עו"ד דנה להב משיבה:

לפי הוראות סעיף 1יג(א) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, מעסיק ישראלי המבקש להעסיק עובד זר חייב לקבל היתר העסקה ממשרד הפנים:

1יג.(א) לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו של העובד הזר אצל אותו מעביד, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעביד או לפי רשימה שמית.

בהתאם להוראות חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 אזרח זר אשר מבקש לעבוד בישראל, חייב לקבל אשרת עבודה תואמת, מהרשויות המתאימות בישראל. החוק בישראל מאפשר בד"כ סוג אחד של אשרת עבודה, בין אם מדובר באנשים בעלי מומחיות מסוימת ובין אם לא: אשרת עבודה מסוג ב-1.

לאחר שקיבל העובד הזר אשרת עבודה ממשרד הפנים, ולאחר הנפקת היתר העסקה כחוק למעסיק הישראלי, מעמדו של העובד הזר יהיה כשל כל עובד, שכן החוקים במשפט העבודה המקנים זכויות לעובדים, נוקטים במונח "עובד" ואינם מבחינים בין עובד זר ועובד אזרח/תושב ישראל. לפיכך, עובד זר העובד בישראל ומועסק על ידי מעביד ישראלי, יהיה זכאי לכל הזכויות הסוציאליות המוקנות בחוקי העבודה השונים לעובדים.

יצוין, כי בהתאם לחוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), התשנ"א 1991, מעביד אשר העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל והתקנות על פיו, או ללא היתר מתאים - עובר עבירה פלילית ויהיה צפוי לקנס או מאסר. בנוסף, על פי תקנות העבירות המנהליות (קנס מנהלי העסקת עובדים זרים שלא כדין), התשנ"ב 1992, העסקת עובד זר בניגוד לחוק עובדים זרים, מהווה עבירה מנהלית. יש לציין כי מדובר ב"עבירה נמשכת", והמעביד צפוי, בנוסף לקנס המנהלי הקצוב, גם לקנס בגין כל יום שבו העסיק את העובד בניגוד לחוק.