בוקר אחד, בזמן ששתה את הקפה שלו, התבונן זיו גלסברג במסך של הסמארטפון שלו וחשב לעצמו, "מספיק". ההודעה שקפצה שוב על המסך לא הציעה לו הנחה על שירות או מוצר, לא קידמה מבצע, לא הפצירה בו ללחוץ על קישור מהיר. היא פשוט היתה עוד קריאה של מפלגת העבודה לבוא ולהתנדב, להשתתף באירוע, לסייע במהפך. הוא נאנח. זו לא הפעם הראשונה. למעשה, זו היתה הפעם ה-19. וכאדם שמאמין בזכותו לשלוט בתכנים שהוא נחשף אליהם, הוא החליט שגבול נחצה. מכאן נולדה תביעה שהגיש, שנהפכה לפסק דין חשוב.

גלסברג פנה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, שם טען כי המפלגה פעלה בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת, המוכר יותר בכינויו "חוק הספאם". לטענתו, שליחת מסרונים חוזרים, גם אם הם פוליטיים, מהווה "דבר פרסומת" כל עוד הם נשלחים מבלי שנתן את הסכמתו המפורשת לכך. הוא אף ציין כי ביקש להסירו מרשימת התפוצה, אך ההודעות המשיכו לזרום, תוך פגיעה בפרטיותו ובניגוד לרצונו המפורש. מעבר לטענה זו, גלסברג טען גם להפרת חוק הגנת הפרטיות, רשלנות ואף הפרת התחייבות חוזית, לאור נוסח הודעות שכללו התייחסות לאפשרות להסרה – התחייבות שלטענתו לא קוימה בפועל.

בכתב ההגנה, טענה מפלגת העבודה כי יש להבחין הבחנה חדה וברורה בין פרסום מסחרי לפרסום פוליטי. לשיטתה, סעיף 30א לחוק התקשורת החריג במפורש תכנים פוליטיים מהגדרת "דבר פרסומת", ואין להחיל עליו את אותם סטנדרטים מחמירים של פרסומות מסחריות. המפלגה הדגישה כי פעולתה היא ביטוי ישיר לחופש הביטוי הפוליטי - ערך יסוד בכל חברה דמוקרטית. עוד נטען כי הדרישה להסכמה מראש לשליחת הודעות פוליטיות עלולה לפגוע אנושות ביכולתה של מפלגה להגיע לבוחריה, בפרט לקראת יום הבחירות.

"לא היה בהודעות תוכן שיווקי מובהק"

בית משפט השלום, בפסק דין מנומק ומבוסס שניתן באוגוסט 2023, דחה את התביעה. השופטת אביגיל בוסני קבעה אז בהכרעתה כי המחוקק התייחס במפורש לשאלת המסרים הפוליטיים במסגרת סעיף 30א(ב), שבו נכתב כי "לא יראו כהודעת פרסומת מסר שנשלח על ידי תאגיד שמטרתו עידוד עניין ציבורי, חברתי או פוליטי, כשהמסר אינו בעל אופי מסחרי". לדעת השופטת, עצם העובדה שהמפלגה ציינה פרטים ליצירת קשר - כפי שנעשה בשלושה מהמסרונים - אינה מספיקה כדי להפוך את ההודעה ל"דבר פרסומת" כהגדרתו בחוק. "ההודעות לא נועדו להניע רכישה של מוצר או שירות, ולא היה בהן תוכן שיווקי מובהק", נכתב בפסק הדין.

• האם מסירת פרטים מצדיקה קבלת הודעות שיווקיות?
• השופט נגד הפיצוי: מחיקה מהדהדת לייצוגית נגד ספאם
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

עוד הדגישה השופטת כי הטענה שלפיה שליחת מסרונים פוליטיים מהווה רשלנות או הפרת פרטיות, אינה מתיישבת עם כוונת המחוקק שהתיר במפורש את שליחתם. לאור ההחרגה הברורה בחוק, היא קבעה כי לא ניתן לעקוף את החוק דרך חוקים כלליים אחרים. בית המשפט גם לא התרשם כי היתה התחייבות חוזית מצד המפלגה, שמכוחה ניתן לבסס עילת תביעה.

משנדחתה תביעתו בבית משפט השלום, הגיש גלסברג ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב. ואולם גם שם הוא לא רווה נחת. השופטת אביגיל כהן, בשבתה בערכאת הערעור, קבעה כי "אין מקום להחיל דרישות טכניות של סעיף 30א על תכנים שמוחרגים ממנו מפורשות, ואין להחיל עליהם חוקים אחרים באופן שיסכל את תכלית ההחרגה". כהן חזרה והדגישה בפסק הדין שלה את עמדת בית משפט השלום, שלפיה לא ניתן לראות במסרונים שנשלחו משום פגיעה בזכויותיו של גלסברג - גם אם נשלחו בניגוד לבקשתו להסרה.

ואולם גלסברג לא התייאש. הוא פנה לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור. כאן הוא ניסח את המחלוקת מחדש: השאלה אינה רק אם סעיף 30א חל על מסרונים פוליטיים, אלא האם ניתן להחיל חוקים אחרים, כמו חוק הגנת הפרטיות או דיני הנזיקין, על מסרונים כאלה, כשהם נשלחים שוב ושוב בניגוד לרצון המפורש של הנמען. הוא אף ניסה לטעון שמסרון הכולל "קריאה לפעולה", כמו "התקשרו עכשיו", עשוי להתפרש כמעין גיוס למהלך פוליטי שהוא בבחינת "השאת הוצאה כספית".

