סגנית ביה"ד לעבודה בירושלים, השופטת אלישבע ברק – אוסוסקין, קבעה בשבוע שעבר בפסק הדין לעתירה שהגישה הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל), כי על בית המשפט לבחון מחדש, כבקשת העותרת, את רישומו של ההסכם הקיבוצי בין ההסתדרות הכללית והתאחדות בעלי אולמות השמחה, ולהטיל על ההסתדרות הכללית את חובת ההוכחה על היותה ארגון יציג.

מדובר בפסק דין לעתירה, שהגישה ה.ע.ל בחודש יולי השנה לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, כנגד הממונה הראשי על יחסי העבודה במשרד התמ"ת, עו"ד שלמה יצחקי, הסתדרות העובדים החדשה (הכללית) והתאחדות בעלי אולמות וגני אירועים בישראל. בעתירה נטען כי הממונה חרג מסמכותו, פעל שלא בהתאם לכללי המשפט המנהלי ופגע באופן קשה בזכות הטיעון של הסתדרות העובדים הלאומית. העתירה הוגשה באמצעות באי כוחה של הסתדרות העובדים הלאומית, עו"ד גדעון קורן ועו"ד גיא קדם ממשרד "בן - צבי קורן ושות'.

ההחלטה על הגשת העתירה התקבלה על ידי מנכ"ל הסתדרות העובדים הלאומית, יצחק רוסו, לאחר שהממונה על יחסי העבודה החליט לרשום הסכם קיבוצי בין ההסתדרות הכללית לבין התאחדות בעלי אולמות וגני האירועים בישראל (רישומו מקנה לו תוקף רשמי על פי חוק הסכמים קיבוציים) וזאת מבלי להתייחס להתנגדות שהגישה הסתדרות העובדים הלאומית. רוסו התרעם על כך שההסכם נרשם על ידי הממונה מבלי שאפשר להסתדרות העובדים הלאומית לטעון את טענותיה כנגד רישום ההסכם ולא אפשר לה להתייחס לטענות שונות שהעלתה ההסתדרות הכללית כשביקשה מצדה לדחות את ההתנגדות.

מכאן, ביקשה הלאומית בעתירתה מביה"ד "להצהיר, כי החלטת הממונה לרשום את ההסכם הקיבוצי בטלה ולצוות על הממונה לקיים דיון מחודש בשאלת הרישום, תוך מתן זכות טיעון להסתדרות העובדים הלאומית, שיאפשר לה "לפרוש את טענותיה בהתנגדות ולהגיב לגופן של טענות ההסתדרות הכללית כפי שהועלו בפני הממונה, ובכך לממש את זכותה שבחוק הסכמים קיבוציים ושבכללי הצדק הטבעי להשמיע התנגדות לרישום ההסכם".

מנגד לטיעונים אלה, טען הממונה, עו"ד שלמה יצחקי כי ניתנו להסתדרות העובדים הלאומית הזדמנויות להשמיע טיעוניה וכי בכלל נטל ההוכחה בדבר יציגותו של ארגון העובדים בענף, מוטל על הארגון הטוען לאי כשירות החתימה על ההסכם הקיבוצי, כלומר, על הסתדרות העובדים הלאומית.

ביה"ד הארצי לעבודה אמנם דחה את העתירה של ה.ע.ל. ברוב של 4 (נשיא ביה"ד, השופט סטיב אדלר, והשופטת נילי ארד, נציג העובדים שלום חבשוש, ונציג המעבידים הילל דודאי) מול 1 (השופטת אלישבע ברק – אוסוסקין). עם זאת, השופטת ברק – אוסוסקין, צירפה כ – 32 עמודים מלאים של הסברים מנומקים היטב, מדוע לדעתה, על ביה"ד לקבל את העתירה.

בין היתר, השופטת ברק מציינת בדבריה, כי: "ההחלטה של הממונה על יחסי העבודה, כמו כל החלטה של רשות מנהלית, חייבת להתבסס על עובדות ולהיות תוצאה של בדיקה עניינית, הוגנת ושיטתית" וכי במקרה זה הממונה "לא אסף כלל נתונים על יציגותה של ההסתדרות הכללית החדשה שהציגה את עצמה כארגון יציג בעת חתימת ההסכם הקיבוצי. לאחר הגשת ההתנגדות על ידי הסתדרות העובדים הלאומית דרש הממונה על יחסי עבודה מהסתדרות העובדים הלאומית להגיש נתונים על יציגותה היא. לא זו המחלוקת... השאלה אותה היה עליו לבחון, מראש ובודאי לאחר הגשת ההתנגדות, היא האם ההסתדרות הכללית החדשה הייתה ארגון יציג של עובדי התאחדות בעלי האולמות וגני אירועים בישראל בעת חתימת ההסכם הקיבוצי" כותבת השופטת.

לדבריה, "המחלוקת אינה אם הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל היא הארגון היציג. השאלה אותה היה עליו לבחון, מראש ובודאי לאחר הגשת ההתנגדות, היא האם ההסתדרות הכללית החדשה הייתה ארגון יציג של עובדי התאחדות בעלי האולמות וגני אירועים בישראל בעת חתימת ההסכם הקיבוצי. נתונים אלו יהיו נחוצים לממונה על יחסי עבודה לאחר קבלת הנתונים מההסתדרות הכללית החדשה. בכך טעה הממונה על יחסי עבודה. יש לקבל טענות על אי מילוי החוק גם ממי שאינו ארגון יציג. על שלטון החוק בהסכמים קיבוציים להישמר".

מכאן, טוענת השופטת ברק, כי יש לקבל את הבקשה של הסתדרות העובדים הלאומית "ולהצהיר אם כן שעל הממונה על יחסי עבודה לקבל נתונים מהארגון הטוען כי הוא הארגון היציג. זהו תפקידו כרשם הסכמים קיבוציים... לבחון את יציגות ההסתדרות הכללית החדשה. עליה למסור את כל הנתונים לממונה על יחסי עבודה".