הודעה בסמארטפון צילום: ביזפורטלהודעה בסמארטפון צילום: ביזפורטל

למה מותר למפלגות לשלוח מסרונים בלי הגבלה?

תביעה שהוגשה על ידי אדם נגד מפלגת העבודה שמה את הזרקור על ההבדל שבין מסרונים מחברות מסחריות לכאלה שמגיעים ממפלגות. אחרי שעבר כמה ערכאות והגיע לעליון, קיבל העותר את התשובה מהשופטים, שלפיה "ישנה הבחנה מהותית וערכית בין ביטוי מסחרי לביטוי פוליטי - שהאחרון ראוי להגנה רחבה יותר בשל חשיבותו בדמוקרטיה"

עוזי גרסטמן | (8)

בוקר אחד, בזמן ששתה את הקפה שלו, התבונן זיו גלסברג במסך של הסמארטפון שלו וחשב לעצמו, "מספיק". ההודעה שקפצה שוב על המסך לא הציעה לו הנחה על שירות או מוצר, לא קידמה מבצע, לא הפצירה בו ללחוץ על קישור מהיר. היא פשוט היתה עוד קריאה של מפלגת העבודה לבוא ולהתנדב, להשתתף באירוע, לסייע במהפך. הוא נאנח. זו לא הפעם הראשונה. למעשה, זו היתה הפעם ה-19. וכאדם שמאמין בזכותו לשלוט בתכנים שהוא נחשף אליהם, הוא החליט שגבול נחצה. מכאן נולדה תביעה שהגיש, שנהפכה לפסק דין חשוב.


גלסברג פנה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, שם טען כי המפלגה פעלה בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת, המוכר יותר בכינויו "חוק הספאם". לטענתו, שליחת מסרונים חוזרים, גם אם הם פוליטיים, מהווה "דבר פרסומת" כל עוד הם נשלחים מבלי שנתן את הסכמתו המפורשת לכך. הוא אף ציין כי ביקש להסירו מרשימת התפוצה, אך ההודעות המשיכו לזרום, תוך פגיעה בפרטיותו ובניגוד לרצונו המפורש. מעבר לטענה זו, גלסברג טען גם להפרת חוק הגנת הפרטיות, רשלנות ואף הפרת התחייבות חוזית, לאור נוסח הודעות שכללו התייחסות לאפשרות להסרה – התחייבות שלטענתו לא קוימה בפועל.


בכתב ההגנה, טענה מפלגת העבודה כי יש להבחין הבחנה חדה וברורה בין פרסום מסחרי לפרסום פוליטי. לשיטתה, סעיף 30א לחוק התקשורת החריג במפורש תכנים פוליטיים מהגדרת "דבר פרסומת", ואין להחיל עליו את אותם סטנדרטים מחמירים של פרסומות מסחריות. המפלגה הדגישה כי פעולתה היא ביטוי ישיר לחופש הביטוי הפוליטי - ערך יסוד בכל חברה דמוקרטית. עוד נטען כי הדרישה להסכמה מראש לשליחת הודעות פוליטיות עלולה לפגוע אנושות ביכולתה של מפלגה להגיע לבוחריה, בפרט לקראת יום הבחירות.


"לא היה בהודעות תוכן שיווקי מובהק"


בית משפט השלום, בפסק דין מנומק ומבוסס שניתן באוגוסט 2023, דחה את התביעה. השופטת אביגיל בוסני קבעה אז בהכרעתה כי המחוקק התייחס במפורש לשאלת המסרים הפוליטיים במסגרת סעיף 30א(ב), שבו נכתב כי "לא יראו כהודעת פרסומת מסר שנשלח על ידי תאגיד שמטרתו עידוד עניין ציבורי, חברתי או פוליטי, כשהמסר אינו בעל אופי מסחרי". לדעת השופטת, עצם העובדה שהמפלגה ציינה פרטים ליצירת קשר - כפי שנעשה בשלושה מהמסרונים - אינה מספיקה כדי להפוך את ההודעה ל"דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק. "ההודעות לא נועדו להניע רכישה של מוצר או שירות, ולא היה בהן תוכן שיווקי מובהק", נכתב בפסק הדין.


עוד הדגישה השופטת כי הטענה שלפיה שליחת מסרונים פוליטיים מהווה רשלנות או הפרת פרטיות, אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק שהתיר במפורש את שליחתם. לאור ההחרגה הברורה בחוק, היא קבעה כי לא ניתן לעקוף את החוק דרך חוקים כלליים אחרים. בית המשפט גם לא התרשם כי היתה התחייבות חוזית מצד המפלגה, שמכוחה ניתן לבסס עילת תביעה.


