המחלוקת החלה ברשת, והדיון בה יוכרע בירושלים
בית המשפט בחיפה קיבל את בקשת הנתבע להעברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים. מדובר בתביעה שהגישו שתי חברות מסחריות, בטענה לשימוש מפר בשם המסחרי שלהן ובפגיעה בזכויות הקניין הרוחני. לטענתן הנתבע עשה שימוש בלתי מורשה בשם העסקי שלהן, תוך גרימת נזק מסחרי משמעותי. הנתבע טען שהסכסוך לא נוגע לפרסום באינטרנט דווקא, אלא לעילות מסחריות כלליות, ולכן יש להגיש את התביעה במקום מגוריו או עסקו של הנתבע
בהחלטה מעניינת שניתנה לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה, קיבל הרשם הבכיר בנימין בן סימון את בקשתו של הנתבע, מיכאל ספבק, להעברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים. מדובר במקרה המעורר שאלות יסודיות בנוגע לפרשנות תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובפרט הסייגים והחריגים שנקבעו בה לעניין תביעות שעניינן פרסום או סחר באינטרנט.
תחילתו של הסיפור בתביעה שהגישו שתי חברות מסחריות - גאוטופ-לוין יעוץ גיאולוגי וניטור וגיאוטופ - נגד ספבק, בטענה לשימוש מפר בשם המסחרי שלהן ובפגיעה בזכויות הקניין הרוחני. לטענת התובעות, הנתבע עשה שימוש בלתי מורשה בשם העסקי שלהן, תוך גרימת נזק מסחרי משמעותי. חלק מהשימושים האלה, כך טענו, בוצעו גם באמצעות פרסומים באינטרנט, ברשתות חברתיות ובקבוצות מקצועיות. משכך, הן בחרו להגיש את התביעה בבית משפט השלום בחיפה.
מנגד, טען הנתבע כי הסכסוך האמיתי אינו נוגע לפרסום באינטרנט דווקא, אלא לעילות מסחריות כלליות - גניבת עין, הפרת סימן מסחר, ושימוש מפר בשם מסחרי - עילות שיכולות להתקיים גם לו השימוש נעשה במדיום אחר לחלוטין. לפיכך, טען כי מדובר בתביעה שיש לבררה לפי הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 7(א), שלפיו יש להגיש תובענה במקום מגוריו או עסקו של הנתבע כלומר בירושלים.
לטענת הנתבע, לא מתקיים החריג שבתקנה 7(ב) שעניינו תביעות בשל פרסום או סחר באינטרנט. גם אם ייקבע כי מדובר בתביעת אינטרנט, הרי שלפי חלקה השני של התקנה, כאשר מדובר בתובע שהוא "עוסק" כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, כלומר גוף מסחרי, עליו להגיש את התביעה אך ורק במקום עסקו או מגוריו של הנתבע. לדבריו, התובעות הן חברות מסחריות לכל דבר ועניין, ולפיכך, גם לטענתן, היה עליהן להגיש את התביעה בירושלים.
- ניצחון לבעלי הדירות: עיריית ת"א דרשה להחליף את החלונות, ביה"מ דחה אותה
- הקונים הסתירו ליקויים ובעיות רטיבות מהקונה - מה פסק בית המשפט?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התובעות ביקשו לדחות את הבקשה מכל וכל. לשיטתן, המחלוקת נוגעת בפעילות פרסומית מקוונת של הנתבע, והאינטרנט היווה זירה מהותית לביצוע המעשים שבבסיס התביעה. הן הדגישו כי צירפו לכתב התביעה דוגמאות רבות לפעילות כזו - צילומי מסך מהרשתות - וטענו כי בהתאם להלכת יעקובוביץ', מקום המעשה בעבירות אינטרנטיות הוא למעשה "כל מקום", ולכן הן רשאיות לבחור את מחוז השיפוט הנוח להן. עוד טענו כי הסתמכות הנתבע על התקנות החדשות כדי לטעון להיעדר סמכות מקומית אינה מבוססת, שכן גם לפי התקנות החדשות, כך לטענתן, יש תחולה לחריג המתיר לתבוע גם במחוזו של התובע.
