המלחמה סגרה את המפרץ, וארה"ב נהפכת לתחנת הדלק של העולם

המלחמה במזרח התיכון דוחפת את שוק האנרגיה העולמי לנקודת איזון חדשה, ובינתיים מי שנהנית ממנה יותר מכולן היא ארה"ב. כאשר מצר הורמוז נחנק, כאשר יותר מ-10 מיליון חביות ביום של נפט ומוצרי נפט נתקעות בנתיב, וכאשר מדינות באסיה ובאירופה מחפשות מקורות חלופיים, היצוא האמריקאי מזנק לשיא.

המספרים גדולים. יצוא הנפט הגולמי ומוצרי הנפט של ארה"ב מגיע בשבוע האחרון לכמעט 12.9 מיליון חביות ביום. גם יצוא הגז הטבעי הנוזלי קופץ, ואפילו מספר המכליות הריקות שעושות דרכן לחוף המפרץ האמריקאי מלמד שהשוק מעריך שהגל הזה עוד לא נגמר. לפי הנתונים, יותר מ-60 מכליות ענק ריקות היו בדרך לאזור עד אמצע השבוע - כפי שלושה מהרמה שלפני המלחמה.

קריאה קשורה - ארה"ב בדרך לקופה של עשרות מיליארדים: יצוא נפט בשיא של 5 מיליון חביות ביום

ארה"ב נהפכת שוב לבולם הזעזועים של שוק האנרגיה

העולם שוב מגלה שהיצרן האחרון שנשאר עם גמישות אמיתית הוא ארה"ב. זה קורה אחרי שנים שבהן מהפכת הפצלים הפכה אותה ממדינה התלויה באנרגיה זרה למעצמת יצוא. זה אינו תהליך חדש, אבל המלחמה הנוכחית מאיצה אותו. כל עוד המפרץ מוגבל, כל עוד ערב הסעודית ואיחוד האמירויות אינן יכולות להזרים החוצה את מלוא התפוקה, וכל עוד חברות ביטוח וספנות נזהרות מהמעבר בהורמוז, הנפט האמריקאי נהיה אטרקטיבי הרבה יותר.

• גולדמן זאקס מעלה תחזית לנפט - 90 דולר בסוף השנה
• ג'יי פי מורגן: מחיר הנפט ימשיך לעלות
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ארה"ב נהפכת גם לספקית חשובה של דלק סילוני, דלק בישול ומוצרים מזוקקים נוספים - גולמי, זיקוק, גז ותזקיקים. מבחינת השוק, זאת לא רק תוספת חביות, אלא תחליף כמעט מלא לחלק מהמחסור שנוצר במזרח התיכון.

באסיה הסיפור די ברור. מדינות כמו יפן תלויות מאוד בנפט מהמפרץ. כאשר הזרימה משם נעשית בעייתית, הן נאלצות להתקרב לספקים אמריקאיים. הדבר כבר מייצר עסקאות ענק - במרץ נחתמות עסקאות אנרגיה בהיקף של כ-56 מיליארד דולר בין חברות אמריקאיות למשקיעים באסיה, מה שמלמד שהמהלך אינו רק תגובה רגעית אלא ניסיון לייצר מבנה אספקה חדש.

גם באירופה יש ביקוש גבוה יותר לאנרגיה אמריקאית, אבל שם התמונה מורכבת יותר. היבשת זקוקה לארה"ב, אבל חוששת ממנה במקביל. מבחינת אירופים רבים, תלות גבוהה מדי באנרגיה אמריקאית עלולה להפוך בהמשך לכלי לחץ פוליטי סביב סחר, נאט"ו, אקלים ומסים. אירופה קונה כי היא צריכה, אבל אינה נינוחה עם המצב.