• סייעה להתאבדות - זה העונש שהטיל עליה בית המשפט
• צוואת הסבתא בת ה-97 נפסלה - וזו הסיבה לכך
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק

אלא שבית המשפט העליון לא קיבל את טענותיו. השופט אלכס שטיין, בהסכמת עמיתיו להרכב שדן בערעור יוסף אלרון ורות רונן, דחה את הבקשה לרשות ערעור וקבע עמדה נחרצת. בפסק הדין שפורסם הוא קבע כי, "בהוראת סעיף 30א(ב) לחוק התקשורת, קבע המחוקק במפורש שהודעות פוליטיות מוחרגות מהוראות הסעיף". השופט שטיין אף הרחיב והבהיר כי לא רק שהמסרים אינם עונים להגדרת דבר פרסומת, אלא ש"ישנה הבחנה מהותית וערכית בין ביטוי מסחרי לביטוי פוליטי - שהאחרון ראוי להגנה רחבה יותר בשל חשיבותו בדמוקרטיה".

החוק מתיר את הפעולה של המפלגות

באשר לטענה הנוגעת לחוק הגנת הפרטיות, קבע שטיין כי, "לא ניתן להפעיל חקיקה אזרחית כללית באופן שיאיין את החרגת המסרונים הפוליטיים מהחוק הספציפי שנועד להסדיר את התחום". כלומר לא ניתן לטעון להפרת פרטיות כשהחוק עצמו מתיר את הפעולה הנתונה.

פסק הדין מבהיר כי תעמולה פוליטית, גם כשהיא נשלחת לניידו של אזרח ללא הסכמתו המפורשת, אינה נחשבת "דבר פרסומת" לפי החוק, ולכן היא לא כפופה למגבלות הספאם המוכרות מהעולם המסחרי. הפסיקה משקפת עמדה עקרונית של בית המשפט, ששמה דגש על חשיבותו של חופש הביטוי הפוליטי, גם במחיר פגיעה מסוימת בנוחותו של הפרט.

בסופו של דבר, גם אם גלסברג לא קיבל את הפיצוי שביקש, התהליך שעבר תרם להבהרת גבולות החוק – והציב תמרור ברור בפני כל תובע פוטנציאלי: כשזה מגיע למסרים פוליטיים, עמדת המחוקק - לפחות לעת הזו - ברורה ונחרצת: זה מותר.

האם פסק הדין מונע בעתיד מנמענים לתבוע על מסרונים פוליטיים מטרידים?

לא בהכרח, אך הוא מקשה מאוד. פסק הדין יוצר תקדים ברור שלפיו מסרים פוליטיים אינם "דבר פרסומת", ולכן לא חלים עליהם ההגבלות של סעיף 30א. כדי לתבוע תידרש עילה חלופית ומשכנעת (למשל הטרדה חמורה שעשויה לעלות כדי עוולה נזיקית עצמאית), אך זו תיבחן בקפדנות, נוכח החרגת המחוקק.

מה ההבדל בין מסר פוליטי לבין פרסומת במסווה של פוליטיקה?

ההבדל העיקרי הוא בתוכן ובתכלית. מסר פוליטי מטרתו לקדם השקפת עולם, עמדות או מפלגה. לעומתו, פרסומת במסווה עשויה לכלול הטבות, מוצרים, שירותים, גיוס תרומות בכסף, או הפניה לפעולה כלכלית. אם מסרון ייראה כניסיון לשווק מוצר או שירות דרך עטיפה פוליטית, הוא כן עשוי להיחשב "דבר פרסומת", ולחייב את שולחו לפי החוק.

האם ניתן לאסור בחוק את שליחת המסרונים הפוליטיים בעתיד?

כן, המחוקק יכול לשנות את החוק ולהסיר את החרגת המסרים הפוליטיים מהגדרת "דבר פרסומת". אולם מהלך כזה יחייב התמודדות עם שאלות של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות הפוליטית, ולכן עשוי לעורר התנגדות ציבורית ומשפטית.

האם יש אבחנה בין מסרונים, שיחות טלפון ודואר אלקטרוני בהקשר הזה?

מבחינה משפטית, סעיף 30א עוסק בכלל "דברי פרסומת באמצעי תקשורת אלקטרוניים", כולל מסרונים ומיילים. אבל החרגת מסרים פוליטיים חלה על כל האמצעים האלה כל עוד הם אינם מסחריים. עם זאת, אופי ההפרעה שונה - שיחה קולית נחשבת פולשנית יותר ממסרון טקסט, ולכן עשויה להיתפש אחרת מבחינה משפטית בעילות אחרות (למשל לפי חוק הגנת הפרטיות).

האם מפלגה חייבת לאפשר הסרה מרשימת תפוצה פוליטית?

מבחינה חוקית התשובה היא לא. בניגוד למפרסם מסחרי שחייב לציין אפשרות להסרה, המסרים הפוליטיים פטורים מהחובה הזו לפי פרשנות החוק הנוכחית. עם זאת, מפלגות רבות כן מאפשרות הסרה כאקט של נימוס ציבורי, אך אי-היענות לבקשה כזו אינה בהכרח מהווה עילה לתביעה.