עיריות יחזירו עשרות מיליוני שקלים לבעלי נכסים
בית המשפט העליון הכריע בערקעור שהגישו העיריות של פתח תקווה, רחובות ונס ציונה, בנוגע להחלטה לחייבן להחזיר סכומי ריבית שנגבו שלא כדין בשיטת ריבית דריבית. שופטי המחוזי, ולאחר מכן העליון, קבעו כי מדובר שיטת חישוב שמנוגדת לחוק. הן ישיבו סכום כולל של כ-40
מיליון שקל
בית המשפט העליון הכריע באחרונה בערעור שהגישו העיריות של פתח תקווה, רחובות ונס ציונה, בנוגע להחלטה לחייבן להשיב לציבור סכומי ריבית שנגבו שלא כדין. הערעור עסק בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שחייב את העיריות להשיב לתושבים ריביות שנגבו בשיטת ריבית דריבית על תשלומי חובה, בניגוד להוראות החוק. מדובר בהחלטה עקרונית העוסקת בפרשנות של חוק הריבית ובהיקף ההשבה הנדרש מהרשויות המקומיות. השופטת רות רונן, ביחד עם עמיתיה, השופטים יצחק עמית ודוד מינץ, בחנה לעומק את סוגיית הריביות שנגבו ואת השלכותיה הכלכליות והמשפטיות.
התביעה המקורית הוגשה על ידי בעלי נכסים בתחומיהן המוניציפליים של שלוש העיריות, שטענו כי חויבו בריביות שגבוהות מהמותר בחוק. לפי התביעה, העיריות גבו ריביות בשיטת ריבית דריבית, במקום ריבית פשוטה כפי שנדרש על פי חוק הריבית, התש"ם-1980. לטענת התובעים, מדובר בגביית יתר בהיקפים משמעותיים, המוערכת במיליוני שקלים.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, וקבע כי על העיריות להשיב את כל הסכומים שנגבו ביתר. פסק הדין הסתמך על חוות דעת מומחה שמינה בית המשפט, שביצע חישוב פרטני של הסכומים. עם זאת, כאמור, העיריות ערערו על פסק הדין של המחוזי לבית המשפט העליון, בטענה כי החישוב אינו מתחשב בתקופות ההשבה הקבועות בחוק.
בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט המחוזי בדבר חובת ההשבה של העיריות. השופטת רונן ציינה כי, "הרשויות המקומיות חרגו מסמכותן בגביית ריביות שלא כדין, ואין מנוס מלהשיב את הסכומים לציבור". פסק הדין הדגיש כי החוק מחייב את הרשויות לגבות ריבית פשוטה בלבד על תשלומי חובה שלא שולמו במועד, ואילו בפועל העיריות גבו ריבית דריבית שהגדילה משמעותית את החוב. עוד נקבע כי התקופה הרלוונטית להשבה כוללת את כל הסכומים שנגבו ביתר, גם אם נוצרו לפני התקופה המוגדרת בחוק. השופטת רונן גם כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "יש לראות את עילת ההשבה כנוצרת במועד גביית החוב בפועל, ולא במועד היווצרות החוב".
- בלב פ"ת: ההתחדשות העירונית של שיכון ובינוי מתקדמת
- מחפשים עבודה בפתח תקווה? כך תמצאו את המשרה הנכונה עבורכם
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
חוות הדעת שהוגשה לבית המשפט העליון העלתה כי סכומי ההשבה המשוערים מגיעים לכ-25 מיליון שקל לעיריית רחובות, כ-9.7 מיליון שקל לעיריית פתח תקווה וכ-4.3 מיליון שקל לעיריית נס ציונה. החישוב הזה התבסס על נתוני הגבייה בפועל ועל ההפרש בין ריבית דריבית לריבית פשוטה. בנוגע לחישוב הסכומים, צוין בפסק הדין כי המומחה הסתמך על דו"חות כספיים שסיפקו העיריות, אך נאלץ לבצע חישובים ידניים בשל חוסר בנתונים מלאים. בית המשפט קיבל את ממצאי המומחה במלואם, ודחה את הטענות של העיריות בדבר אי דיוקים.