• חיסכון של מאות שקלים בשנה: משרד האנרגיה מוביל מהלך להגברת התחרות בשוק הגז הביתי
• נקסטקום מזנקת - תקים חווה סולארית ואגירה ב-28 מיליון שקל
• תוכן שיווקי גידור בנאמנות: הראל Multi-Strategy (4D) מובילה את הטבלה
• ענקיות הנפט מצמצמות תלות במפרץ: אקסון, שברון ו-BP מזרימות...

טראמפ מקבל הוכחה לרעיון "דומיננטיות אנרגטית"

מבחינה פוליטית, ההתפתחות הזאת משחקת היטב לידיו של טראמפ. הנשיא מקדם שנים את רעיון "דומיננטיות האנרגיה" האמריקאית, ועכשיו המציאות נותנת לו המחשה חזקה. ארה"ב כמעט נהפכת החודש ליצואנית נטו של נפט גולמי, לפחות בנתונים השבועיים, ובתחום הגז היא כבר חוצה את הקו הזה מזמן.

זאת אמירה חשובה כי היא משנה את מאזן הכוחות הגיאו-פוליטי. אם בעבר ארה"ב הייתה רגישה יותר לכל זעזוע במפרץ בעיקר כצרכנית, היום היא נפגעת פחות מהמחסור הישיר ויכולה אפילו ליהנות ממנו כיצואנית. זה לא אומר שהיא חסינה למחירי נפט גבוהים, אבל מבנה האינטרסים שלה שונה.

עם זאת, לא כל הביקוש הזה יהפוך אוטומטית ליתרון קבוע. הקושי הראשון הוא תשתיתי: בתי זיקוק רבים באסיה בנויים לעבד נפט כבד וגופריתי יותר מהמזרח התיכון, לא את הנפט האמריקאי הקל. אפשר להשתמש גם בו, אבל היעילות נמוכה יותר והרווחיות נשחקת. כדי לשנות באמת את תמונת היבוא, מדינות באסיה יצטרכו להשקיע בשינויים יקרים בתשתיות - לא עניין של שבועות, אלא חודשים להנדסה ושנים ליישום מלא. הקושי השני הוא פוליטי: ככל שהעולם נשען יותר על אנרגיה אמריקאית, גובר החשש שתלות כזאת תנוצל. הקושי השלישי הוא מסחרי: גם אם ארה"ב מגדילה יצוא במהירות, היא אינה יכולה לסגור לבדה את כל החור שנפתח בגלל המפרץ.

ובכל זאת, משהו עמוק יותר קורה כאן. גם אם חלק מהקפיצה הנוכחית הוא תוצאה של מלחמה, ייתכן שחלק ממנה יישאר גם אחרי. מדינות באסיה, לרבות יפן, כבר מבינות שהישענות של 90% או 95% על נפט מהמפרץ היא סיכון אסטרטגי גדול. לכן גם אם הורמוז ייפתח, קשה לראות אותן חוזרות בשלווה מלאה למבנה הישן. המלחמה יוצרת האצה של תהליך שכבר התחיל קודם: פיזור מקורות אנרגיה, יותר חוזים עם ארה"ב, יותר גיוון גיאוגרפי ופחות ביטחון בכך שהמפרץ יספק את הכול.

הקפיצה ביצוא האנרגיה של ארה"ב היא אחת התוצאות הברורות של המלחמה במזרח התיכון. העולם מחפש חביות, גז ותזקיקים, וארה"ב מספקת אותם. זה מחזק את מעמדה כמעצמת אנרגיה, נותן לטראמפ הוכחה לקו שהוא דוחף, ומייצר זרם הכנסות והזדמנויות שלא היה קיים באותה עוצמה לפני כמה שנים. אבל כדי להפוך את ביקוש החירום הזה ליתרון ארוך טווח, ארה"ב תצטרך להוכיח שהיא לא רק ספקית של זמן משבר, אלא שותפה אמינה גם ביום שאחרי. בינתיים העולם קונה ממנה כי אין לו הרבה ברירות. השאלה הגדולה היא אם גם כשתהיה לו ברירה, הוא ירצה להישאר.