של מי הכסף? העליון משאיר את ההכרעה לרשות המסים

בשעת בוקר של סוף קיץ, כששוטרים נכנסו לביתו של אבראהים סעדיה במסגרת חקירה פלילית, איש לא שיער שהמזומנים שיימצאו במחסן הסמוך ייהפכו כמה חודשים לאחר מכן לשאלה עקרונית שתונח לפתחו של בית המשפט העליון. לא פחות מ-580 אלף שקל במזומן, כך על פי גרסת פקיד השומה, נמצאו במהלך החיפוש, וחייהם של שני אנשים - הנישום עצמו וקרוב משפחתו איהאב זבידאת - נשזרו זה בזה בתוך הליך מס מורכב, שבו מתנגשים דיני העיקול, דיני השומה וטענות לבעלות של צד שלישי.

הפרשה החלה בחקירה פלילית שנוהלה נגד סעדיה, שבסופה נסגר התיק ללא כתב אישום. ואולם סגירת התיק הפלילי לא סגרה את הסיפור. במקביל להליך הפלילי, בחן פקיד שומה חיפה את עניינו של סעדיה מהזווית האזרחית־מיסויית, וקבע כי הכספים שנתפסו בביתו מהווים הכנסה חייבת במס במסגרת עיסוקו. לטענת רשות המסים, סעדיה ניהל עסק מבלי שנוהלו בו ספרים כנדרש, ובין 2020 ל-2022 היו לו הכנסות שלא דווחו. בהתאם לכך, הוצאה לו שומה בסכום כולל של יותר מחצי מיליון שקל, תוך הפעלת הסמכות החריגה הקבועה בסעיף 194 לפקודת מס הכנסה, המאפשרת להטיל עיקול לשם הבטחת חוב מס עתידי.

בשלב מוקדם יותר ניסו סעדיה וזבידאת להביא לשחרור הכספים שנתפסו. לטענתם, חלק ניכר מהמזומנים כלל לא שייך לסעדיה, אלא לזבידאת, שלדבריו קיבל אותם כמתנות בחתונתו והפקידם אצל קרוב משפחתו. במסגרת בקשה שהוגשה לבית משפט השלום בקריות הושגה פשרה, ולפיה חלק מהכסף שוחרר לחשבונו של סעדיה. אלא שעיון מאוחר יותר בתיק העלה כי הכספים ששוחררו הועברו בפועל לזבידאת - נתון שלא נעלם מעיני הערכאות שדנו בהמשך הסכסוך.

כשפקיד השומה פנה לבית המשפט המחוזי בחיפה בבקשה לעקל את יתרת הכספים המוחזקים בידי המשטרה, נעתר בית המשפט לבקשה במעמד צד אחד. בעקבות זאת, נדחתה בקשה נוספת של סעדיה וזבידאת לשחרור יתרת המזומנים, הפעם בשל קיומו של צו עיקול שיפוטי. בשלב זה ביקש סעדיה לצרף את זבידאת כצד להליך העיקול, בטענה שמדובר בכספים שאינם שלו. הבקשה נדחתה, ובית המשפט המחוזי קבע כי המסגרת הדיונית שנבחרה אינה המקום המתאים לבירור טענות בעלות של צד שלישי.

• זכיתם בדירה במחיר למשתכן או דירה בהנחה? רשות המסים עלולה לדרוש מכם מס רכישה נוסף
• רשות המסים נגד הדרייברים - עצרה חשוד בהעלמת הכנסות של 1.4 מיליון שקל
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