שלוש העיריות טענו כי צריך להחיל הגנות משפטיות המאפשרות להן להימנע מהשבה מלאה, בטענה שפגיעה בתקציבן עלולה לפגוע בשירותים הציבוריים שהן מספקות. עם זאת, בית המשפט דחה את הטענה הזו, וקבע כי "הרציונל להעניק הגנה כזו מתקיים רק במקרים בהם יש הוכחות ברורות לפגיעה
מהותית בקופה הציבורית". שופטי העליון ציינו כי העיריות לא הצליחו להוכיח פגיעה משמעותית בתקציב או להראות כיצד ההשבה תוביל לנזק לתושבים.
מקרה דומה נדון בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד עיריית בת ים, שבה נטען כי העירייה גבתה ריבית דריבית על
תשלומי ארנונה ותשלומי חובה אחרים, בניגוד לחוק. בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל אז את התביעה, והורה לעירייה להפסיק את הגבייה הבלתי חוקית ולהשיב את הסכומים שנגבו ביתר - בסכום כולל של 15.5 מיליון שקל. בית המשפט ציין בפסק הדין שפורסם במרץ 2013 כי, "החיוב שלא כדין
שביצעה העירייה לא היה חיוב חד פעמי, או מקרי אלא מדובר בחיובים חוזרים ונשנים שנמשכו שנים רבות ואשר כל תושבי העיר היו חשופים להם באם פיגרו בתשלום".
- הבדיקה הסתיימה בקטיעת אצבע - האם זו תאונת דרכים?
- העליון דחה את תביעת בעלי היחידות במלון מלכת שבא
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הגג חזר לדיירים: מה מותר בבניינים משותפים?
בנוסף, בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד עיריית רחובות, נטען כי העירייה גבתה ריבית פיגורים
בשיטת ריבית דריבית, ללא הסמכה בחוק ובניגוד לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980. גם במקרה הזה קיבל בית המשפט, במקרה הזה המחוזי מרכז בלוד, את התביעה, והורה על השבת הכספים שנגבו ביתר - בסכום כולל של 25 מיליון שקל.
פסק הדין מהווה מסר חשוב בנוגע לגביית ריביות על ידי רשויות מקומיות, שלפיו עליהן לפעול לפי החוק ולא להפעיל שיטות חישוב החורגות מהקבוע בו. "על רשויות הציבור לפעול בשקיפות ובהתאם לדין, במיוחד כאשר מדובר בכספי ציבור", צוין בהחלטה. היא גם מבהירה כי חריגה מסמכויותיהן עלולה להוביל להשלכות משפטיות וכלכליות משמעותיות.
במקרה אחר, הכריע בית המשפט המחוזי בירושלים ביולי האחרון במקרה שבו עיריית ירושלים חייבה אשה בתשלום חוב ארנונה עצום שצבר בעלה, שמצוי בהליכי פשיטת רגל. לפני שהבעל נכנס לתסבוכת של חובות, הוא ניהל את אולם האירועים אולמי מונדיאל שבבירה. ההחזקה שלו באולם היתה באמצעות כמה חברות. בתחילת 2010 הוכרז הבעל פושט רגל והושתו עליו תשלומים חודשיים להחזר החובות. כשנה לאחר מכן נמכר אולם האירועים לחברה מסוימת תמורת סכום של מיליון שקל. הצ'קים שהועברו עבור האולם נרשמו לטובת חברה שהנתבעת משמשת בה מורשית חתימה. במסגרת הליך פשיטת הרגל של הבעל, הגישה עיריית ירושלים תביעת חוב נגדו, בגין אי תשלום של מסי ארנונה. בנוסף, הנאמן שמונה לו במסגרת ההליך ביקש לייחס את החובות של הבעל לחברה שקיבלה את תמורת מכירת האולם. ואולם הניסיון לגביית חוב הארנונה שהצטבר כשל ולאור כך הגישה העירייה את התביעה נגד אשתו של החייב.
חוזה מכירת דירה CHATGPTביהמ"ש החזיר את הגג לדיירים, ושינה את כללי המשחק בבניינים משותפים
החלטה חשובה קובעת כי הצמדת גג, חצר או קומת עמודים לדירה אחת ללא הסכמה מלאה של כל בעלי הדירות - אינה תקפה. בית המשפט המחוזי הבהיר מחדש את גבולות השימוש ברכוש המשותף, והחזיר את הכוח לידי דיירי הבניין. פסק הדין עשוי להשפיע על אלפי בתים משותפים ברחבי הארץ. על פי ההכרעה, ייתכן שעברו שנים רבות שבהן המצב הוא כזה, אך עדיין ניתן להשיב את הרכוש המשוף לידי כלל הדיירים
דיירים מבניין משותף בירושלים, שכבר חשבו כי הגג והאזורים המיוחדים שבניין שייכים בדיעבד לבעל דירה אחת בלבד, מצאו את עצמם מתכנסים שוב יום אחד, לא כדי לחלק דירות, אלא כדי לברר מי שולט בגג, במרחבים שלא נראים מבחוץ, וייתכן שגם בעתיד לבנות עליו. מה שהחל כוויכוח בין שכנים, נהפך לערעור בבית-המשפט, והסתיים בפסק-דין עקרוני שעשוי להשפיע על רבים מבעלי דירות בבניינים משותפים ברחבי הארץ.