הרשם בן סימון בחר לקבל את עמדת הנתבע, בנימוקים מפורטים ופסיקה תומכת. בראשית דבריו, עמד על כך ש"עיון בכתב התביעה ובנספחיו מעלה כי אמנם התובעות צירפו צילומי מסך מפרסומים מקוונים, אולם ליבת המחלוקת, לשון כתב התביעה, אינה בטיב הפרסום עצמו אלא בטענות בדבר שימוש מסחרי מפר בשם עסקי, פגיעה בזכויות קניין רוחני והפרת סימן מסחר". הוא הוסיף כי מדובר ב"עילות מסחריות מובהקות אשר היו מתקיימות גם לו השימוש נעשה באמצעות פלייר, שילוט חוצות או שיחה טלפונית".
במלים אחרות, בית המשפט הבהיר כי לא די בעצם העובדה שהתנהלות מסוימת מתבצעת גם באמצעים מקוונים כדי להכניס אותה לגדר תביעת אינטרנט. נדרשת בחינה מהותית של השאלה האם האינטרנט הוא זירת הפעולה המרכזית של הסכסוך, או שמא מדובר באמצעי משני בלבד. בפסק הדין נכתב כי "הפסיקה הדגישה כי עצם השימוש בפלטפורמה מקוונת אינו הופך את המחלוקת ל'תביעת אינטרנט'. יש לבחון האם האינטרנט הוא זירת הפעולה המהותית של הסכסוך, או רק אמצעי מקרי לביטויו".
- הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
- העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?
בהמשך נדרש בית המשפט לפרשנות המבחינה בין תובע שהוא עוסק לבין תובע פרטי, לעניין תחולת תקנה 7(ב). נקבע כי גם לו היתה מדובר בתביעת אינטרנט, הרי שמכיוון שהתובעות הן "עוסקות" כהגדרתן בחוק הגנת הצרכן, הן מחויבות להגיש את תביעתן דווקא בירושלים. בעניין זה הפנה הרשם לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין פלאש 90 נ' בזונץ, שם נקבע במפורש כי "אם התובע הוא 'עוסק'... כי אז יש להגיש את התביעה רק במקום מושבו של הנתבע".
עוד ציין כי התובעות לא טרחו להשיב לטענה זו באופן ענייני, וכי שתיקתן מחזקת את המסקנה בדבר תחולת הסיפא של תקנה 7(ב): "המשיבות, בהיותן חברות מסחריות, עוסקות בתחום מסחרי... משכך, וכפי שנקבע בפסיקה, שתיקה בטיעון מהותי זה פועלת לחובתן".
בסיכומו של דבר, קבע הרשם כי "בית משפט השלום בחיפה אינו מוסמך מקומית לדון בתובענה זו", והורה להעביר את הדיון לבית משפט השלום בירושלים. החלטתו נחתמה בקביעה כי כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו. ההחלטה מהווה דוגמה מובהקת למתח הקיים בפרשנות התקנות החדשות, בין מגמת ההרחבה המוכרת מתקופת התקנות הישנות, שהעניקה לתובעים גמישות מרחבית, לבין השאיפה לריסון ולוודאות פרוצדורלית שמבקשת לייצר תקנה 7 בנוסחה החדש. ייתכן שבהמשך הדרך תגיע הסוגיה גם לפתחו של בית המשפט העליון, אך לעת עתה נדמה כי חלה התייצבות סביב העמדה המצמצמת: לא כל מחלוקת הנוגעת לעסקים באינטרנט מצדיקה תביעה בכל מחוז בארץ, ובוודאי שלא כשמדובר בגופים עסקיים שצריכים, לפחות פרוצדורלית, לשאת בתוצאות בחירתם לעסוק במסחר.
האם העובדה שמדובר בחברות מסחריות משנה את נטל ההוכחה בקביעת הסמכות המקומית לפי תקנה 7(ב)?
