החתן נפצע מרסיס זכוכית כששבר את הכוס - גן האירועים האשים את הספק
בית משפט השלום ברמלה קיבל באחרונה תביעת נזקי גוף שהגיש צעיר נגד גן האירועים שבו התחתן עם בחירת לבו לפני כמה שנים. במוקד התביעה ניצבת פציעה שנגרמה לתובע בזמן טקס שבירת הכוס שנערך תחת החופה, כתוצאה מרסיס זכוכית שחדר לכף רגלו. הנשיא מנחם מזרחי קבע כי היה על גן האירועים לוודא כי הכוס המיועדת בטוחה לשבירה, ומשלא עשה כן – יש לחייבו בתשלום פיצוי. הודעת צד ג' שהגיש גן האירועים נגד ספק הכוסות נדחתה.
התובע, בן 26, ואשתו נישאו זה לזו באוקטובר 2018. החתונה שלהם נערכה באקו גני אירועים שבחדרה. בסיום טקס החופה, כמקובל, הגיע רגע שבירת הכוס על ידי החתן, שמהווה בפועל את אות הפתיחה למסיבת החתונה. ואולם המסיבה, למרבה הצער, נמהלה בעצב ובעוגמת נפש. ברגע שהחתן דרך על הכוס הוא הרגיש כי משהו נכנס לו לרגל. אותו משהו התברר כרסיס זכוכית. הוא חלץ את הנעל ונחרד לגלות כי כף רגלו מגואלת בדם בעקבות חדירת שבר הזכוכית.
התובע הובהל, בסיוע של אביו, לחדרם של החתן והכלה במקום, שם בדקה אותו אחת המוזמנות, רופאה במקצועה. היא המליצה לא לקחת סיכון ולפנות את החתן למיון בהקדם והוא שמע לעצתה. בבית החולים הוצא שבר הזכוכית מכף רגלו והיא נתפרה. לאחר מכן הוא שב לחגיגת החתונה שלו כעבור זמן רב.
בתביעה שהוגשה לבית המשפט כשנתיים לאחר שהתרחשה התקרית, טען הצעיר כי האחריות לפציעה שהובילה להרס היום המאושר בחייו - היתה של גן האירועים. בין השאר, העידה אשתו של התובע, שסיפרה כי חתונתם היתה מהולה בעצב ובהחמצה, כשלאחר פינוי בעלה למיון היא נאלצה להחזיק את האירוע בכוחות עצמה ולוודא שהמוזמנים לא יברחו משם בעקבות התאונה. השניים טענו כי הפציעה אף פגמה בהנאה שלהם מירח הדבש שאליו הם נסעו באיטליה, שכן בעקבותיה נמנעה מהתובע האפשרות לנהוג והוא נאלץ להתנייד באמצעות קביים.
- חשבתם להוריש ישר לנכדים? הנה הסיכונים
- גייס 25 מיליון שקל על טיטולים ובמפרים ויסיים בכלא
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גן האירועים טען מנגד כי היה על התובע להישמר, ובין היתר לדרוך על הכוס מהזכוכית רק עם העקב של הנעל. משלא עשה זאת, כך נטען בכתב ההגנה, הרי שהאחריות לפציעה שלו רובצת עליו בלבד. לחלופין, טען הגן, יש להטיל את האחריות לתאונה על הספק של הכוסות.
השופט מזרחי דחה את טענת הרשלנות התורמת שהעלה גן האירועים. לדבריו, "התובע אינו נדרש למערך של בדיקות מקדמיות של הכוס המונחת למרגלותיו, והוא אינו נדרש לקורס מסודר ולהדרכה לשבירת הכוס. אין מדובר ב'חתן סדרתי' שמצופה ממנו לניסיון רב ומיוחד בשבירת כוסות".
