בהחלטה מעניינת שניתנה לאחרונה בבית משפט השלום בחיפה, קיבל הרשם הבכיר בנימין בן סימון את בקשתו של הנתבע, מיכאל ספבק, להעברת הדיון לבית משפט השלום בירושלים. מדובר במקרה המעורר שאלות יסודיות בנוגע לפרשנות תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובפרט הסייגים והחריגים שנקבעו בה לעניין תביעות שעניינן פרסום או סחר באינטרנט.

תחילתו של הסיפור בתביעה שהגישו שתי חברות מסחריות - גאוטופ-לוין יעוץ גיאולוגי וניטור וגיאוטופ - נגד ספבק, בטענה לשימוש מפר בשם המסחרי שלהן ובפגיעה בזכויות הקניין הרוחני. לטענת התובעות, הנתבע עשה שימוש בלתי מורשה בשם העסקי שלהן, תוך גרימת נזק מסחרי משמעותי. חלק מהשימושים האלה, כך טענו, בוצעו גם באמצעות פרסומים באינטרנט, ברשתות חברתיות ובקבוצות מקצועיות. משכך, הן בחרו להגיש את התביעה בבית משפט השלום בחיפה.

מנגד, טען הנתבע כי הסכסוך האמיתי אינו נוגע לפרסום באינטרנט דווקא, אלא לעילות מסחריות כלליות - גניבת עין, הפרת סימן מסחר, ושימוש מפר בשם מסחרי - עילות שיכולות להתקיים גם לו השימוש נעשה במדיום אחר לחלוטין. לפיכך, טען כי מדובר בתביעה שיש לבררה לפי הכלל הבסיסי הקבוע בתקנה 7(א), שלפיו יש להגיש תובענה במקום מגוריו או עסקו של הנתבע כלומר בירושלים.

לטענת הנתבע, לא מתקיים החריג שבתקנה 7(ב) שעניינו תביעות בשל פרסום או סחר באינטרנט. גם אם ייקבע כי מדובר בתביעת אינטרנט, הרי שלפי חלקה השני של התקנה, כאשר מדובר בתובע שהוא "עוסק" כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, כלומר גוף מסחרי, עליו להגיש את התביעה אך ורק במקום עסקו או מגוריו של הנתבע. לדבריו, התובעות הן חברות מסחריות לכל דבר ועניין, ולפיכך, גם לטענתן, היה עליהן להגיש את התביעה בירושלים.

• ניצחון לבעלי הדירות: עיריית ת"א דרשה להחליף את החלונות, ביה"מ דחה אותה
• הקונים הסתירו ליקויים ובעיות רטיבות מהקונה - מה פסק בית המשפט?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

התובעות ביקשו לדחות את הבקשה מכל וכל. לשיטתן, המחלוקת נוגעת בפעילות פרסומית מקוונת של הנתבע, והאינטרנט היווה זירה מהותית לביצוע המעשים שבבסיס התביעה. הן הדגישו כי צירפו לכתב התביעה דוגמאות רבות לפעילות כזו - צילומי מסך מהרשתות - וטענו כי בהתאם להלכת יעקובוביץ', מקום המעשה בעבירות אינטרנטיות הוא למעשה "כל מקום", ולכן הן רשאיות לבחור את מחוז השיפוט הנוח להן. עוד טענו כי הסתמכות הנתבע על התקנות החדשות כדי לטעון להיעדר סמכות מקומית אינה מבוססת, שכן גם לפי התקנות החדשות, כך לטענתן, יש תחולה לחריג המתיר לתבוע גם במחוזו של התובע.

הרשם בן סימון בחר לקבל את עמדת הנתבע, בנימוקים מפורטים ופסיקה תומכת. בראשית דבריו, עמד על כך ש"עיון בכתב התביעה ובנספחיו מעלה כי אמנם התובעות צירפו צילומי מסך מפרסומים מקוונים, אולם ליבת המחלוקת, לשון כתב התביעה, אינה בטיב הפרסום עצמו אלא בטענות בדבר שימוש מסחרי מפר בשם עסקי, פגיעה בזכויות קניין רוחני והפרת סימן מסחר". הוא הוסיף כי מדובר ב"עילות מסחריות מובהקות אשר היו מתקיימות גם לו השימוש נעשה באמצעות פלייר, שילוט חוצות או שיחה טלפונית".

במלים אחרות, בית המשפט הבהיר כי לא די בעצם העובדה שהתנהלות מסוימת מתבצעת גם באמצעים מקוונים כדי להכניס אותה לגדר תביעת אינטרנט. נדרשת בחינה מהותית של השאלה האם האינטרנט הוא זירת הפעולה המרכזית של הסכסוך, או שמא מדובר באמצעי משני בלבד. בפסק הדין נכתב כי "הפסיקה הדגישה כי עצם השימוש בפלטפורמה מקוונת אינו הופך את המחלוקת ל'תביעת אינטרנט'. יש לבחון האם האינטרנט הוא זירת הפעולה המהותית של הסכסוך, או רק אמצעי מקרי לביטויו".

• כיצד הסתיימה תביעה של 17.6 מיליון שקל נגד אאורה?
• מאחורי הספרים: הקרב על הספרייה הגיע לביה"ד
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"
• השאירה צוואה בעל פה - היורשים "נלחמו" כדי שגם אחים לא...

