הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות, ויוצגו על ידי עו"ד אבי גפן. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

• לא הבינה על מה חתמה: נפסלה צוואה של 40% לילד אחד
• אב חולה נתן את ביתו לבתו תמורת טיפול - האחים תבעו
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

מנגד, הבן היורש הציג שורה של עדים - בני משפחה, שכנים ומטפלת - שתיארו אדם פעיל, עצמאי, כזה שידע היטב מה הוא רוצה, ושבמשך שנים חזר ואמר כי המשק יועבר לבן שטיפל בו וששמר אורח חיים דתי כמותו. לפי גרסתו, הוא היה הבן המועדף לא מתוך שרירות לב, אלא משום שבניגוד לאחיו, נשאר במושב, טיפל בהורים במסירות, והתחייב לשמור על המשק ולא למכור אותו.

ואולם, דעת הרוב במחוזי קבעה כי כל אלה, חשובים ומשמעותיים ככל שיהיו, אינם יכולים לפתור פגם יסודי אחד: חוסר כשירות במועד החתימה. השופט נפתלי שילה כתב בהכרעתו כי גם אם האב רצה בעבר להוריש את המשק לבן זה, ואפילו אם רצון זה היה עקבי וברור, "אין הדבר יכול לרפא את הפגם שבצוואה". הוא הדגיש כי המועד הקובע הוא רגע החתימה, ולא הרצונות שקדמו לו. לדבריו, "אף אם המנוח אכן רצה להעניק את כל עיזבונו למשיב במועד שהוא היה כשיר, ומשהצוואה נחתמה כשהמנוח כבר לא היה כשיר - אין בפנינו צוואה תקפה".

• יבואנית תקבל 315 אלף שקל מתוך תביעה של 2.2 מיליון
• דרש לבטל הסכם גירושים בטענה שלא הבין עברית - ונדחה
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מכר דירה, ביקש לבטל את העסקה - ונדחה בבית המשפט

עדיפות להערכות המקצועיות

השופטת עינת רביד הצטרפה לעמדה הזו, והדגישה כי עקרון כיבוד רצון המת, חשוב ויסודי ככל שיהיה, נמצא בנחיתות לעומת דרישת הכשירות שקיימת בחוק. "רצון שאינו מגובש בדעה צלולה ובהבנה מלאה במועד עשיית הצוואה, אינו נחשב לרצון תקף מבחינה משפטית", היא כתבה בפסק הדין שפורסם, והוסיפה כי במחלוקת שבין עדויות בני משפחה לבין הערכות מקצועיות בלתי תלויות שנערכו סמוך למועד הרלוונטי, צריך להעדיף את האחרונות.

דעת המיעוט, של השופט גרשון גונטובניק, הציגה תמונה שונה. לטענתו, בית המשפט לענייני משפחה צדק כשהעדיף את העדויות הישירות של מי שבאו במגע יומיומי עם האב, והתרשמותו הבלתי אמצעית מהם. הוא סבר כי חוות הדעת הרפואית לא היתה חד משמעית מספיק כדי לגבור על מארג ראיות זה, וכי יש לנהוג זהירות יתרה לפני שמסכלים את רצונו האחרון של אדם. ואולם כאמור, עמדתו נותרה במיעוט.

בסופו של יום, ברוב של שניים מול אחד, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, ביטל את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי הצוואה לא תקוים. המשמעות המעשית היא שהעיזבון לא יחולק לפי הצוואה, אלא בהתאם לדין הקיים, כלומר לפי כללי הירושה הרגילים.

מה בעצם ההבדל בין רצון ברור של אדם לבין כשירות משפטית?

רצון ברור הוא מה שאדם אומר, מבטא או מתנהג לפיו לאורך זמן, למשל למי הוא רוצה להוריש את רכושו. כשירות משפטית, לעומת זאת, היא שאלה משפטית-רפואית: האם ברגע המסוים שבו הוא חתם על הצוואה הוא הבין מה הוא עושה, על מה הוא חותם, מי נפגע ומי מרוויח. גם אדם עם רצון עקבי וברור עלול לא להיות כשיר משפטית ברגע מסוים.

למה בית המשפט לא הסתפק בזה שהאב חזר ואמר שהוא רוצה לתת את המשק לבן שטיפל בו?

מכיוון שהחוק קובע שמבחן הכשירות נבדק בזמן החתימה, לא לפי מה שנאמר לפני כן או אחרי כן. גם אם האב אמר עשרות פעמים בעבר שהוא רוצה להוריש את המשק לבן הזה, ברגע שבו חתם היה עליו להבין בפועל את משמעות החתימה. אם לא, הצוואה נפסלת, גם אם הרצון עצמו היה הגיוני.

האם טיפול מסור בהורה נותן עדיפות בירושה?

