ב או במשרדי הפנים והבריאות בבריטניה, כבר הבאתי במדור זה. מקרים אחרים התפרסמו בענף עוד קודם לכן. ה-FBI נטש לפני כשנתיים מערכת יומרנית, אחרי שהספיקה לבלוע בה 170 מיליון דולרים. חברת פורד ויתרה על פרויקט "אוורסט" שהושק בשנת 2000 בקול תרועה גדולה ובלע מאות מיליוני דולרים. וכן הלאה וכן הלאה. המצעד הולך ונמשך.

חשוב להבין מדוע הבעיה לא נפתרת ואולי אף מחמירה. איך קורה שהשחתה של אין ספור מיליארדים מידי שנה עוברת בשקט יחסי כל כך? לדעתי, הבעיה נעוצה באחווה מוזרה שקיימת בין ספקי הפתרונות הגדולים לבין "קורבנותיהם". לראשונים אינטרס ברור להשתיק המחדלים. בדרך כלל גם הכנסותיהם גדלות פלאים ככל שהפרויקט מסתבך ומתארך. את קבלת הדין מצד הארגונים אפשר להסביר בתרבות הארגונית השכיחה.

בנק שהשקיע בפרויקט מתארך של מיחשובו מחדש סכומים גדולים בהרבה מהמתוכן, לא יאוץ להתנגח עם הספק ולספר בדרך זו ללקוחותיו, מה הם מממנים בכספם. יתרה מזאת, מנהלי הפרויקטים הופכים לשבויים בידי הספקים. אם יתנגחו עמם יווצר רעש שיפגע בתדמיתם האישית והם יצטרכו לתת את הדין. רבים מהם הופכים מנקודה מסוימת למליצי היושר של הספק. כאשר הם מצדיקים את האיחורים, הדרישות הכספיות הנוספות או אי השגת מטרות, הם פועלים מתוך אינסטינקט הגנה על ראשם שלהם. לכן, מספר התביעות שלקוחות מגישים כנגד ספקי פתרונות התוכנה בטל בשישים לעומת היקף הכשלים.

הבעיות נחשפות ברובן על ידי גורמי ביקורת ובעקבות חובת שקיפות. אין כלל נטיה של מנהלי הפרויקטים מצד הלקוח, להודות בטעויות. כך רבים מהכישלונות כלל לא נחשפים. בארץ, היכן שמושגי השקיפות שרויים עדיין באפלה, הפער גדול כנראה הרבה יותר.