פקיד השומה טען כי לא היה צד להליך ההצהרתי

ההחלטה הזו הולידה מהלך נוסף. זבידאת הגיש תביעה אזרחית נפרדת לבית משפט השלום, שבה ביקש סעד הצהרתי שלפיו הכספים שנתפסו במחסן שייכים לו. סעדיה הסכים לתביעה, ובית המשפט נתן פסק דין הצהרתי בהתאם. חמישה ימים לאחר מכן פנה זבידאת לבית המשפט המחוזי וביקש לשחרר לידיו חלק מן הכספים המעוקלים, תוך הסתמכות על אותו פסק דין. אלא שגם הפעם נתקלה הבקשה בהתנגדות מצד פקיד השומה, שטען כי הוא לא היה צד להליך ההצהרתי, וכי הדרך שנבחרה אינה יכולה לחסום את טענות המדינה.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה בנימוקים חריפים יחסית, וקבע כי פסק הדין ההצהרתי מחייב אך ורק את הצדדים לו. עוד צוין כי מההחלטה הקודמת “לא ניתן היה להבין כי יש להגיש הליך לסעד הצהרתי נגד [סעדיה] אלא להיפך, הובהר כי טענות [זבידאת] נגד [פקיד השומה] צריכות להתברר בהליך נפרד”. בית המשפט אף התרשם כי התביעה ההצהרתית נועדה “לנסות ולחבל בהליך המתנהל בבית המשפט המחוזי”.

מכאן הדרך לבית המשפט העליון היתה קצרה. סעדיה וזבידאת הגישו בקשת רשות לערער, ובה טענו כי בית המשפט המחוזי יצר למעשה חזקת בעלות לטובת המדינה, וכי קביעותיו פוגעות בזכויות של צדדים שלישיים הטוענים לבעלות בנכסים שנתפסו לפי סעיף 194 לפקודה. עוד נטען כי לא ניתן משקל ראוי לסגירת התיק הפלילי בעניינו של סעדיה, וכי פקיד השומה התעלם מתוצאות ההליך האזרחי שבו נקבע, בהסכמה, כי הכספים שייכים לזבידאת.

• ביהמ"ש: למעסיק יש זכות להחזיר עובדים לעבודה מהמשרד
• "אני לוקח אותך בבגאז'": כתב אישום נגד תושב שגב שלום בגין סחיטת פועלי בניין באילת
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• מכר דירה, ביקש לבטל את העסקה - ונדחה בבית המשפט

ההחלטה ניתנה על ידי השופט חאלד כבוב, שדחה את הבקשה וקבע כי המקרה אינו מצדיק התערבות בהחלטות הביניים של בית המשפט המחוזי. כבר בפתח הדיון הזכיר השופט כי בקשה לעיקול לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה “דומה במהותה לבקשה למתן סעד זמני בתובענה אזרחית”, וכי רשות לערער על החלטות ביניים תינתן רק במקרים חריגים. בתוך כך, הודגש כי החלטות הנוגעות לצירוף בעלי דין הן החלטות דיוניות מובהקות, שבהן לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב.

לא כי ייגרם נזק אם זבידאת לא יצורף כצד להליך העיקול

לגופו של עניין, קבע השופט כבוב כי הטענה של המבקשים, שלפיה הכספים שייכים לזבידאת ואינם מהווים הכנסה חייבת של סעדיה, “תוכל להוסיף ולהישמע בהליך השומה”. לדבריו, מאחר שסעדיה וזבידאת מיוצגים ביחד ומעלים טענות זהות, לא הוכח כי ייגרם להם נזק ממשי אם זבידאת לא יצורף כצד להליך העיקול בשלב הזה. עוד צוין כי לאור הטענות, אין פגם בהחלטה שלא לשחרר את הכספים התפוסים לפני הכרעה סופית בבקשה לעיקול.

השופט אף עמד על כך שהשאלות העקרוניות שהעלו המבקשים, בדבר מקומו של צד שלישי בהליך שבו נכסים מהווים את לב השומה עצמה, אינן מחייבות הכרעה במקרה הזה. “שאלה נפרדת היא מהו הדין מקום שבו הטענות נוגעות לנכסים שהם ביסוד השומה, כאשר צד שלישי מבקש לטעון כי האינטרס שלו… אינו מיוצג באופן הולם על־ידי הנישום”, הוא כתב בפסק הדין שפורסם, אך הוסיף כי נסיבות המקרה אינן דורשות הכרעה בסוגיה זו בשלב הנוכחי.

בסופו של דבר נדחתה בקשת רשות הערעור, והמבקשים חויבו בהוצאות משפט מתונות בסכום כולל של 1,000 שקל. בכך הותיר בית המשפט העליון על כנה את הקביעה שלפיה הדרך לברר את שאלת הבעלות והחבות במס של הכספים אינה עוברת דרך הליכי העיקול או פסקי דין הצהרתיים בין קרובי משפחה, אלא במסגרת ההליך הייעודי שנקבע בדין - הליך השומה והערעור עליו.

