קרב גרסאות בין השוטרת לנאשם - למי האמין ביהמ"ש

אור ערב חיוור פרץ מקרני תאורת הרחוב ביבנה, כששוטרת עצרה את הרכב של הנאשם בדרך צבי גוב ארי. מעבר לשמשה האחורית המלוכלכת של הרכב, היא סיפרה, "ראיתי בוודאות את הנאשם מתחלף עם הנוסע". ואולם האם ההתקהלות המהירה, האור העמום והשמשה המלוכלכלת אפשרו לזהות את מה שקורה בדיוק מוחלט? בית המשפט לתעבורה מחוז מרכז, השופטת מגי כהן, הגיעה למסקנה כי אין בכך די, וזיכתה את החשוד בנהיגה ללא רישיון מחמת ספק.

האירוע החל ב‑14 בנובמבר 2024 בסביבות 19:15. רכב מיצובישי עצר בדרך, כשהשוטרת ומתנדב שהיה עמה הבחינו בתנועות חריגות: הנוסע במושב הקדמי עבר לכסא הנהג, פנסי הניידת הודלקו מאחור, והיה נדמה שמדובר בהחלפה חשודה. השוטרת העידה שראתה את סדר הפעולות באופן ברור: "קודם כל הנהג עבר ואז אחריו הנוסע". היא אף ציינה שהבחינה ברגליים וידיים באוויר בעת ההחלפה. ואולם באותה נשימה, היא הודתה כי השמשה האחורית היתה מלוכלכת, וייתכן ששדה הראייה לא היה אידיאלי. מנגד, אחיו של החשוד העיד כי הוא זה שנהג בפועל, ולא הנאשם. לדבריו, הוא רק העביר ארגז מהמושב הקדמי לאחורי, וזו כנראה הסיבה שנראו תנועות כלשהן, אך לא התקיימה החלפה בין הנהגים. השוטר המתנדב לא זכר במדויק את סדר הפעולות, ולא היה יכול לאשר באופן חד משמעי את גירסת השוטרת.

השופטת מגי כהן מבית המשפט לתעבורה מרכז הזכירה בפסק הדין שלה את העקרונות המנחים בהכרעות מסוג זה. אף שבעדויות זיהוי יחיד ניתן להרשיע, צריך לנהוג בזהירות יתר כשמדובר בזיהוי בתנאים שאינם מיטביים. עדות של שוטר, מקצועי ואמין ככל שיהיה, אינה חסינה מביקורת. ההקפדה על אמינות הזיהוי, משך החשיפה, תנאי התאורה, המרחק, זווית הראייה ומצבים פיזיים מגבילים - כל אלה נלקחו בחשבון בפסיקת בית המשפט. השופטת כהן ציינה בפסק הדין שפורסם כי האירוע התרחש בשעת ערב, בתנאי תאורה שאינם מיטביים, כשהשמשה האחורית של הרכב היתה מלוכלכת. בנוסף לכך, בתוך הרכב עצמו היו חפצים שהקשו עוד יותר על שדה הראייה. לפיכך, נוצר ספק מהותי לגבי מה באמת ראתה השוטרת - האם אכן הבחינה בהחלפה בין הנהגים, או שהיא פירשה בצורה שגויה את מה שראתה. השופטת הוסיפה גם כי לא רק שתנאי הזיהוי היו לקויים, אלא גם גירסת העדים לא תאמה בכל פרטיה. השוטרת הצהירה כי לא היו חפצים במושב הקדמי, אך גרסאות ההגנה, כולל זו של האח, הדגישו כי הועבר ארגז כלים למושב האחורי, ולא התבצעה כלל החלפה בין הנהגים. דבר זה, ביחד עם העובדה שהמתנדב לא היה עקבי בזכרונו, ערער את אמינות המסקנות של התביעה.

