לא תחסום שור בדישו?

הרלד סאן, הנמכר שבעיתוני אוסטרליה, דיווח השבוע על חקירה שמתבצעת נגד 77 עובדי מדינה החשודים בהפצת חומר פורנוגרפי על חשבון משלמי המיסים. עובדי משרד החלאות, הדיג והיעור ניצלו את מחשבי המשרד ושעות עבודתם, לצורך שאיננו כלול בתוכנית עבודתם הרשמית. 11 מהם פוטרו, 14 התפטרו מרצונם והיתר נקנסו, הורדו בדרגה, ננזפו או עדיין ממתינים להחלטה. לא מן הנמנע כי מעגל החקירה יתרחב.

אין זו הופעת הבכורה של הנושא. מאות מקרים כבר תועדו בפומבי. לא מכבר עלה לכותרות מקרהו של עובד יבמ בארה"ב שפוטר אחרי שגלש לאתרי מבוגרים בזמן העבודה. העובד הגיש תביעה בסך 5 מיליון דולרים. בין טענותיו הרבות, גרס העובד כי לא הפר שום הוראה כתובה של החברה וכי התנהגותו לא הייתה שונה מזו של רבים מעמיתיו לעבודה. המיוחד בפרשה האוסטרלית הטרייה הנו השיא הכמותי, שמזמן לנו הזדמנות להעמיק קמעה בסוגיה העקרונית.

בעיות המעסיקים אינן מתמצות בניצול הציוד ושעות העבודה שלא למטרות הארגון. נוספים להם חשש של חשיפת מקום העבודה לתביעות, פגיעה במוניטין המעסיק, יצירת סיכוני פגיעה במערכת, הפרת זכויות יוצרים ועוד. המסקנה לכאורה ברורה מאוד. כבר ב-2002 קבע בית המשפט העליון בצרפת כי לעובד אסור לעשות שימוש פרטי במערכות הממוחשבות של מקום עבודתו, אם כי באותה נשימה הבהיר גם שאין לפגוע בפרטיות העובד במסגרת המלחמה בתופעה. ולהבדיל, קביעה זהה ממש מצאתי בשאלות לרבנים ותשובותיהם באתר בית הכנסת המאוחד של היהדות הקונסרבטיבית בארה"ב.

בפועל, המעסיקים ברובם נחלקים לשני מחנות, הגורסים במשותף שאין לחסום שור בדישו. בקבוצה הראשונה, הגדלה והולכת, דוגלים בשיטת היוצא מן הכלל: מכינים נוהל מפורט ביותר בו קבוע העיקרון הכללי של השימוש במערכות המחשב לצורך הארגון ומטרותיו בלבד, מדגישים בפרוטרוט את כל הפעולות האסורות במיוחד ואז בסוף מאפשרים שימוש מוגבל לצרכים פרטיים. כך, למשל, במשרד המסחר האמריקני או בטקסס וורקפורס - הגוף הרשמי לענייני כח אדם במדינה זו. גם מדינת דרום ווילס החדשה שבאוסטרליה, הוציאה נהלים מדוקדקים בנושא. כולם אומרים לאו, אך בסיפא נאמר: "יתכן שהעובד יצטרך לעשות שימוש באמצעי תקשורת של העבודה". השופטת סיגל דוידוב מוטולה מבית הדין האזורי לעבודה, קבעה אצלנו בימים האחרונים, כי "אלא אם הוסכם אחרת (...) העובד רשאי לבצע שימוש פרטי בהיקף סביר בתא הדוא"ל שהועמד לרשותו".

המחנה האחר מרכז את טומני ראשם בחול. אלה שבחרו להתעלם מהבעיה וגם אלה שאולי אסרו השימוש, אך לא אוכפים זאת. הארגונים בישראל, רובם ככולם, משתייכים למחנה שני זה.

אני סבור שהוויתור מראש איננו כה טבעי. במקומות עבודה רבים עוקבים אחרי השימוש הפרטי בכלי הרכב. מעסיקים רבים מונעים שיחות פרטיות בטלפונים סלולריים ואף עוקבים אחרי רישום השיחות במטרה לחשוף שיחות שכאלה. נדמה שקל יותר לגלוש שעות באמצעות מחשב החברה באתרים מפוקפקים, מאשר לצלם זוג דפים פרטיים במכשיר של החברה.

אצלנו בארץ המצב גרוע במיוחד. נוהל, סדר ומשמעת אינם מאפיינים בולטים בחברתנו. אם להתייחס לסיפור האוסטרלי ברישא של מאמר זה, היה ניתן לאמור בציניות כי למרבה המזל אין אצלנו משרדי ייעור ודיג ולכן הבעיה, מדרך הטבע, קטנה יותר. אם להיות רציני, אני קובע בפסקנות: אם כל עובד ציבור שעשה שימוש במערכות המשרד היה מתבקש ללכת הביתה, או אפילו רק מי שהעביר בו חומר תועבה (פורנוגרפי כמו גם פוליטי או רכילותי), המשרדים היו מתרוקנים מעובדיהם.

אשר על כן, יש לעשות מעשה. ראשית יש לקבוע מדיניות. יש לפרטה בצורה ברורה ולהביאה לידיעת הכלל. את הטון בארץ צריכים לתת המעסיקים הגדולים שמרביתם כיום אומרים ולא כלום בנושא. נציבות שירות המדינה צריכה ליטול על עצמה ההובלה לדוגמה. אפשר לחקות למשל את לוקסמבורג שהוציאה הנחיות מפורשות מאוד בתחום זה. שם, אגב, הסקטור הפרטי שואב בנושאים שכאלה השראה מנהלי הממשל. והעיקר, אחרי שנקבעו הוראות, יש לאכפן בחדות. מבלי היישום, אין טעם אפילו לצאת לדרך.