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

משנדחתה תביעתו בבית משפט השלום, הגיש גלסברג ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ואולם גם שם הוא לא רווה נחת. השופטת אביגיל כהן, בשבתה בערכאת הערעור, קבעה כי "אין מקום להחיל דרישות טכניות של סעיף 30א על תכנים שמוחרגים ממנו מפורשות, ואין להחיל עליהם חוקים אחרים באופן שיסכל את תכלית ההחרגה". כהן חזרה והדגישה בפסק הדין שלה את עמדת בית משפט השלום, שלפיה לא ניתן לראות במסרונים שנשלחו משום פגיעה בזכויותיו של גלסברג - גם אם נשלחו בניגוד לבקשתו להסרה.


ואולם גלסברג לא התייאש. הוא פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור. כאן הוא ניסח את המחלוקת מחדש: השאלה אינה רק אם סעיף 30א חל על מסרונים פוליטיים, אלא האם ניתן להחיל חוקים אחרים, כמו חוק הגנת הפרטיות או דיני הנזיקין, על מסרונים כאלה, כשהם נשלחים שוב ושוב בניגוד לרצון המפורש של הנמען. הוא אף ניסה לטעון שמסרון הכולל "קריאה לפעולה", כמו "התקשרו עכשיו", עשוי להתפרש כמעין גיוס למהלך פוליטי שהוא בבחינת "השאת הוצאה כספית".

קיראו עוד ב"משפט"


אלא שבית המשפט העליון לא קיבל את טענותיו. השופט אלכס שטיין, בהסכמת עמיתיו להרכב שדן בערעור יוסף אלרון ורות רונן, דחה את הבקשה לרשות ערעור וקבע עמדה נחרצת. בפסק הדין שפורסם הוא קבע כי, "בהוראת סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, קבע המחוקק במפורש שהודעות פוליטיות מוחרגות מהוראות הסעיף". השופט שטיין אף הרחיב והבהיר כי לא רק שהמסרים אינם עונים להגדרת דבר פרסומת, אלא ש"ישנה הבחנה מהותית וערכית בין ביטוי מסחרי לביטוי פוליטי - שהאחרון ראוי להגנה רחבה יותר בשל חשיבותו בדמוקרטיה".


החוק מתיר את הפעולה של המפלגות


באשר לטענה הנוגעת לחוק הגנת הפרטיות, קבע שטיין כי, "לא ניתן להפעיל חקיקה אזרחית כללית באופן שיאיין את החרגת המסרונים הפוליטיים מהחוק הספציפי שנועד להסדיר את התחום". כלומר לא ניתן לטעון להפרת פרטיות כשהחוק עצמו מתיר את הפעולה הנתונה.


פסק הדין מבהיר כי תעמולה פוליטית, גם כשהיא נשלחת לניידו של אזרח ללא הסכמתו המפורשת, אינה נחשבת "דבר פרסומת" לפי החוק, ולכן היא לא כפופה למגבלות הספאם המוכרות מהעולם המסחרי. הפסיקה משקפת עמדה עקרונית של בית המשפט, ששמה דגש על חשיבותו של חופש הביטוי הפוליטי, גם במחיר פגיעה מסוימת בנוחותו של הפרט.


בסופו של דבר, גם אם גלסברג לא קיבל את הפיצוי שביקש, התהליך שעבר תרם להבהרת גבולות החוק – והציב תמרור ברור בפני כל תובע פוטנציאלי: כשזה מגיע למסרים פוליטיים, עמדת המחוקק - לפחות לעת הזו - ברורה ונחרצת: זה מותר.



האם פסק הדין מונע בעתיד מנמענים לתבוע על מסרונים פוליטיים מטרידים?

לא בהכרח, אך הוא מקשה מאוד. פסק הדין יוצר תקדים ברור שלפיו מסרים פוליטיים אינם "דבר פרסומת", ולכן לא חלים עליהם ההגבלות של סעיף 30א. כדי לתבוע תידרש עילה חלופית ומשכנעת (למשל הטרדה חמורה שעשויה לעלות כדי עוולה נזיקית עצמאית), אך זו תיבחן בקפדנות, נוכח החרגת המחוקק.


מה ההבדל בין מסר פוליטי לבין פרסומת במסווה של פוליטיקה?