בהמשך קבע השופט בפסק הדין שפרסם, כי האחריות לתאונה היא של גן האירועים בלבד, ולכן יש לדחות את הודעת הצד השלישי שהוגשה כנגד ספק הכוסות שלו. לדבריו, היה על הגן, כמי שהוטלה עליו מלאכת אספקת כלל צורכי החתונה ובכללם הכוס, לוודא שתונח למרגלות התובע כוס הניתנת לשבירה, כשהיא עטופה באופן שימנע כניסה של שבר זכוכית לכף רגלו – כך שהוא יוכל לשבור אותה בבטחה.
- סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
- צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הירושה נהפכה למכרז מחייב: 3 אחים ייאלצו למכור בית
ואולם שבפועל, כך לפי השופט, הגן לא הוכיח כי הונחה תחת רגלי התובע "כוס שבירה". יתרה מכך, גם אם הכוס שממנה נחבל התובע היתה כוס שבירה, הרי שלא הוצגה מטעם ההגנה שום הוכחה לכך שמלבד שמה, אכן היה מדובר בכוס שהיא בטוחה לשבירה.
בנסיבות אלה, קבע השופט כי גן האירועים הוא האחראי הבלעדי לנזקי השונים שנגרמו לתובע כתוצאה מחדירת הזכוכית לכף רגלו – ובין היתר הפסדי כושר השתכרות, עזרה לזולת וכאב וסבל. השופט מזרחי פסק לבסוף כי בשל כך, עליו לפצות אותו בסכום של 119,100 שקל. עוד נקבע כי על הגן לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של כ-28 אלף שקל, וכן הוצאות משפט.
במקרה אחר, הכריע בית משפט השלום בחיפה באחרונה בתביעת נזקי גוף שהגישה אשה בת 41 נגד עיריית תל אביב וחברת בזק. במוקד התביעה ניצבת טענה של האשה, שלפיה בעקבות רשלנות הנתבעות היא נתקלה במכסה של תעלת תקשורת שהיה שקוע במדרכה - ונפגעה. התאונה התרחשה באוקטובר 2018. לטענת התובעת, שעובדת כאחות בבית חולים, היא ערכה בשעת בוקר מוקדמת קניות בסניף של רשת השיווק טיב טעם שממוקם ברחוב אבן גבירול בעיר. לדבריה, כשהיא יצאה מהסופר והחלה לצעוד לביתה, רגלה הימנית נתקלה לפתע במכסה של התעלה של בזק שהיה שקוע במדרכה ומוצף במים, שאריות מזון ולכלוך. בתביעה, שהוגשה על ידי בא כוחה, עו"ד יואב בלומוביץ', טענה התובעת כי בעקבות ההיתקלות במפגע היא מעדה וסובבה את הרגל. נגרמו לה שבר וקרע בקרסול בגלל הנפילה, והיא נזקקה לקיבוע של האזור וטיפולי פיזיותרפיה. כמו כן, בעקבות התאונה היא נעדרה לתקופה ממושכת ממקום עבודתה, וכשחזרה לעבוד היא הועברה למחלקה אחרת במשרה חלקית ובשכר נמוך יותר, עד שנאלצה לעזוב לגמרי ולחפש משרה חדשה בבית חולים אחר. לפי התובעת, התאונה והנזקים שנגרמו לה בעקבותיה - הם תוצר של רשלנות העירייה ובזק, ולכן הן צריכות לפצות אותה.