בהמשך נדרש בית המשפט לפרשנות המבחינה בין תובע שהוא עוסק לבין תובע פרטי, לעניין תחולת תקנה 7(ב). נקבע כי גם לו היתה מדובר בתביעת אינטרנט, הרי שמכיוון שהתובעות הן "עוסקות" כהגדרתן בחוק הגנת הצרכן, הן מחויבות להגיש את תביעתן דווקא בירושלים. בעניין זה הפנה הרשם לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין פלאש 90 נ' בזונץ, שם נקבע במפורש כי "אם התובע הוא 'עוסק'... כי אז יש להגיש את התביעה רק במקום מושבו של הנתבע".

עוד ציין כי התובעות לא טרחו להשיב לטענה זו באופן ענייני, וכי שתיקתן מחזקת את המסקנה בדבר תחולת הסיפא של תקנה 7(ב): "המשיבות, בהיותן חברות מסחריות, עוסקות בתחום מסחרי... משכך, וכפי שנקבע בפסיקה, שתיקה בטיעון מהותי זה פועלת לחובתן".

בסיכומו של דבר, קבע הרשם כי "בית משפט השלום בחיפה אינו מוסמך מקומית לדון בתובענה זו", והורה להעביר את הדיון לבית משפט השלום בירושלים. החלטתו נחתמה בקביעה כי כל צד יישא בהוצאות המשפט שלו. ההחלטה מהווה דוגמה מובהקת למתח הקיים בפרשנות התקנות החדשות, בין מגמת ההרחבה המוכרת מתקופת התקנות הישנות, שהעניקה לתובעים גמישות מרחבית, לבין השאיפה לריסון ולוודאות פרוצדורלית שמבקשת לייצר תקנה 7 בנוסחה החדש. ייתכן שבהמשך הדרך תגיע הסוגיה גם לפתחו של בית המשפט העליון, אך לעת עתה נדמה כי חלה התייצבות סביב העמדה המצמצמת: לא כל מחלוקת הנוגעת לעסקים באינטרנט מצדיקה תביעה בכל מחוז בארץ, ובוודאי שלא כשמדובר בגופים עסקיים שצריכים, לפחות פרוצדורלית, לשאת בתוצאות בחירתם לעסוק במסחר.

האם העובדה שמדובר בחברות מסחריות משנה את נטל ההוכחה בקביעת הסמכות המקומית לפי תקנה 7(ב)?

כן, לפי הפרשנות שניתנה לתקנה, כשהתובע הוא "עוסק" כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, חלה עליו חובה מוגברת להגיש את התביעה דווקא במקום מושבו של הנתבע. אין מדובר בזכות בחירה בין מחוזות, אלא בחובה סטטוטורית. לכן, כשהנתבע מצביע על כך שהתובעת היא חברה עסקית, עובר הנטל לתובעת לשכנע מדוע התקנה אינה חלה עליה, ובפסק הדין שלפנינו נקבע כי אי-התייחסות לנקודה זו מצד התובעות פעלה לחובתן.

האם ניתן לראות בהגשת התביעה בחיפה ניסיון של "פורום שופינג"?

אף שהמונח "פורום שופינג" לא הוזכר בפסק הדין, משתמעת בו ביקורת על בחירת התובעות להגיש את התביעה דווקא בחיפה. הבחירה במחוז שיפוט מרוחק ממקום מגוריו של הנתבע, בלי הצדקה ממשית, במיוחד כשהחוק מחייב הגשה בירושלים, עשויה להתפרש כנסיון להשיג יתרון טקטי או להקשות על הנתבע. הפסיקה גם הזכירה את הבזבוז השיפוטי הכרוך בהעלאת טענות סרק לעניין סמכות, מה שמחזק את האפשרות שבית המשפט ראה בכך התנהלות בלתי רצויה.

האם האינטרנט כמדיום מספיק לבסס סמכות שיפוטית בכל הארץ?

לא בהכרח. ההחלטה מבהירה כי עצם העובדה שפעולה מסוימת נעשתה באינטרנט לא הופכת אותה אוטומטית ל"פרסום או סחר באינטרנט" כהגדרתם בתקנה 7(ב). יש לבחון האם האינטרנט היווה את זירת הפעולה המרכזית או רק אמצעי טכני להעברת מידע. פסיקה קודמת שצוטטה אף הזהירה מפני פרשנות רחבה מדי שתרוקן מתוכן את החלופות הרגילות בסעיף 7(א).

מה חשיבות ההבחנה בין תובע שהוא עוסק לתובע פרטי בהקשר לתביעות אינטרנט?

תקנה 7(ב) יוצרת הבחנה מובהקת - תובע פרטי יכול לבחור אם להגיש תביעתו במקום מגוריו או של הנתבע, בעוד עוסק מוגבל לאפשרות אחת בלבד, שהיא מקום מגוריו או עסקו של הנתבע. מטרת ההבחנה היא למנוע מעוסקים מסחריים לנצל לרעה את גמישות התקנה כדי להגיש תביעות במחוזות מרוחקים או בלתי נוחים לנתבעים, מתוך מטרה להרתיע או להכביד עליהם.

האם ההחלטה יוצרת תקדים מחייב?

תיאורטית כן. כך לדוגמה, בקשה למחיקת התביעה מחוסר סמכות או לדחייתה על הסף, אך במצב הנוכחי הוא בחר להסתפק בבקשה להעברה למחוז ירושלים, מבלי להיכנס לגוף התביעה. ייתכן שמדובר באסטרטגיה משפטית שנועדה קודם כל להסיר את החסם הפרוצדורלי לפני ניהול ההליך לגופו.