פיטורי עובד סמוך לשרות מילואים

עובדות ------ ערעור לפי סעיף 23 לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949, על החלטת ועדת התעסוקה (להלן - הועדה), שקבעה כי פיטוריו של איגור רובינשטיין (להלן - העובד) נעשו בשל שירות מילואים ובעקבות כך, חייבה את מובילי סלע (להלן - המעבידה) לשלם לעובד פיצויי בגובה חמש משכורות.

העובדות שנקבעו ע"י הועדה לאחר ששמעה את טענות הצדדים ועדויותיהם הינן: העובד, נהג משאית במקצועו, החל לעבוד אצל המעבידה ביום 21.1.05. בחודש מאי 2005 קיבל העובד צו קריאה לשירות מילואים מיום 18.7.05 ועד ל-10.8.05. היו מגעים לביטול/דחייה של שירות המילואים, אך בסופו של דבר שירות המילואים לא בוטל ולא נדחה. סמוך לתחילת שירות המילואים, דהיינו בלילה שבין ה-14 ל-15 ליולי 2005, נגנבה המשאית של המעבידה שחנתה ליד ביתו של העובד, אשר נהג על משאית זו. המעבידה חשדה במעורבותו של העובד בגניבה זו, אך לא הגישה על כך תלונה במשטרה, אלא השאירה זאת לטיפול חברת הביטוח וחברת המיגון. ב-17.5.05, יום לפני תחילת שירות המילואים של העובד, הודיע בעל תפקיד במעבידה לעובד, כי הוא מפוטר עקב מעורבותו בגניבת המשאית ולקח ממנו את מכשיר המירס שהיה ברשותו. ביום 18.7.05 יצא העובד לשירות מילואים ובשובו לא הועסק יותר ע"י המעבידה.

הועדה קבעה, כי העובד אכן פוטר ע"י המעבידה וכי התקיימו שני מועדי פיטורים: הראשון ביום 17.7.05 בו פוטר ע"י נציג המעבידה. המועד השני הוא עם שובו של העובד משירות המילואים, כאשר נמנעה המעבידה מלספק לו עבודה. באשר למועד הפיטורים הראשון, הגיעה הועדה למסקנה, כי המעבידה לא הרימה את הנטל להוכיח שפיטורי העובד לא היו בשל שירות המילואים. באשר למועד הפיטורים השני, קבעה הועדה, כי מאחר ונעשה בתקופה של 30 יום לאחר שירות המילואים, לא יכולה היתה המעבידה לפטר את העובד מכל סיבה שהיא.

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע ------------------------------- סעיף 41א(א1) לחוק החיילים המשוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949 (להלן – החוק) קובע: "לא יפטר בעל מפעל עובד בשל שירותו במילואים, קריאתו לשירות מילואים או שירותו הצפוי בשירות מילואים, לרבות בשל תדירותו או משכו, ואם פיטרו – בטלים הפיטורים". החוק קובע, כי נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על בעל המפעל להראות שהפיטורים היו בשל טעם שאינו שירותו של העובד במילואים.

ועדת התעסוקה הינה טריבונל סטטוטורי, היינו גוף מעין שיפוטי ויש לבחון את טענות הערעור עפ"י המבחנים המקובלים לביקורת שיפוטית על החלטות ועדות מעין שיפוטיות, כלומר, בחינת שיקול דעתה של הועדה וסבירות החלטה.

בית הדין קבע, כי לאחר בחינת החלטת הועדה והראיות, המסקנה המתבקשת היא שיש לבטל את החלטת הועדה מהנימוקים הבאים: באשר למועד הפיטורים, קבעה הועדה, כי במקרה שלפנינו התקיימו שני מועדי פיטורים, האחד – יום אחד לפני יציאתו של העובד לשירות המילואים והשני לאחר שובו מן השירות. עפ"י הפסיקה, היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא, שהצד הפועל נתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העבודה לידי סיום. אין חולק כי בעניינינו, העובד עצמו טען כי פוטר ע"י נציג המעבידה באופן חד משמעי ומפורש כבר ביום 17.7.05, היינו לפני יציאתו לשירות מילואים. משכך, אין להיזקק לבחינת מועד הפיטורים השני. יש לבחון מהי העילה שהביאה לפיטורי העובד והאם אלו נבעו מהעובדה, כי העובד היה צריך לצאת לשירות מילואים ב-18.7.05 או שמא נבעו מעילה אחרת. בעניין זה, העובד עצמו הודה כי פוטר מעבודתו בשל החשד למעורבות בגניבת המשאית ולא בשל יציאתו לשירות המילואים. משכך, נראה כי העילה לפיטורי העובד היתה נעוצה בחשד המעבידה באשר למעורבות העובד בגניבת משאיתו, כשמאידך לא נמצאה כל ראיה או עדות הקושרת בין הפיטורים לבין שירות המילואים. אין די בסמיכות הזמנים בין מועד הפיטורים לבין יציאת העובד לשירות המילואים, כדי לקבוע כי אכן מדובר בפיטורים מחמת קריאה או יציאה למילואים, אלא ההפך הוא הנכון במקרה זה, שכן סמיכות הזמנים בין מועד גניבת המשאית לבין מועד פיטורי העובד, מלמדת על העילה האמיתית שהביאה לפיטוריו והיא החשד בדבר מעורבות העובד בגניבת המשאית. חשד המעבידה לא היה חשד בעלמא. בניגוד למסקנת הועדה, לא הוטל על המעבידה הנטל להוכיח קיומה של אשמה בפועל, אלא להוכיח כי המניע לפיטורי העובד לא היה נעוץ בשירות המילואים. נטל זה הורם.

לאור כל האמור לעיל, בית הדין קיבל את הערעור, וביטל את החלטת הועדה, לפיה על המעבידה לשלם לעובד פיצוי בגובה חמש משכורות.