כן, לפי הפרשנות שניתנה לתקנה, כשהתובע הוא "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, חלה עליו חובה מוגברת להגיש את התביעה דווקא במקום מושבו של הנתבע. אין מדובר בזכות בחירה בין מחוזות, אלא בחובה סטטוטורית. לכן, כשהנתבע מצביע על כך שהתובעת היא חברה עסקית, עובר הנטל לתובעת לשכנע מדוע התקנה אינה חלה עליה, ובפסק הדין שלפנינו נקבע כי אי-התייחסות לנקודה זו מצד התובעות פעלה לחובתן.
האם ניתן לראות בהגשת התביעה בחיפה ניסיון של "פורום שופינג"?
אף שהמונח "פורום שופינג" לא הוזכר בפסק הדין, משתמעת בו ביקורת על בחירת התובעות להגיש את התביעה דווקא בחיפה. הבחירה במחוז שיפוט מרוחק ממקום מגוריו של הנתבע, בלי הצדקה ממשית, במיוחד כשהחוק מחייב הגשה בירושלים, עשויה להתפרש כנסיון להשיג יתרון טקטי או להקשות על הנתבע. הפסיקה גם הזכירה את הבזבוז השיפוטי הכרוך בהעלאת טענות סרק לעניין סמכות, מה שמחזק את האפשרות שבית המשפט ראה בכך התנהלות בלתי רצויה.
האם האינטרנט כמדיום מספיק לבסס סמכות שיפוטית בכל הארץ?
לא בהכרח. ההחלטה מבהירה כי עצם העובדה שפעולה מסוימת נעשתה באינטרנט לא הופכת אותה אוטומטית ל"פרסום או סחר באינטרנט" כהגדרתם בתקנה 7(ב). יש לבחון האם האינטרנט היווה את זירת הפעולה המרכזית או רק אמצעי טכני להעברת מידע. פסיקה קודמת שצוטטה אף הזהירה מפני פרשנות רחבה מדי שתרוקן מתוכן את החלופות הרגילות בסעיף 7(א).
מה חשיבות ההבחנה בין תובע שהוא עוסק לתובע פרטי בהקשר לתביעות אינטרנט?
תקנה 7(ב) יוצרת הבחנה מובהקת - תובע פרטי יכול לבחור אם להגיש תביעתו במקום מגוריו או של הנתבע, בעוד עוסק מוגבל לאפשרות אחת בלבד, שהיא מקום מגוריו או עסקו של הנתבע. מטרת ההבחנה היא למנוע מעוסקים מסחריים לנצל לרעה את גמישות התקנה כדי להגיש תביעות במחוזות מרוחקים או בלתי נוחים לנתבעים, מתוך מטרה להרתיע או להכביד עליהם.
האם ההחלטה יוצרת תקדים מחייב?
תיאורטית כן. כך לדוגמה, בקשה למחיקת התביעה מחוסר סמכות או לדחייתה על הסף, אך במצב הנוכחי הוא בחר להסתפק בבקשה להעברה למחוז ירושלים, מבלי להיכנס לגוף התביעה. ייתכן שמדובר באסטרטגיה משפטית שנועדה קודם כל להסיר את החסם הפרוצדורלי לפני ניהול ההליך לגופו.
חוזה מכירת דירה CHATGPTביהמ"ש החזיר את הגג לדיירים, ושינה את כללי המשחק בבניינים משותפים
החלטה חשובה קובעת כי הצמדת גג, חצר או קומת עמודים לדירה אחת ללא הסכמה מלאה של כל בעלי הדירות - אינה תקפה. בית המשפט המחוזי הבהיר מחדש את גבולות השימוש ברכוש המשותף, והחזיר את הכוח לידי דיירי הבניין. פסק הדין עשוי להשפיע על אלפי בתים משותפים ברחבי הארץ. על פי ההכרעה, ייתכן שעברו שנים רבות שבהן המצב הוא כזה, אך עדיין ניתן להשיב את הרכוש המשוף לידי כלל הדיירים
דיירים מבניין משותף בירושלים, שכבר חשבו כי הגג והאזורים המיוחדים שבניין שייכים בדיעבד לבעל דירה אחת בלבד, מצאו את עצמם מתכנסים שוב יום אחד, לא כדי לחלק דירות, אלא כדי לברר מי שולט בגג, במרחבים שלא נראים מבחוץ, וייתכן שגם בעתיד לבנות עליו. מה שהחל כוויכוח בין שכנים, נהפך לערעור בבית-המשפט, והסתיים בפסק-דין עקרוני שעשוי להשפיע על רבים מבעלי דירות בבניינים משותפים ברחבי הארץ.
