"המצב הנוכחי קורא באופן מיידי להתערבות יוצאת דופן", מסר בכיר מראשי הועידה של G7, עוד נמסר כי "אנו נפעל לעשות כל שיידרש במטרה למנוע את הקיפאון בשוק האשראי", הצהרה זו יצאה מפגישת ה-G7 בתחילת החודש שעבר. נראה שהבנקים המרכזיים במדינות ה-G7 פועלים כגוש אחד שבמדיניות דומה של הזרמת כספים לשוק על מנת לחדש את פעילות האשראי וההלוואות של הבנקים ובנוסף מלאימים את הבנקים על ידי קניית מניותיהם האם זה מספיק?

נראה שכבר היינו בסיטואציה הזו בה הבנק המרכזי פועל מתוך ראייה קצרת טווח שעל ידי מדיניות הדוקה מביא לפיצוץ הבועה שנוצרה ומדיניות רופפת מנפח אותה שוב. תסריט דומה היה בסוף שנות ה-90 בארה"ב כאשר אלן גרינספן היה נגיד הפד. בסוף שנות ה-90, אלו היו חברות הטכנולוגיה והאינטרנט שמניותיהם עלו עד הירח. חברות ללא שום הכנסה, ללא נכסים ריאליים, ללא עסק ממשי, נסחרו במחירים לא הגיוניים.

המסיבה הסתיימה בסוף שנות ה-2000 הנאסד"ק ירד ב-78% מהשיא של מרץ 2000 לשפל של אוקטובר 2002. כמובן שהמצב אילץ את אלן גרינספן להוריד את הריבית בארה"ב עד לרמה של 1% על מנת לעודד את הצמיחה. באותם שנים לא הכל ירד הודות לריבית הנמוכה בארה"ב ומגוון רחב של משכנתאות נוצר בעוד שאנשים ללא הכנסה, ללא נכסים, ללא הכנסה קבועה קנו בתים כמו מטורפים. בטווח הקצר, הבתים הפכו ממקום מגורים, לנכס ספקולטיבי ליצירת רווח מהיר.

מאוחר יותר נוצרו נגזרים פיננסים שונים שהפכו כהשקעה ספקולטיבית למשקיע אחר ולאמצעי גידור למשקיע השני. הבנק היה מוכר את המשכנתא לגופים פיננסים שהיו מרכיבים אגח"ים או מכשירים פיננסים אחרים שהיו נותנים תשואה . המסיבה הזאת נגמרה גם עם צניחה שלה אנו עדים כיום.

בנקים מרכזיים בעולם שכללו את ארה"ב, אירופה, בריטניה, שוויץ, קנדה ושוודיה במהלך משותף הורידו את שיעור הריבית ב-0.5%. יום קודם לכן, הודיע הבנק הפדראלי על תוכנית של 700 מליון דולר להצלת הבנקים המסחריים, בריטניה עם תוכנית של 500 מיליארד סטרלינג ומדינות נוספות בעולם אשר מתכננות לפעול בצורה דומה. עם תנאי השוק הנוכחים, ריבית בשיעור של 1.5% בארה"ב השאלה העולה כעת: אם הכסף הקל היה מקור המשבר איך בדיוק כסף קל אמור לפתור את המשבר? נראה ששאלה זאת כבר עלתה באוויר ב- 2002 ועד היום אף אחד לא סיפק תשובה. קובעי המדיניות יצטרכו לשים לב שלא יוצרים את הבועה חדשה באמצעות הכלים הנוכחיים.

בעיות שכבר קיימות ועשויות להתעורר

ניקח את בריטניה לדוגמה, קיצוץ הריבית של 0.5% מורידה את הכדאיות לחסכון ומעלה את הצריכה (המציאות לא תמיד משקפת את התיאוריה) ובנוסף תוכנית אסטרונומית של מיליארדי דולרים אשר מעלה את הנזילות בין הבנקים אך יש לשים לב ששני כלים אלו יכולים בין הרף לעלות את שיעור האינפלציה שכבר עומדת על שיעור שנתי של 5.2% הרבה מעל צפי הבנק המרכזי האנגלי. אל אף ירידה בשיעור הצמיחה נראה שבנקים מרכזיים החליטו להזניח את האינפלציה לאט אטה, לא בטוח שזה המהלך הנכון.

לאחר פיצוץ בועת האשראי הגדולה בהיסטוריה החל הידוק האשראי ורגולציה במסחר בין הבנקים ובין הבנקים ללקוחות. מהלך שכבר פוגע בסקטור הנדל"ן, ירידה של חמישית מערך הבתים בממוצע בארה"ב.

אנליסטים רבים מעריכים שעם התנאים הנוכחים ערך הבתים בארה"ב עשוי לצנוח בלפחות 15% נוספים. בבריטניה, לדוגמה ערך הבתים עלה בתקופת הבועה הרבה יותר מהר מארה"ב ומדברים על כך שמשקי הבית אף בחובות ומשכנתאות גדולים יותר ביחס לארה"ב עדיין ערך הבתים ירד רק ב-12% כאשר האופק לא נראה וורוד.

שיעור אבטלה, בארה"ב שיעור האבטלה כבר עלה ל-6.1% ומגמת עלייה ברוב המדינות המפותחות, תוכנית חילוץ הבנקים תאלץ לעשות התאמות ורה אורגניזציה שתאלץ להגדיל את מספר המפוטרים. פסימיסטים צופים שיעור בגובה של 9% בארה"ב ובבריטניה במהלך השנתיים הקרובות.

פתרון המתבקש

היסטוריה לימדה אותנו שמספר שנים אחר משבר קמה תיאוריה כלכלית חדשה שמצליחה לתת הסברים מדויקים למה המשבר קרה ומה הפתרונות האפשריים, נזכור שכלכלה אינו מדע מדויק, מסתמכת יותר על תיאוריות.

לגבי המשבר הנוכחי, היסטוריה לימדה אותנו שיעור חשוב: משבר בבנקים גדולים במדינות עשירות בסופו של דבר נפתר על ידי הזרמה מסיבית של כסף הציבור אם זה באמצעות קניית מניות הבנקים או קניית נכסים כושלים וכו'.

כל עוד הממשלה תגיע להבנה זו מהר ככל שניתן ותהיה נחושה יותר לגבי הפתרון היא תצמצם את הפגיעה בכלכלה ואת הנטל על משלם המיסים לפחות בטווח הקצר. לדוגמה, שוודיה, בתחילת שנות ה-90 הלאימה מס' בנקים כושלים די מהר וכך התאוששותם הייתה מהירה יותר. מנגד, יפן, לקח לה יותר מעשור להתאושש מהמשבר הכלכלי שפקד אותה שעלה למשלם המיסים סכום ששווה ל-24% מהתמ"ג המקומי.

השאלה הגדולה שצריכה לעלות, מה המאזן שצריך להיות בין התערבות ממשלה כדוגמת הלאמת בנקים לקפיטליזציה ושוק חופשי. במשבר של היום זה יהיה טעות להאשים את השוק הפונדמנטלי החופשי או את הממשלות וקובעי המדיניות, אשר בחלקם לקחו אחריות מלאה על הבעיות איתם מתמודדים כיום. נזכור היסטורית ששוק חופשי הביא תרומה רבה יותר לכלכלה מאשר יד קשה של הממשלה.