מה בעצם אומר סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, ולמה הוא משמעותי כל כך במקרה הזה?

זה סעיף שנותן לפקיד השומה כוח חריג יחסית: לעקל נכסים של נישום עוד לפני שבית המשפט קבע סופית כמה מס הוא חייב. הרעיון הוא למנוע מצב שבו עד שתסתיים ההתדיינות, הכסף ייעלם. במקרה הזה, העיקול לא שימש רק כביטחון, אלא נגע ישירות לשאלה מאיפה הגיע הכסף ואם הוא בכלל חייב במס, ולכן הסעיף נהפך למרכז הסיפור.

אם התיק הפלילי נגד סעדיה נסגר, למה זה לא הספיק כדי לשחרר את הכסף?

כי הליך פלילי והליך מס הם שני עולמות שונים. בפלילי צריך להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, ובמס מספיק להראות שההכנסה לא דווחה ושיש הצדקה לשומה. בית המשפט הבהיר שסגירת חקירה פלילית לא יוצרת חסינות אוטומטית מול רשות המסים.

למה בית המשפט לא הסתפק בפסק הדין ההצהרתי שקבע שהכסף שייך לזבידאת?

מכיוון שפקיד השומה לא היה צד לאותו הליך. מבחינת המשפט, אי אפשר לקבוע זכויות או לחסום טענות של מי שלא השתתף בדיון. לכן גם אם בין סעדיה לזבידאת הוסכם שהכסף שייך לאחד מהם, המדינה לא מחויבת להסכמה הזו.

האם זבידאת בכלל יכול להיחשב “צד שלישי תמים” בסיפור הזה?

לא בהכרח. בית המשפט רמז בעקיפין שכשיש קרבה בין הנישום לבין מי שטוען לבעלות בכסף, ובייחוד כשהטענות עולות רק אחרי תפיסה ועיקול, מותר לרשות המסים ולבית המשפט לבחון את הדברים בזהירות יתרה.

אם הכסף באמת ניתן כמתנות חתונה, זה לא פטור ממס?

לא תמיד. מתנות חתונה יכולות להיות פטורות, אבל רק אם מוכיחים שהן אכן מתנות, מי נתן אותן, ומה היקפן. ברגע שמדובר בסכומים גבוהים מאוד במזומן, הנטל להוכיח שמדובר במתנות לגיטימיות ולא בהכנסה מוסווית, נהפך לכבד במיוחד.

מה היה קורה אם זבידאת היה מגיש מלכתחילה תביעה נגד פקיד השומה עצמו?

ייתכן שהדיון היה מתנהל אחרת. פקיד השומה אף ציין שיש מקרים שבהם נכון לנהל הליך נפרד שבו הוא צד, ושפסק הדין בו יחייב גם את הליך העיקול. אבל כאן נבחר מסלול אחר, שבית המשפט סבר שאינו מתאים להכרעה מול המדינה.

האם פסק הדין יוצר תקדים מחייב לכל מקרה של צד שלישי שטוען לבעלות?

לא באופן גורף. בית המשפט הדגיש שההכרעה תחומה לנסיבות הספציפיות של המקרה. עם זאת, היא נותנת איתות ברור: כשמדובר בכספים שנמצאים בלב השומה עצמה, הנטייה תהיה לברר הכול בתוך הליך המס ולא לעקוף אותו דרך הליכים אחרים.

למה העליון בכלל דן בבקשה, אם מדובר בהחלטות ביניים?

מפני שהמבקשים טענו שמדובר בפגיעה עקרונית בזכויותיהם. אבל העליון הזכיר שרשות לערער על החלטות ביניים ניתנת רק במקרים חריגים מאוד, וקבע שכאן לא הוכח נזק חמור או בלתי הפיך שמצדיק חריגה מהכלל.

האם המשמעות היא שהכסף יישאר תפוס עוד הרבה זמן?

כנראה שכן. כל עוד הליך השומה לא יסתיים, וכל עוד לא תהיה הכרעה סופית בשאלה האם מדובר בהכנסה חייבת של סעדיה או בכסף של זבידאת, אין חובה לשחרר את הכספים.