פסק הדין עוסק בחלקה שזוהתה בעבר כמחסן, שלה הוצמדו, לפי צו רישום הבית המשותף ותכנוני הרשמה, גם הגג, קומת העמודים, חלק מהמגרש, שטחים בקומה, או בקיצור אזורים שהחברה הקבלנית קיוותה כי יהיו פריבילגיה של הבעלים של אותה יחידה בלבד. כשעלו טענות מצד דיירי הבניין על כך ש"לא ידעו על כך", נדרש בית המשפט להכריע: האם אפשר לרשום חלק מהרכוש המשותף כך שהצמידות תאפשר לבעל הדירה לפעול - לבנות, למכור, להפריד - ללא הסכמת שאר הדיירים?
הבניין המדובר נבנה על ידי ירלון חברה לבניין, שהציעה לבעלי הדירות - בחוזים מוקדמים - כי כל החלקים שאינם דירות, בין אם חדר מדרגות, חצר, מקלט, מקומות אחסון וכו′, יהיו חלק מהרכוש המשותף. כך נרשם הבניין כבית משותף. עם זאת, החברה שמרה לעצמה זכויות על הגג ועל קומת העמודים, וזאת לפי סעיפי חוזה, ולפיהם החברה תהיה רשאית לבנות על הגג או על קומת העמודים, בתנאי שהמבנה ישמש למגורים, ובלבד שלא תהיה לכך השפעה או צורך בהסכמת יתר דיירי הבניין.
על פי ההסכם: בעלי היחידה לא זקוקים להסכמת יתר בעלי הדירות
בצו רישום הבית המשותף נכתב כי חלקה 17/1 משמשת מחסן בשטח קרקע של כ-2 מ"ר, והוצמדו אליה 250/581 (לאחר תיקון: 242/587) חלקים מהרכוש המשותף, כולל הגג, המגרש, שטחים בקומה עליונה. בהסכם מיוחד, שנחתם בין החברה לבין הבעלים של חלקה 17/1, נקבע כי בעלי החלקה רשאים "לבנות ולהקים מבנים כראות עיניהם על הגג … על כל חלק הימנו … ובלבד שמבנים אלה יהיו מיועדים למטרת מגורים בלבד". עוד נקבע כי הם רשאים לעשות כן מבלי להיזקק להסכמת יתר בעלי היחידות בבניין.
- איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר
- מוכר הדירה נסוג ברגע האחרון - ויפצה בכ-400 אלף שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
על סמך אותו הסכם ,כך טענה החברה, ניתן לראות בגג, בחצר, בקומת העמודים, שטח ששייך באופן בלעדי לחלקה 17/1. בעלי הדירות האחרים למדו על כך רק שנים לאחר מכן, והם ביקשו לצאת מנקודת הנחה: לא ייתכן ששטחים משמעותיים בבניין יהיו בשליטה פרטית של דייר אחד בלבד, מבלי שהותר להם אי פעם להביע את דעתם.
עזבה את הבית וביקשה שבעלה ימשיך לפרנס אותה: מה קבע בית המשפט?