פרקליטות המדינה הציגה את עדותה של השוטרת כאבן יסוד להרשעה, בטענה שהיא עדה מקצועית שפעלה על פי הפרוצדורות הנכונות. גם הנוכחות של המתנדב היתה אמורה לחזק את הגרסה. ואולם ההגנה הצליחה לערער את הביטחון באמינות העדויות. גירסתו של האח היתה ברורה ועקבית, והוא אף הסביר כי היה מדובר בפעולה של העברת חפץ ולא בהחלפה. עדותו נראתה אמינה ונמסרה ללא היסוס. מעבר לכך, גם השוטרת עצמה לא הצליחה לשחזר באופן מושלם את כל פרטי הזיהוי. היא אישרה את קיומם של תנאים חיצוניים - החשיכה והלכלוך על שמשת הרכב - שמקשים על תצפית מדויקת. עדים נוספים לא היו, וצילום וידאו מהאירוע לא הוצג. לנוכח מיעוט הראיות האובייקטיביות והיעדר גיבוי חיצוני לעדות השוטרת, קבע בית המשפט כי לא הוכח שמדובר בזיהוי ברמת הוודאות הדרושה במשפט פלילי. הפסיקה הדגישה את כלל היסוד במשפט פלילי: נטל ההוכחה רובץ על כתפי התביעה, ועליה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. כשקיימים סדקים בראיות, בייחוד כשמדובר בזיהוי יחיד שנעשה בתנאים בעייתיים, חובתו של בית המשפט להחיל את עקרון הספק לטובת הנאשם.

פסק הדין מדגיש את המתח המתמיד שבין הרצון לאכוף את החוק לבין שמירה על זכויות בסיסיות של החשוד. אף אחד לא חולק על חשיבותן של עדויות של שוטרים, אך כשתנאי השטח אינם מאפשרים זיהוי חד-משמעי, חובת הזהירות גוברת. שופטים בישראל חזרו וקבעו בעבר כי יש לבחון בזהירות רבה עדויות של שוטרים כשאלה עומדות לבדן, ללא חיזוקים חיצוניים או ראיות פורנזיות. מכאן עולה השאלה, מה נדרש מעדות יחידה של שוטר כדי להוביל להרשעה. על פי הפסיקה, יש צורך שתתקיים התאמה בין מכלול הראיות, שתהיה עקביות פנימית גבוהה ותנאים סביבתיים סבירים. כשמדובר במזג אוויר קשה, תאורה לקויה, או שמשות מלוכלכות - כושר ההבחנה של העד נפגע באופן טבעי, וממילא נפגע גם משקל עדותו.

המקרה הזה ממחיש איך גם סיטואציה יומיומית לכאורה, כמו מעבר בין מושבים ברכב, יכולה ליהפך לנושא של משפט פלילי שלם. זיהוי לא ודאי, התנאים הסביבתיים, והיעדר ראיות חיצוניות - כל אלה הובילו את בית המשפט לזכות את הנאשם. השופטים מזכירים שוב ושוב כי המשפט הפלילי אינו "משחק של תחושות", אלא הליך הדורש הוכחות קונקרטיות. במקרה הזה, השופטת כהן הראתה יושרה שיפוטית כשהודתה בכך שייתכן שהשוטרת באמת האמינה לגירסתה, אך הוסיפה כי אין זה מספיק: האמונה אינה מחליפה ראיה של ממש. לפיכך, היא כתבה בפסק הדין שלה כי, "גם אם אקבל כי מדובר בעדה כנה שהאמינה בדברים שאמרה... אין ביכולתי לקבוע כי זיהתה את הנאשם נוהג ברכב - מעבר לכל ספק סביר".

מה המשמעות של זיהוי יחיד במשפט פלילי, וכיצד מתייחסים לכך בתי המשפט בישראל?

זיהוי יחיד הוא מצב שבו כל הראיה להוכחת האשמה נשענת על עדות של אדם אחד, שטוען כי זיהה את הנאשם כמי שביצע את העבירה. בישראל, הפסיקה קובעת כי ניתן להרשיע נאשם גם על סמך עדות זיהוי יחיד, אך רק כשהיא מהימנה באופן מובהק. בתי המשפט הדגישו פעמים רבות את הצורך "לבחון בזהירות יתירה" את נסיבות הזיהוי, כולל תאורה, מרחק, זמן צפייה, מצב רגשי של העד ועוד. בפסק הדין הנוכחי, בית המשפט מצא שהתנאים בשטח - ערב, שמשה מלוכלכת, היעדר ראייה ישירה לעומת שדה הראייה הנטען - לא עומדים בסטנדרט שמאפשר הרשעה.

