הטור השבועי שלי עוסק בדרך כלל בנושאים חובקי עולם: שערוריית מחיקת דוא"ל בבית הלבן, מתקפה רוסית על רשת האינטרנט באסטוניה, רכישת דאבל קליק על ידי גוגל וכן הלאה. בכל סיפור גלובלי שכזה נמצאו לעניות דעתי לקחים ומסקנות ראויים. הפעם, ברצוני לדבר על משמעות לא פחות חשובה אשר מתייחדת בעובדה שהיא נובעת מסיפור קטן מאוד...

מוטי ברמן הנו בחור חיפאי ממוצע בן 30, נשוי ואב לילד. יש לו ניסיון מסוים בתחום המחשבים, אך אין לו כעת עבודה קבועה. אשר על כן, מוטי מכתת רגליו בין חברות כח אדם. במהלך חיפושיו אחר מעסיק הולם שמוכן לתת לו הזדמנות, נתקל מוטי במה שנראה לו עוולה מתמשכת ונפוצה. החוויות האישיות להן נחשף בחודשים האחרונים גרמו לו לחשוב שמשהו לא בסדר: כל מעסיק פוטנציאלי דרש מבחני מיון, חוקי המשחק לא היו ברורים והיחס - משפיל. שולחים אותך שוב ושוב בכל רחבי הארץ, אתה מממן את הנסיעות וההוצאות מכיסך ובמשך שעות ארוכות, לעיתים בלי נגישות לאוכל או אף לשתיה, אתה מבלה בדרכים. התשובות לא מגיעות אף פעם, פניות לבירור כמובן לא נענות וכן הלאה וכן הלאה. בקלות אפשר להגיע לכלל ייאוש או לכדי איבוד ההנעה להתאמץ.

הגיבור האלמוני של סיפורנו מגלה שמסכת תלאותיו הנה נחלת רבים. הוא מבחין כי מאות ואולי אלפים מתנסים בחוויות דומות מידי יום. בפורומים שונים כמו אלה באתרים פרש, נענע, תפוז, וואלה! ואגודות הסטודנטים, הוא מגלה הדים לתחושות דומות אצל אחרים. כאן מתחיל בעצם הסיפור הממשי: מוטי מחליט לעשות מעשה ולהיאבק במעסיקים ובחברות כוח האדם, למען השגת יחס הוגן למבקשי העבודה. לצורך כך הוא רותם לעזרתו את טכנולוגיות האינטרנט.

ללא תקציב או השקעה, בלי אנשי מקצוע ובהיעדר מנגנון, הוא מקים אתר שנועד להוליך את המאבק. בתוך ימים ספורים עולה לאוויר אתר ששמו רומז ולא בעדינות על כיוונו - www.tobefedup.com. הכול בעשר אצבעותיו ובהשקעה של הרבה שעות, כשאחרים מבלים או נחים. האתר מנסה להעביר מסריו באמצעות הכלים המוכרים - מחדשות ועד פורומים. "סיפורים על חוויות אישיות נשלחים אלינו לאתר מידי יום וחושפים את העוול שמעסיקים וחברות כח אדם גורמים לדורשי העבודה", מסביר מוטי. הוא מבקש להשיג למבקשי הפרנסה תנאי מינימום, כגון השתתפות בדמי נסיעה, כיבוד במקרה של התארכות התהליך, ביטוח בזמן הראיונות והנסיעות אליהם, חובת דיווח תוצאות למועמדים וכדומה.

האתר עצמו חובבני, בעיקר בצד החיצוני. הניסוחים לא מלוטשים, המסר העיקרי עדיין איננו בולט מספיק וגם כמה באגים טכניים מתגלים במבט ראשון - אבל האתר פועל. למרות שעלה לאוויר רק לפני כשבוע ואף שלא הושקעה אגורה אחת בפרסום, כבר נכנסו אליו מעל אלפיים גולשים. על העצומה שהאתר מנסה להוביל חתמו כבר מעל מאה אנשים. נרשמו לקהילה מעל חמישים. חבר הכנסת יוסי ביילין, שדבר הפעילות הועבר אליו, כבר הודיע בכתב כי יירתם למענו במישור הפרלמנטרי.

"אני מאמין שבתוך תקופה קצרה האתר יתייצב, יגויסו פעילים ומספר הגולשים יעלה פלאים. פעולות של קידום האתר במנועי החיפוש מביאות תוצאות טובות ביותר שיגדילו משמעותית את שיעורי הגלישה". הנחישות וההתלהבות שמפגין האיש שמאחורי הרעיון מבטיחים לדעתי שלפחות בטווח הקרוב יהיו לאתר ולרעיון שבבסיסו הישגים. עתידו לטווח הארוך יותר יקבע על ידי יכולות הניהול, הארגון והשיווק שהן כנראה הצד הפחות חזק במקרה הנדון, לפחות בינתיים. אם לא יחול כאן שינוי מהיר האתר עלול שלא למצות הפוטנציאל שלו וללכת לעולמו כלעומת שבא.

יהיה גורלו של האתר הנדון אשר יהיה - הסיפור יישאר זה של אתר קטן שמובל על ידי אדם מן הישוב. לא תרבה למצוא סיפורים שכאלה במדיה. לדעתי מאחוריו מסתתרת משמעות עמוקה ביותר: זהו אינטרנט במיטבו. זהו המיצוי האמיתי של הרשת. אפילו אדם מן השורה, ללא אמצעים מיוחדים, יכול להניע תהליכים רחבים, כלכליים פוליטיים או חברתיים. דרושים ידע מחד ותפישה פתוחה של הפוטנציאל, מאידך. אם ברצוננו להביא לחברה פתוחה, משגשגת, דמוקרטית ויציבה, עלינו לתת לצעירים את הכלים, לספק לרבים ככל האפשר את הידע, אך גם את החינוך לחשיבה היצירתית הפתוחה המתבקשת.

מבקש אני כך לתרום את חלקי הצנוע בעידודם של מוטי ודומיו. כן ירבו שכמותם בחברה הישראלית.