העובדות

-------------

דורון בוק )להלן: העובד (החל לעבוד בישראפודס (2006) בע"מ (להלו: "המעבידה") כמנכ"ל בהתאם לטיוטת הסכם עבודה אשר לא נחתם. לעובד לא שולם שכרו בכל תקופת עבודתו. העובד התפטר לאחר כ- 6 חודשים. העובד הגיש תביעה לתשלום שכר עבודה ושאר זכויות הנובעות מכח יחסי עובד-מעביד. כמו כן ביקש העובד מבית הדין להרים את מסך ההתאגדות בין המעבידה לבעל המניות, ולחייבו באופן אישי בתשלום הסכומים המגיעים לעובד.

טענות העובד הנן שבעל המניות העלים ממנו עובדות מהותיות בקשר ליכולתה הכספית של המעבידה והציג בפניו מצג שווא לפיו בידיו הכספים הנדרשים לצורך הפעלת המיזם שלשמו הועסק העובד. על כן בעל המניות והמעבידה חבים יחד ולחוד לכל הכספים שלא שולמו לו.

פסק הדין

-------------

מה נפקותו של הסכם העבודה אשר לא נחתם?

מעיון בתלושי השכר שצורפו התברר, כי המעבידה פעלה על פי הסכם העבודה. קרי, הסכומים המופיעים בתלושי השכר הנם בהתאם להסכם העבודה. אומנם העובד העביר הערותיו על גבי ההסכם אך סעיף שכר העבודה היה מקובל עליו למעט הערתו בדבר הפרשות לקרן השתלמות, אחוזים מהמכירות ודרישות באשר לאחזקת רכב. אשר על כן, קבע בית הדין, כי טיוטת ההסכם השתכללה לידי הסכם מחייב בכל הנוגע לשכר העבודה בלבד.

מועד סיום עבודתו של התובע וחלף הודעה מוקדמת

העובד התפטר לאחר כ- 6 חודשים, תוך מתן הודעה מוקדמת של 3 חודשים בעוד שבחוזה העבודה נכתב, כי בשנה הראשונה תינתן הודעה מוקדמת בהתאם לחוק. בתגובה להודעת ההתפטרות המעביד הודיע לעובד, כי עבודתו מסתיימת לאלתר. בית הדין קבע, כי תקופת ההודעה המוקדמת בגינה זכאי העובד לתשלום היא 6 ימים, על פי הוראות חוק הודעה מוקדמת, וכי על המעבידה לשלם לו תשלום בגין חלף הודעה מוקדמת.

בית הדין קבע את שווי יום הודעה מוקדמת לפי 1/22 משכר העבודה ברוטו, קרי בית הדין נקט בחישוב על בסיס ימי עבודה ולא על בסיס קלנדארי.

התביעה כנגד בעל המניות הרמת מסך

סעיף 6 לחוק החברות והפסיקה הישראלית אימצו את העיקרון של האישיות המשפטית הנפרדת, לפיו חברה הנה תאגיד, הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין. החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה הנה דוקטרינה הרמת מסך התאגדות של החברה בעילות שנקבעו בחוק החברות תשנ"ט 1999 ובפסיקה:

"העילה המובהקת להרמת המסך היא קטגוריה של מקרים המצביעים על שימוש לרעה שעושים בעלי העניין בחברה ובאישיותה המשפטית הנפרדת. המושג "שימוש לרעה" כולל מספר מצבים, ועיקרם הם מעשי תרמית, עירוב נכסים של בעלי עניין עם נכסי החברה, מימון לא מספיק לפעולות החברה, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי מניותיה ללא תמורה מספקת ועוד" (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ).

בית הדין הפנה גם לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה:

"עניין לנו ביזם כלכלי המפעיל עסק ומעסיק עובדים. לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם, ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו" (ע"ע 1201/00, יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ).

בחינת קיומן של העילות היא, ביסודו של דבר, תולדה של תשתית עובדתית הנפרשת בפני בית הדין אשר ממנה עולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק.

בית הדין קבע, כי אמנם לא הוכח שבעל המניות רוקן את נכסי המעבידה או שערבב נכסים בין נכסיו לנכסי המעבידה. אולם יחד עם זאת, בעל המניות הקים מיזם ושכר את שירותיו של העובד ולא שילם את שכרו של העובד מהיום הראשון לעבודתו. נראה שכבר בשלב ההתחלתי של העסקתו של העובד היה בעל המניות מודע לכך שאין באפשרותו לשלם את שכרו של העובד והמשיך להעסיק את העובד תוך שהוא מבטיח כי ישלם לו את שכרו. ברי, כי לולא הבטחה זו לא היה ממשיך העובד בעבודתו אצל המעבידה. בנסיבות העניין, נקבע על ידי בית הדין, כי במעשים אלה קיפח בעל המניות את העובד וניצל את העובד בלא ששילם לו את שכרו.

לאור האמור לעיל נקבע, כי אל לו לבית הדין ליתן ידו להסתתרות מאחורי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת לאי תשלום שכר חודשי ותשלום זכויות קוגנטיות לעובדים. וכן כי בנסיבות שתוארו בתביעה, יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות על פי סעיף 6 לחוק החברות ולקבוע, כי חובותיה של המעבידה כלפי העובד הנם חובותיו של בעל המניות.

(*) הכותב - עו"ד ב"כל עובד", מרכז המידע בדיני עבודה של "חשבים-HPS".