אשה שנישאה לפני יותר מ-50 שנה ועזבה את הבית לאחר שטענה להתעללות נפשית מתמשכת, ביקשה לחייב את בעלה במזונות ובמדור זמניים. לטענתה, היא יצאה מהבית “עם נייר וארנק בלבד” והחלה חיים חדשים הרחק ממנו. הבעל טען שמדובר בעלילת שווא שנועדה להצדיק מעבר לצפון ודרישת
מזונות. השופט בחן את הטענות, את מכתב העזיבה החריג ואת מצבם הכלכלי - והכריע
באוגוסט האחרון, לאחר יותר מ-50 שנות נישואים, לקחה אשה את תיקה ויצאה מבית המשפחה בחדרה. לא היה זה צעד רגעי או גחמה פתאומית; לפחות כך היא טענה בבקשה שהגישה לבית המשפט לענייני משפחה. לדבריה, במשך שנים היא נשאה לבדה תחושת מועקה, פחד ושחיקה רגשית, עד שהגיעה לנקודת שבירה. “יצאתי ואני לא חוזרת, כבד את החלטתי”, כתבה לבעלה בהודעה שנשלחה זמן קצר לאחר שעזבה. היא תיארה יציאה כמעט טקסית, “עם נייר וארנק בלבד”, ועם תחושת חירות שלא הכירה שנים ארוכות. כעת, כשהיא חיה בצפון בדירה שכורה, ביקשה האשה שבעלה - שממנו התרחקה פיזית ונפשית - ימשיך לפרנס אותה עד הגירושים.
מנגד, הבעל מצייר תמונה אחרת: אדם בן 77, נכה צה"ל, שננטש לפתע על־ידי אשתו אחרי חיים של שקט, תמיכה ושיתוף, לטענתו. בין הטענות הקשות שהעלו שני הצדדים, עמד בית המשפט בפני השאלה המורכבת: האם על גבר שכבר אינו חי עם אשתו, לאחר שהיא זו שעזבה את הבית ומצהירה שאינה חוזרת, להמשיך ולשאת במזונותיה? פסק הדין מספק הצצה נדירה לדילמות שבין סכסוך זוגי מתמשך לבין עקרונות יסוד בדין העברי, ובעיקר למקום שבו מסתיימת החובה הזוגית ומתחילה עצמאות כלכלית.
הצדדים נישאו ב-1971 וחיו יחד רוב חייהם הבוגרים. שלושת ילדיהם כבר בוגרים, והזוג חי בבית משותף עד ה-21 לאוגוסט 2024 - היום שבו האשה עזבה את הבית מבלי לשוב. בכתב התביעה תיארה את נסיבות עזיבתה כצעד שננקט אחרי “שנים של התעללות נפשית ואלימות מילולית”, כלשונה. לדבריה, בעלה שלט בכל היבט בחייה: מהמפגשים החברתיים ועד השימוש בכספים המשותפים. היא טענה כי נאלצה להסתיר ממנו את כתובת דירתה החדשה מחשש לביטחונה.
האשה טענה גם כי המשיב נהנה מפנסיה מכובדת וקצבת נכות, בעוד שהיא מתקיימת מקצבאות בלבד ונדרשת להיעזר באמה כדי לשלם שכירות. לדבריה, במשק הבית המשותף נצברו סכומים נכבדים, כולל מט"ח בכספת ויתרות בחשבון הבנק של הבעל, אך אין לה גישה לכספים. בפנייתה לבית המשפט היא ביקשה לחייב את הבעל במזונות זמניים בסכום של 10,800 שקל בחודש, בטענה כי הוא מחויב, לפי הדין העברי, לפרנס את אשתו עד למועד הגט. עוד טענה האשה כי היא זכאית למזונות שיקום גם לאחר הגירושים, עד לחלוקת הזכויות הפנסיוניות.
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- האשה חזרה בה: “אוהבת את בעלה ומבקשת שלום בית”
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
"עלילת דם", “תלונת שווא” ונטישה לא מוסברת
הבעל דחה מכל וכל את טענותיה של אשתו. הוא תיאר מערכת יחסים אחרת לחלוטין: זוגיות רגילה, יציבה, נטולת אלימות. לדבריו, אשתו עברה בחודשים האחרונים “שינוי לא מובן”, החליטה לפרק את הבית ועזבה ללא סיבה אמיתית. לדבריו, הוא זה שנפגע ומשלם את המחיר. הוא טען כי תלונת האלימות שהגישה נגדו היתה תלונת שווא, וכי גם בית המשפט בדיון על צו ההגנה לא התרשם שהאשה מצויה בסיכון, אך בחר להשאיר את הצו על כנו משיקולים טכניים. עוד הוא הוסיף כי האשה חיה בסך הכל מכספיה שלה, נהנתה מחיי חברה, ואף הצטרפה אליו לטיולים ולפעילויות - עד שלפתע נטשה. מבחינתו, האשה היא זו שמרדה, פעלה בזדון, הביאה למעצרו שלא בצדק ונטשה אותו לעת זקנתו.