לא אוטומטית. טיפול מסור יכול להסביר למה הורה בוחר להעדיף ילד אחד בצוואה, ובתי משפט בהחלט מתחשבים בכך כשבוחנים אם הצוואה הגיונית. אבל טיפול מסור לא מכשיר צוואה שנחתמה כשההורה כבר לא היה כשיר מבחינה משפטית.

מה המשמעות של זה שהצוואה היתה נוטריונית?

צוואה נוטריונית נחשבת בדרך כלל לחזקה יותר, כי נוטריון אמור לוודא שהמצווה מבין על מה הוא חותם. אבל גם צוואה נוטריונית יכולה להיפסל אם מתברר שהמצווה לא היה כשיר. הנוטריון אינו רופא, והוא לא מבצע בדיקה קוגניטיבית מעמיקה.

אם הנוטריון לא העיד, זה פגע בצוואה?

כן, במידה מסוימת. אם הנוטריון היה מעיד ומספר כיצד התרשם מהאב בזמן החתימה, ייתכן שלעדות כזו היה משקל משמעותי. בפועל, הנוטריון לא יכול היה להעיד, ולכן לא היתה לבית המשפט עדות ישירה מאיש מקצוע שנכח ברגע החתימה.

למה חוות הדעת הרפואית נחשבה חשובה יותר מהעדויות של בני המשפחה והשכנים?

מפני שחוות הדעת התבססה על בדיקות רפואיות אובייקטיביות שנערכו בסמוך יחסית למועד החתימה, ולא על זיכרונות או התרשמויות כלליות. בית המשפט קבע שבשאלות של כשירות קוגניטיבית, הערכות מקצועיות בלתי תלויות עדיפות על התרשמות של אנשים קרובים, גם אם הם דוברי אמת.

מה זה בעצם מדרג הסתברות של 55%-65%, ולמה זה הספיק?

בהליך אזרחי לא צריך ודאות מוחלטת. מספיק להראות שגרסה אחת סבירה יותר מהשנייה, אפילו במעט. אם הוכח שיש יותר מ-50% סיכוי שהאב לא היה כשיר, זה מספיק כדי לפסול את הצוואה. בית המשפט קבע שהמומחה עבר את הרף הזה.

האם העובדה שהבן סיפר לביטוח הלאומי על מצבו הקשה של האב פעלה נגדו?

כן. בית המשפט ראה בכך בעיה: מצד אחד, הבן תיאר את האב כמי שאינו מתמצא, הולך לאיבוד וזקוק להשגחה, כדי לקבל קצבת סיעוד. מצד שני, בהליך המשפטי הוא טען שהאב היה כשיר. הסתירה הזו פגעה באמינות הטענה שהאב הבין היטב את הצוואה.

אם הצוואה נפסלה, זה אומר שהבן לא יקבל כלום?

לא בהכרח. פסילת הצוואה מחזירה את העיזבון למסלול של ירושה על פי דין, כלומר חלוקה בין כל הילדים לפי החוק. ייתכן שהבן שטיפל יקבל חלק כמו האחרים, אך לא את כל הרכוש כפי שנקבע בצוואה.

במקרה אחר, צוואה קצרה, שנחתמה ימים ספורים לאחר אשפוז ממושך ובשעה שמצבו הרפואי של המצווה היה קשה ביותר, קבעה כי בן אחד בלבד יירש את כל רכושו. אשתו, אם ילדיו, שהיתה נשואה לו קרוב ל-50 שנה וטיפלה בו במסירות, מצאה את עצמה מודרת לחלוטין. כך גם שבעת ילדיהם הנוספים. שנים לאחר מכן, ולאחר הליך משפטי ארוך, הכריע בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה במקרה הזה באחרונה. המנוח, כך עולה מהראיות, נפגע בתאונה קשה ב-2013, ומאז היה מרותק לכסא גלגלים וסבל מבעיות רפואיות קשות. מסמכים רפואיים, ובייחוד דו"ח הערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי, תיארו אדם שזקוק לעזרה כמעט בכל פעולה יומיומית: קימה, רחצה, אכילה, שימוש בשירותים ועוד. בדו"ח נכתב כי המנוח “חלש מאוד, אפיסת כוחות, משותק ומרותק למיטה”, וכי אינו מסוגל להזעיק עזרה אם ייקלע לסכנה. למרות זאת, טען הבן כי האב הגיע לבדו, בכסא הגלגלים החשמלי שלו, למשרד עורך הדין ששבו נערכה הצוואה. לדבריו, הצוואה אף נחתמה בחצר המשרד, משום שלא ניתן היה להכניס את הכסא פנימה. הטענה הזו עוררה ספק כבד אצל בית המשפט. “קשה לקבל את תיאור העובדות אותו מציע המשיב”, כתב השופט בהחלטתו, והוסיף כי לא ברור כיצד אדם שמתקשה לקום ממיטתו, שאינו יוצא מביתו ואף נזקק לכך שרופא משפחה יגיע אליו - חוצה לבדו רחובות וכבישים ומגיע למשרד של עורך הדין.