פסק הדין עוסק בחלקה שזוהתה בעבר כמחסן, שלה הוצמדו, לפי צו רישום הבית המשותף ותכנוני הרשמה, גם הגג, קומת העמודים, חלק מהמגרש, שטחים בקומה, או בקיצור אזורים שהחברה הקבלנית קיוותה כי יהיו פריבילגיה של הבעלים של אותה יחידה בלבד. כשעלו טענות מצד דיירי הבניין על כך ש"לא ידעו על כך", נדרש בית המשפט להכריע: האם אפשר לרשום חלק מהרכוש המשותף כך שהצמידות תאפשר לבעל הדירה לפעול - לבנות, למכור, להפריד - ללא הסכמת שאר הדיירים?
הבניין המדובר נבנה על ידי ירלון חברה לבניין, שהציעה לבעלי הדירות - בחוזים מוקדמים - כי כל החלקים שאינם דירות, בין אם חדר מדרגות, חצר, מקלט, מקומות אחסון וכו′, יהיו חלק מהרכוש המשותף. כך נרשם הבניין כבית משותף. עם זאת, החברה שמרה לעצמה זכויות על הגג ועל קומת העמודים, וזאת לפי סעיפי חוזה, ולפיהם החברה תהיה רשאית לבנות על הגג או על קומת העמודים, בתנאי שהמבנה ישמש למגורים, ובלבד שלא תהיה לכך השפעה או צורך בהסכמת יתר דיירי הבניין.
על פי ההסכם: בעלי היחידה לא זקוקים להסכמת יתר בעלי הדירות
בצו רישום הבית המשותף נכתב כי חלקה 17/1 משמשת מחסן בשטח קרקע של כ-2 מ"ר, והוצמדו אליה 250/581 (לאחר תיקון: 242/587) חלקים מהרכוש המשותף, כולל הגג, המגרש, שטחים בקומה עליונה. בהסכם מיוחד, שנחתם בין החברה לבין הבעלים של חלקה 17/1, נקבע כי בעלי החלקה רשאים "לבנות ולהקים מבנים כראות עיניהם על הגג … על כל חלק הימנו … ובלבד שמבנים אלה יהיו מיועדים למטרת מגורים בלבד". עוד נקבע כי הם רשאים לעשות כן מבלי להיזקק להסכמת יתר בעלי היחידות בבניין.
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
על סמך אותו הסכם ,כך טענה החברה, ניתן לראות בגג, בחצר, בקומת העמודים, שטח ששייך באופן בלעדי לחלקה 17/1. בעלי הדירות האחרים למדו על כך רק שנים לאחר מכן, והם ביקשו לצאת מנקודת הנחה: לא ייתכן ששטחים משמעותיים בבניין יהיו בשליטה פרטית של דייר אחד בלבד, מבלי שהותר להם אי פעם להביע את דעתם.
