ביהמ"ש בירושלים משנה סדרי עולם: מתיר מכירת חמץ בפסח במסעדה, פיצריה ומכולת

סעיף 1 בחוק חג המצות, שעניינו העבירה של "איסור הצגת חמץ", קובע כך: "מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה; לעניין זה, 'מוצר חמץ' - לחם; לחמנייה; פיתה וכל מוצרי קמח חמץ אחרים".

סעיף זה הוא סלע המחלוקת שקיבל פרשנות מרוככת על-ידי בית המשפט בירושלים. פסיקה המיטיבה עם בעלי עסקים מסוגים שונים לקראת חג הפסח המתקרב ואלו הבאים אחריו. הפסיקה מתייחסת להאשמות כנגד בעלי מכולת, מסעדה ופיצריה שהציגו חמץ בפסח של השנה שעברה.

ההגנה: "החוק מעורפל ולא ניתן ליישום"

ההגנה במשפט טענה, כי "מתן פרשנות מקלה לביטויים "לא יציג בפומבי", "מוצר חמץ" ו"למכירה ולצריכה", מביאים בהכרח למסקנה כי החוק מעורפל, וכי אינו ניתן ליישום. תכלית האיסור, לטענתו, היא מניעת פגיעה ברגשות הציבור שמקפיד על איסורי חמץ, וזו ממילא איננה ישימה".

התביעה: "החוק מתבקש מטענה של כיבוד הדדי"

התביעה מצדה טענה כי אי-אכיפותו של החוק והעובדה שלא נאכף בעשרים השנה האחרונות איננה סיבה מספקת לביטול התביעה וזוהי רק עדות לעניין הטענה למצב פסול המרוקן את החוק מתוכן. זאת ועוד, מדובר בחוק שחוקק באמצעים דמוקרטיים כשרים ומשנחקק יש לאוכפו.

בנוסף טוענת התביעה לטענת הפגיעה בחופש מדת, או כלשונה, "טענת הכיבוד ההדדי", כי "בעיר שרבים מתושביה לא רק יהודים אלא דתיים, ורוב חברי מועצתה לא רק יהודים אלא דתיים – כיבוד הדדי מצדיק את קיום חוק זה. מה גם שבשכונות ערביות בעיר מותרת הצגת חמץ".

השופטת מזכה את הנאשמים ויוצרת תקדים

קביעות השופטת: החוק לא עוסק באיסורי החמץ על-פי ההלכה היהודית אלא רק באיסור הצגת החמץ באופן פומבי, עם דגש על ה"פומבי", וכל תכליתו היא אחת "מניעת הצגת החמץ".

השופטת מבססת את פסיקתה לטובת הנאשמים על פי ההגדרה הלשונית למילה "פומבי". ההגדרה המדויקת למילה היא: "פומבי, לעניין מעשה: 1. מקום ציבורי, כשאדם יכול לראות את המעשה מכל מקום שהוא; 2. מקום שאינו ציבורי, ובלבד שאדם המצוי במקום ציבורי יכול לראות את המעשה".

הפסיקה: "מכולת ומסעדה הן אכן מקום ציבורי - השאלה היא הפומביות"

החלק החשוב והמהותי בפסיקה הוא להלן: "לא יכולה להיות כל מחלוקת שחנות מכולת, מסעדה או פיצרייה, באות בגדרו של "מקום ציבורי". כך בהיותן "בנין, מקום ... שיש אותה שעה לציבור זכות או רשות של גישה אליהם, בלא תנאי או בתנאי של תשלום". השאלה היא אפוא, אם ניתן לומר שמקומות אלו הן בגדר מקום "פומבי".

אני סבורה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה. מקומות אלו הן "מקום ציבורי", אך לא ניתן לומר לגביהן כי אלו מקומות שלגביהם "אדם יכול לראות את המעשה מכל מקום שהוא". אפילו אמרנו – ולא אמרנו – כי מכולת, מסעדה או פיצרייה הן בגדר "מקום שאינו ציבורי", גם אז אין לומר שחלה לגביהן ההגדרה המתאימה, שלפיה "ובלבד שאדם המצוי במקום ציבורי יכול לראות את המעשה".

בעלי העסקים בכוננות מכירת חמץ בפסח

מה זה אומר בעצם? אפשר כבר לראות את נחילי המסעדות, פיצריות ומכולות שחיכו לפסיקה שכזו כדי לעשות הון מכל הצרכנים שפסח בעיניהם הוא עונש לא מובן בן 7 ימים. לא חסרים הרי בעלי עסקים מפולפלים שמתכננים כיצד להסיט את הפרשנות המקילה והגמישה של אותה פסיקה לטובתם.

דבר אחד שאסור לשכוח הוא שמדובר במדינת ישראל, ובירושלים. קשה יהיה לראות כיצד פסיקה שכזו תעבור ליד הציבור החרדי ולא תעורר תרעומת ומחאה. ימים יגידו מה יעלה בגורל ההחלטה. מה שבטוח הוא שהערעור בדרך.