האם קיימת חובה חוקית לתעד באודיו או וידאו פעולות שיטור שיכולות לשמש ראיה במשפט?

נכון להיום, לא קיימת חובה גורפת לתיעוד מצולם של כלל פעולות האכיפה, ואולם בפועל, שימוש במצלמות גוף נהפך לסטנדרט מבורך במקרים רבים. היעדר תיעוד וידאו במקרה כזה, שבו עיקר הראיה היא חזותית, מעורר סימני שאלה, גם אם אין בכך כשלעצמו כדי לפגוע בהליך. במצב שבו השאלה המרכזית היא "מה ראה השוטר?", תיעוד היה עשוי לשמש כלי מכריע. בהיעדרו, בית המשפט נותר עם גירסאות סותרות ותנאי תצפית לקויים.

האם עצם העובדה שהשוטרת האמינה שראתה את ההחלפה מספיקה להרשעה?

לא. במשפט הפלילי נדרשת ודאות גבוהה, ולא תחושת ביטחון סובייקטיבית. פסק הדין מבהיר את ההבחנה בין אמונה פנימית של עד לבין תוקף ראייתי אובייקטיבי. השופטת אף כותבת במפורש כי אין להטיל דופי ביושרה של השוטרת, אך אין בכך די לצורך הרשעה. הראיה חייבת להיות משכנעת "מעבר לכל ספק סביר", ולא רק אמינה באופן אישי.

האם ניתן היה להעמיד לדין את שני האחים יחד, ובכך לברר את זהות הנהג באמצעות שיטת אלימינציה?

העיקרון במשפט פלילי דורש להרשיע אדם רק כשיש ראיה ישירה או נסיבתית משמעותית נגדו. לא ניתן להרשיע מישהו "כי אולי זה הוא", גם אם אין מועמד אחר ודאי. מהלך של העמדה לדין כפולה היה עלול להוביל לפסילה של כל ההליך, או לזיכוי כפול. כמו כן, ההגנה אינה מחויבת "לחשוף את הנהג האמיתי", כל עוד לא מדובר בהודאה שקרית של אחר, אלא בטענה לעובדות אחרות.

האם תיתכן אחריות פלילית במשותף על עבירה כזו, גם אם אין ודאות מי נהג?

במקרים של עבירות חמורות או כשיש ראיות למזימה משותפת (כמו תיאום החלפה), ייתכן שתעלה טענה של שותפות לעבירה. עם זאת, בעבירת תעבורה מסוג נהיגה בזמן פסילה, יש חובה להוכיח מי נהג פיזית ברכב. היעדר ידיעה ברורה מי החזיק בהגה, שולל את האפשרות להטיל אחריות משותפת.

מהו ההבדל בין זיכוי רגיל לבין זיכוי מחמת הספק?

זיכוי רגיל משמעותו שבית המשפט הגיע למסקנה שהנאשם לא ביצע את המיוחס לו. לעומת זאת, זיכוי מחמת הספק משמעו שבית המשפט לא הצליח להשתכנע באשמה מעבר לספק סביר - ייתכן שהנאשם ביצע את העבירה, אך לא ניתן להוכיח זאת בוודאות הדרושה. בפסק הדין הנוכחי, השופטת בחרה בזיכוי מחמת הספק, והבהירה בכך כי לא נשללה האפשרות התיאורטית שהנאשם אכן נהג, אך היא לא הוכחה במידה הנדרשת להרשעה.

האם ייתכנו השלכות אזרחיות או מינהליות לזיכוי כזה?

זיכוי פלילי, בייחוד מחמת הספק, לא שולל בהכרח אפשרות להשלכות במישור אחר, כך למשל ברישום תעבורתי או בביטוח. ואולם ככלל, הרשויות והגופים המינהליים נזהרים מלהפעיל סנקציות כשאדם זוכה בפסק דין, בייחוד כשמדובר בעבירת תעבורה מסוג זה. גם מבחינת ביטוח רכב, ההשלכות תלויות בסוג הפוליסה ובמדיניות חברת הביטוח.