ההבדל העיקרי הוא בתוכן ובתכלית. מסר פוליטי מטרתו לקדם השקפת עולם, עמדות או מפלגה. לעומתו, פרסומת במסווה עשויה לכלול הטבות, מוצרים, שירותים, גיוס תרומות בכסף, או הפניה לפעולה כלכלית. אם מסרון ייראה כניסיון לשווק מוצר או שירות דרך עטיפה פוליטית, הוא כן עשוי להיחשב "דבר פרסומת", ולחייב את שולחו לפי החוק.


האם ניתן לאסור בחוק את שליחת המסרונים הפוליטיים בעתיד?

כן, המחוקק יכול לשנות את החוק ולהסיר את החרגת המסרים הפוליטיים מהגדרת "דבר פרסומת". אולם מהלך כזה יחייב התמודדות עם שאלות של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות הפוליטית, ולכן עשוי לעורר התנגדות ציבורית ומשפטית.


האם יש אבחנה בין מסרונים, שיחות טלפון ודואר אלקטרוני בהקשר הזה?

מבחינה משפטית, סעיף 30א עוסק בכלל "דברי פרסומת באמצעי תקשורת אלקטרוניים", כולל מסרונים ומיילים. אבל החרגת מסרים פוליטיים חלה על כל האמצעים האלה כל עוד הם אינם מסחריים. עם זאת, אופי ההפרעה שונה - שיחה קולית נחשבת פולשנית יותר ממסרון טקסט, ולכן עשויה להיתפש אחרת מבחינה משפטית בעילות אחרות (למשל לפי חוק הגנת הפרטיות).


האם מפלגה חייבת לאפשר הסרה מרשימת תפוצה פוליטית?

מבחינה חוקית התשובה היא לא. בניגוד למפרסם מסחרי שחייב לציין אפשרות להסרה, המסרים הפוליטיים פטורים מהחובה הזו לפי פרשנות החוק הנוכחית. עם זאת, מפלגות רבות כן מאפשרות הסרה כאקט של נימוס ציבורי, אך אי-היענות לבקשה כזו אינה בהכרח מהווה עילה לתביעה.

תגובות לכתבה(8):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 5.
    אנונימי 09/05/2025 12:40
    הגב לתגובה זו
    אפשר לרשום מפלגה ולשגר פוסטים ללא אבחנה עם אמירה חברתית.
  • 4.
    בושה וחרפה (ל"ת)
    shafik 08/05/2025 13:34
    הגב לתגובה זו
  • 3.
    כאן בהחלט צריך רפורמה (ל"ת)
    קליגולה 08/05/2025 12:34
    הגב לתגובה זו
  • 2.
    אנונימי 08/05/2025 11:57
    הגב לתגובה זו
    והאם בית המשפט היה נוהג בדיוק באותו צורה.ניחוש שלי...היה מקבל את התביעה נגד עוצמה יהודית.אין אמונה במערכת המשפט הזו ובשופטים האלה.
  • אנונימי 08/05/2025 12:24
    הגב לתגובה זו
    חחחח שטיין ואלרון האמא של הימניים. אין לך מושג על מה אתה מדבר.
  • פצ 08/05/2025 14:01
    הכי קל להאשים ככה סתם. הוא חי בסרט שעוצמה יהודית מפלגה שמקופחת ואנשיה סתם מסכנים. עוד שנייה אני בוכה
  • 1.
    אני בעד לשלוח לשופטים אלפי הודעות פוליטיות ביממה כל חצי דקה הודעה (ל"ת)
    אולי ישנו דעתם 08/05/2025 11:57
    הגב לתגובה זו
  • אפשר לחסום כל שולח (ל"ת)
    גכ 09/05/2025 12:40
    הגב לתגובה זו
צוואה ירושה
צילום: Istock

בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד

פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.

עוזי גרסטמן |

באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.

המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".

למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.

אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה

הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.

במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.