מלון מלכת שבא באילת צילום: Dr. Avishai Teicherהעליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא אילת
המאבק בין בעלי יחידות הנופש לבין הנהלת מלכת שבא מגיע שוב לבית המשפט, והעליון קובע: החוזה הוא סגור, ואין מקום להוסיף לו הבנות או מצגים חיצוניים. בעלי הזכויות ביקשו לכפות מינוי חברת ניהול בינלאומית ולשמר את דמי הניהול הישנים; ההנהלה טענה כי ההסכמות חוזיות
בלבד. פסק הדין מספק הצצה לעולם החוזים המסחריים, למחירם של מצגים חוץ־חוזיים - ולגבולות תום הלב
בשעות הבוקר המאוחרות באולם בית המשפט העליון בירושלים, כשהצדדים שוטחים את הטענות האחרונות שלהם ורחש קל ממלא את החלל, נדמה היה כי הסכסוך רב־השנים סביב ניהול מלון מלכת שבא באילת עומד לקבל הכרעה סופית. מאחורי הדרמה המשפטית הסתתר סיפור מורכב על הבטחות, על הבנות שנולדו מחוץ להסכמים חתומים, ועל שורה של בעלי יחידות נופש שהרגישו כי ההנהלה חייבת להם יותר ממה שנכתב על הנייר. הם ביקשו שבית המשפט ייתן תוקף להבנות שלא נכנסו לחוזה, אך העליון קבע בפשטות כי החוזה הוא חוזה סגור, ואין להוסיף עליו דבר.
המערערים, קבוצת בעלי זכויות ביחידות הדיור שבמלון, טענו כי בעת שרכשו את היחידות הוצגו בפניהם מצגים ברורים וחד־משמעיים, שלפיהם המלון ינוהל תמיד בידי חברת ניהול בינלאומית כמו הילטון, ושדמי הניהול שעליהם לשלם יישארו קבועים - 3 דולרים למ"ר לחודש. לטענתם, מעבר ללשון הכתובה, הם הסתמכו על רוח הדברים, על דפוסי ההתנהלות בין הצדדים ועל תחושה שלפיה תנאים אלו מהווים חלק בלתי נפרד מן העסקה.
ההנהלה, מצדה, טענה כי הכל מצוי במסמכים: שלושה הסכמים מפורטים שפורטו עד דק, המהווים מערכת חוזית סגורה, שאינה פתוחה לשינויים אלא בהסכמה בכתב. לטענתה, לאחר שהסתיימה התקשרותה עם הילטון לאחר 20 שנה, פג תוקפו של מנגנון דמי הניהול הישן, ויש להחיל את עקרון המשק הסגור: כל בעל יחידה נושא בחלקו היחסי בהוצאות הניהול בפועל, בהתאם לשטח היחידה. השופטים אלכס שטיין, נעם סולברג ויעל וילנר, שישבו בהרכב, הכריעו באופן חד וברור. אך כדי להבין את משמעות הכרעתם, חיוני להעמיק רגע במערכת היחסים המורכבת שהצדדים כרתו לפני שנים.
"מערכת חוזית מפורטת עד-דק"
העליון הדגיש כי במקרה זה קיימת מערכת חוזית סגורה, ברורה, מפורטת וממצה. השופט שטיין כתב כי המערערים, "חתמו על מערכת חוזים עסקית שפורטה לפרטי-פרטים", וכי לא יישמעו טענות בדבר מצגים חיצוניים או הבנות שלא קיבלו ביטוי מפורש בהסכמים עצמם. הוא ציין במפורש כי, "אלה הן מושכלות היסוד" של דיני החוזים, ושכל ניסיון לסטות מהן פוגע ביציבות העסקית ובוודאות המשפטית.
- כולם בחו"ל? לא בדיוק. יותר אנשים בנופש במלונות מאשר לפני הקורונה
- בוקינג: הכתה את תחזיות האנליסטים בשורה העליונה והתחתונה; עולה 4%
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ההסכמים - הסכם הרכישה, הסכם הניהול והסכם ההצטרפות למאגר - כולם כללו סעיפים ברורים המצהירים כי האמור במסמכים ממצה את כלל ההבנות בין הצדדים, וכי כל שינוי או תוספת מחייבים חתימה בכתב. כפי שמדגיש פסק הדין, בהסכם הרכישה נקבע כי הרוכש "אין הוא מושפע […] מכל פרסום, הצהרה, הבטחה, מצג או אמירה בע״פ או בכתב ואשר לא נכללו בהסכם זה". באותו קו נכתב גם כי כל שינוי בהסכמים "לא יעשו ולא יכנסו לתוקף אלא בכתב ובחתימת הצדדים".