- 1.איזה חתן לא נפצע כששובר את הכוס??? (ל"ת)קונילמל 04/07/2024 23:47הגב לתגובה זו
פתק אחד הפך נכס של 15 מיליון שקל למוקד מחלוקת עזה
בני זוג שחתמו לפני שנים על הסכם ממון שהבטיח חלוקה שוויונית בבית המגורים גילו, עם פרוץ המשבר ביניהם, כי פתק בכתב ידם עומד כעת במרכז סכסוך רכוש מהותי. למרות ההסכמה המקורית על בעלות שווה בנכס, ולמרות טענות האשה כי המסמך נחתם בלחץ וללא הבנה, בית המשפט העניק
תוקף מלא לאותו פתק. המשמעות: הנכס, ששווה 15 מיליון שקל, יישאר רשום ויחולק ביחס של שליש לאשה ושני שלישים לגבר
כמעט שלוש שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים בין בני זוג לשעבר, שבית אחד עמד במרכזם, הגיע לסיומו באחרונה שלב נוסף בסאגה המשפטית שמסעירה את הצדדים ומציפה מחדש שאלות על יחסי אמון, הסכמות משפחתיות והמשקל של מסמך אחד פשוט הכתוב בכתב יד. מדובר בבית מגורים ששוויו, לפי חוות דעת שמאית שהוגשה לתיק, מגיע לכ-15 מיליון שקל - נכס שנהפך לסלע מחלוקת בין בני זוג לשעבר, לאחר שחתמו ב-2006 על פתק קצר שהסדיר מחדש את חלוקת הבעלות בו, בניגוד להסכם הממון המקורי שערכו שש שנים קודם לכן.
לפי הסכם הממון משנת 2000, נקבע באופן מפורש כי בית המגורים של הצדדים יהיה משותף לשניהם "בחלקים שווים אף אם הכספים לבנייתו לא באו באופן שווה משני הצדדים". אלא שבחודשים שלפני רכישת הבית, כך לפי גרסת האיש, התברר כי הוריה של האשה, שהיו צפויים להשתתף במימון של רכישתו, אינם מתכוונים לקחת חלק כלל ברכישה. באותו שלב, כך טען, הציב אביו תנאי לתרומתו הכספית - הבית יירשם לא בשוויון, אלא בחלוקה של שלושה רבעים על שם הבן ורבע אחד בלבד על שם האשה. לבסוף הוסכם על חלוקה של שני שלישים לאיש ושליש אחד לאשה.
כאן נכנס לתמונה המסמך הקצר, שעליו חתמו הצדדים ב-3 ביוני 2006. מדובר בפתק שנכתב בכתב יד, שנחשב אז בעיניהם להסכמה פנימית פשוטה, אך קיבל מעמד דרמטי שנים לאחר מכן, כשהקשר עלה על שרטון וההליך הרכושי הגיע לפתחו של בית המשפט. האשה טענה שהמסמך נחתם תחת לחץ, בזמן שהיא אינה מבינה את השלכותיו, ושהוא עומד בסתירה מוחלטת להסכם הממון. מנגד, האיש טען שמדובר בהסכמה טבעית שנועדה ליישב שינוי נסיבות, וששני הצדדים הבינו היטב את משמעותו.
פסק הדין הנוכחי, שהוא השלישי במספר בעניינם של הצדדים, מתמקד בדיוק בשאלה זו: האם למסמך שנחתם ללא ליווי משפטי וללא אישור מבית המשפט, יש תוקף מחייב, והאם הוא גובר על הסכם הממון המקורי? בית המשפט קבע כי התשובה לכך היא חיובית.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
רק הוריו של הבעל נשאו בעלות הרכישה והבנייה
כבר בפתח נימוקיה, הדגישה השופטת אליה נוס כי המסמך נבחן תחילה מההיבט הראייתי: כיצד נחתם, מה היתה כוונת הצדדים בעת חתימתו, ומה עלה מהעדויות ומהמסמכים שסבבו את רכישת הבית. האיש העיד כי ההבנה המקורית ביניהם היתה שהמימון יתחלק בין משפחות הצדדים, ולכן ירשמו בעתיד את הבית בחלקים שווים. ואולם כשהדבר לא התממש, וכשהתברר שהוריו בלבד נושאים בעלות הרכישה והבנייה, נוצר צורך בעדכון ההסכמות. לדבריו, "העלינו את זה על הכתב, לא בניסוח של עו"ד", והוא הדגיש כי הדברים נכתבו "באווירה טובה... והכרת הטוב שאנחנו הולכים לקבל במתנה בית מהניילונים".
צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
שופטת בית המשפט לענייני משפחה קבעה כי צוואתה של האשה, עיוורת וחירשת, שנערכה לטובת נכדה ששימש כנהגה - פסולה. הפגמים הצורניים, הספקות בכשרותה, המעורבות המשמעותית של הנהנה, והיעדר יכולת ההוכחה שידעה על מה חתמה, הובילו למסקנה אחת. בפסק הדין נכתב: "נותר
ספק ממשי שהצוואה משקפת את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה"
בוקר אחד בראשית פברואר 2017 הובאה אשה ירושלמית כבת 97 אל משרדו של עורך דין מוכר בעיר. השנים הארוכות והקשות שעברה - עלייה מעיראק בשנות החמישים, התאלמנות מוקדמת, גידול שתי בנות בעוני ובמאמץ מתמיד - כבר הותירו בה את חותמן. היא לא ידעה קרוא וכתוב, ראייתה לקתה עד שהוגדרה עיוורת, שמיעתה היתה ירודה והיא תלויה בעזרת הליכון כדי להתנייד. באותם ימים כבר כמעט שלא יצאה מביתה. הפגישה שנערכה באותו משרד תוליך אותה אל מסמך אחד - צוואה, שלימים תיהפך למוקד מאבק משפחתי ומשפטי עיקש, שבסופו הכרעה תקדימית.
הנכד, שהיה גם הנהג הקבוע שלה ומי שליווה אותה לכל מקום, ביקש לקיים את הצוואה. בתה של המנוחה, שהיא דודתו, התנגדה לקיומה. מאחורי ההתנגדות לא עמד רק כאב משפחתי, אלא שורה של טענות כבדות משקל: פגמים צורניים בצוואה, שאלות בדבר כושרה של האם לחתום עליה, מעורבות עמוקה של הנהנה בהכנתה, ותמונה רפואית ותפקודית שהציבה סימני שאלה קשים סביב יכולת גמירת הדעת של המנוחה.
בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מפי השופטת אורית בן דור ליבל, בחן במשך חודשים ארוכים את העדויות, המסמכים, חוות הדעת והקשרים המשפחתיים, ובסופו קבע בפסק דין מקיף כי הצוואה פסולה. בסיכומו של דבר הסבתא, שהיתה בת 97 בעת עריכתה לפי הרישום, לא הוכח שידעה מהו המסמך שעליו חתמה, לא נאמרה בפניה הצהרה כנדרש, העדים לא אישרו את שנדרש מהם, והנהנה - הנכד - היה בעל מעורבות עמוקה מדי בכל שלבי הכנת המסמך. הצוואה, כך נקבע, אינה יכולה לשקף את רצונה החופשי.
הפגמים בצוואה לא היו שוליים
הסיפור מתחיל בקביעה בסיסית שמנחה את דיני הירושה: כיבוד רצון המת. אלא שכפי שמזכירה השופטת בתחילת פסק הדין, הכלל הזה אינו מוחלט. לעתים אותות המציאות מצביעים על כך שהמסמך המוצג כמבטא את רצון המצווה אינו אלא צל של רצון, או תוצר של פגמים חמורים. "צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה אינה נהנית עוד מהחזקה שהיא משקפת את רצונו החופשי", ציינה השופטת. במקרה הזה הפגמים לא היו שוליים כלל - הם עמדו בלב ההכרעה.
- הבת התערבה בעריכת הצוואה - מה קבע ביהמ"ש?
- ביקש לפסול את צוואה שלטענתו נוגדת מסורת תימנית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בפסק הדין נכתב כי הצוואה לא כללה את אישור העדים לכך שהמצווה הצהירה בפניהם שזו צוואתה - פגם שהפסיקה רואה בו פגם צורני מובהק, שמעביר את נטל ההוכחה לכתפי מבקש הקיום. "על התובע מוטל הנטל להוכיח את היסוד העובדתי", קבעה השופטת בהחלטתה, "שהמנוחה הצהירה בפני העדים שזו צוואתה קודם לחתימה עליה". אלא שהתובע לא הצליח לשכנע בכך. לא העדים, לא המסמכים, ולא התצהירים תמכו בטענה שהמנוחה כלל אמרה את המלים האלה.