כביש 6 צילום: יעקבכביש 6 צילום: יעקב

ייצוגית נגד כביש 6 נדחתה: מכשיר פסקל לא מזכה בהטבות

השופטת קבעה כי גביית דמי הגבייה בכביש 6 נעשתה כדין; לדבריה, נהגים שבוטל הסכם המנוי שלהם אינם זכאים להמשיך ליהנות מההטבות שניתנות במסגרת ההסכם רק משום שמכשיר הפסקל נשאר ברכבם. בית המשפט הדגיש כי פרשנות אחרת היתה עלולה לפגוע בתכלית החוק ולעודד הפרת הסכמים. התובעים אף חויבו בהוצאות משפט בסכום כולל של 25 אלף שקל

עוזי גרסטמן |

בפברואר 2022 הגיש נהג ממרכז הארץ בקשה לאישור תובענה ייצוגית שנגעה לאחת הסוגיות המוכרות כמעט לכל נהג ישראלי: דמי הגבייה בכביש 6. הבקשה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, כיוונה חץ ישיר למפעילת הכביש, דרך ארץ הייווייז, בטענה שהיא גובה דמי גבייה שלא כדין ואף מחייבת נהגים בתעריף מלא גם כשבידיהם מכשיר פסקל תקין. באחרונה פרסמה שופטת בית המשפט המחוזי יעל מושקוביץ את החלטתה, והיא חד משמעית: כל הטענות של התובע נדחו, והחברה יצאה כשידה על העליונה.

פסק הדין, המשתרע על פני עמודים ארוכים ומנומקים, עוסק בשתי סוגיות מרכזיות שהעלה התובע: האחת, אופן גביית דמי הגבייה בגין הנסיעה בכביש 6, שלטענתו יש לגבותם רק אחת לחודש בעת הפקת החשבון ולא בגין כל נסיעה בנפרד. השנייה, חיוב נהגים שבוטל הסכם מנוי הפסקל שלהם בתעריף של משתמש רגיל, גם אם המכשיר הפיזי עדיין מותקן ברכבם. לטענת התובע, "החזקת מכשיר פסקל ברכב היתה צריכה להספיק כדי לזכות בהטבות שמקבלים המנויים, לרבות פטור מדמי גבייה".

דרך ארץ, שיוצגה על ידי עורכי הדין יובל גרייבסקי ועמית דר ממשרד יהודה רוה, טענה מנגד כי היא פועלת בהתאם לחוק ולתקנות. לטענתה, דמי הגבייה נגבים במטרה לממן את שירותי הגבייה והשירות ללקוחות, וכי אין כל מניעה לגבות אותם בגין כל נסיעה. לגבי טענת הפסקל, הסבירה החברה כי עם ביטול הסכם המנוי, מכל סיבה שהיא, מסתיימת גם הזכאות להטבות שניתנות במסגרת ההסכם, והחזקת מכשיר פסקל ברכב אינה מקנה הטבות נוספות. "במצב זה", נאמר בתשובת החברה, "החיוב מתבצע לפי תעריף המשתמש הרגיל, כפי שנקבע בתקנות".

אין פגם בכך שדמי הגבייה לא נגבים אחת לחודש

השופטת מושקוביץ קיבלה את עמדת החברה וקבעה כי פרשנותה מתיישבת עם לשון החוק ותכליתו. בפסק הדין שפורסם היא ציינה כי, "דמי גבייה הם תשלום המתווסף לאגרה בשל נסיעה בכביש... מקום בו מתווספים דמי הגבייה לאגרה בגין נסיעה בכביש, נראה כי יש היגיון דווקא בעמדת המשיבה לפיה דמי הגבייה מתווספים לכל סכום אגרה המשולם עבור כל נסיעה בכביש". בכך קבעה השופטת כי אין פגם בכך שהחברה גובה את דמי הגבייה עבור כל נסיעה, ולא אחת לחודש בלבד כפי שביקש התובע.

לגבי שאלת מכשיר הפסקל והטבות המנוי, פסקה השופטת כי עצם החזקת המכשיר אינה מקנה כל הטבה. לגבריה, "מקום בו לא קיים הסכם, לא ניתן לחייב את בעל הרכב כבעל 'תג החיוב' רק מכוח החזקתו הפיסית במכשיר". היא הסבירה בהכרעתה כי קבלת עמדת התובע היתה עלולה לפגוע בתכלית ההסדר ולרוקן מתוכן את התמריץ להצטרף להסכם מנוי ולהקפיד על קיומו. השופטת אף הדגישה כי במקרה הנוכחי הסכם המנוי בוטל בשל הפרתו על ידי התובע עצמו, שלמרות זאת ביקש להמשיך וליהנות מההטבות. "תובענה ייצוגית שמטרתה לעודד את אי קיום הוראות הסכם המנוי... נועדה למעשה להיטיב עם קבוצת מפירי ההסכם", כתבה השופטת מושקוביץ, והוסיפה כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם התכלית של כלי התובענה הייצוגית.