שנת הלימודים האקדמית שנפתחה השבוע, למרבה הפלא, ללא שביתה מצד איזה איגוד או אגודה שתומכת או מתנגדת למשהו שמישהו עשה או לא עשה, פתחה את שערי ההשכלה הגבוהה למאות אלפי סטודנטים חדשים, מוחות צעירים, דור עתיד של תעשיינים, אנשי עסקים, כלכלנים אנשי רוח ומדע.

למרות הקשיים הכלכליים הנעוצים בחיים הסטודנטיאלים עושה רושם שככל שנפתחות יותר אפשרויות ונוספים עוד כסאות למידה, בפני הדור הצעיר של מדינת ישראל, כך גדל גם הביקוש של אותו דור לוותר על שלושת שנות עבודה ופרנסה לטובת פירות ההשכלה.

מעניין לדעת עד כמה מודעים הסטודנטים ליכולת המשק לקלוט אותם בשוק העבודה בשלבים מאוחרים יותר, לאחר סיום שלב הלימודים. בסקר שהתפרסם בשבוע שעבר, נאמר כי רק כמחצית מהסטודנטים עובדים בפועל במקצועות אותם למדו באוניברסיטה ולאחר חמש שנים האחוזים יורדים ל-25%.

פרט ליכולת המשק לקלוט את המסיימים הטריים, מציעים השווקים מעבר לים הצעות כספיות אטרקטיביות שהמשק בארץ עדיין לא בנוי להתמודד עמם. כך למשל המשכורת הממוצעת של בוגר תואר ראשון באוסטרליה עומדת על 50 אלף דולר לשנה ומשכורת ממוצעת לבוגר תואר ראשון בכלכלה בארה"ב עומדת על 60 אלף דולר לשנה.

רק לשם השוואה, בארץ עומד השכר הממוצע על בערך 7,500 שקלים והשכר הממוצע לבוגר תואר ראשון עומד על 8,590 שקלים. אין צורך בכלל לדון בקטגוריה של תארים מתקדמים, שם עוברות המשכורות הממוצעות בחו"ל את אלה שלנו בשיעורים משמעותיים בהרבה. משכורת של בוגר MBA באוניברסיטה טובה בארה"ב יכולה להגיע לרמות אסטרונומיות הגבוהות מ-130 אלף דולר בשנה.

אז מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו בסך הכל משק קטן, בלי הרבה אמצעים, המדינה ענייה ונמצאת במצב חירום מדיני מאז הקמתה. בראשית דרכה, בלי הכסף, הטכנולוגיה והלוואות הענק מארה"ב הייתה המדינה מובילה ברמת החינוך בקרב בני הנוער. האוניברסיטאות שגשגו, המדע התרבות והמשפט פרחו, היתה מן תחייה מחודשת של תרבות שנחנקה בגולה זה אלפיים שנה. כל הטוב שבתרבות היהודית שנשמר במשך שנות הגלות הציף את הארץ ויצר רנסנס תרבותי.

איפשהו נעלם הניצוץ, מרנסנס תרבותי הפננו את מקורותינו, בשל כרח הנסיבות, לתרבות המלחמה ולשלטון הגנרלים. הפכנו לעם לוחם מדשדש בין שלום למלחמה. בשנים המאוחרות יותר לאחר שהתבסס פה שלטון הגנרלים ותרבות הסמוך המקומית שמאפיינת כל כך את הכנסת כבר כמעט 20 שנה הגיע תורה של האמריקניזציה לתקוע מסמר נוסף בארונה של התרבות המקומית. כפי שקרה פעמים כה רבות בהיסטוריה, כשעמים בניכר העניקו ליהודים הזדמנות לשגשוג, ידעו היהודים לאמץ זאת לעצמם ולהקצין יתר על המידה את תרבותם ומנהגם.

מה עשו חברינו בכנסת בשנים האחרונות, לאור הממצאים המדאיגים של בריחת המוחות ואי יכולתו של המשק להתמודד עם משקים מתקדמים יותר? קובעי המדיניות התחילו, בתהליך מדורג שארך מספר שנים, בקיצוץ של 20% בתקציבי ההשכלה הגבוהה. לפתע החלו חוקרים לזכות בפרסי נובל למניהם, קובעי המדיניות שנותרו מבולבלים מהזכייה, החליטו שאולי בכל זאת אוניברסיטאות זה טוב והחליטו להקצות משאבים לטיפול בבעיית בריחת החוקרים, מתן וילנאי העריך את סדרי הגודל הדרושים בכ-20 מיליון דולר, על הצעה כזו ניתן לפחות לומר כי הכוונות היו טובות.

וזה בערך כל מה שניתן לומר עליה.

יש כאן כנראה בעייה בסיסית מאוד בתפיסה הכלכלית של חלק מהפוליטיקאים וקובעי המדיניות. להגיד שלהקצות 20 מיליון דולר או אפילו 200 מיליון דולר על מנת לממן קרנות שיתמכו בחוקרים שיבואו לחקור בארץ זה כמו לומר שבקטיעת רגל יש לטפל בפלסטר.

לממסד האקדמי אין ציוד מעבדות, אין ספרים ואין תקציבי מחקר. ניתן לייבא לפה אלפיים חוקרים מבריקים אבל בטווח הארוך ללא השקעה, אין שום סיבה לפתח ציפיות. למי שחושב שעוד נותר לנו זמן ואנו בראשיתה של הדרך, הגיע זמן שיתעורר, הרי כבר מזמן לא מדובר בטפטופים אקראיים אלא במגמה ממשית. בעוד שבכל מערב אירופה, מספר הסטודנטים הלומדים בארה"ב פוחת, בישראל מספרם רק הולך וגדל.

תקציבי החינוך אינם הבעייה היחידה ששולחת את בוגרי האוניברסיטאות אל השווקים מעבר לים. בשווקים המפותחים מחפשים תמיד מוחות צעירים שיכולים לתרום מכשרונם לצמיחת הכלכלה ולא פעם גם מוכנים לשלם כמות לא קטנה של מזומנים בעבור האנשים הללו. המשק בארץ, מלא הביורוקרטיה, המטיל על האזרח נטל מיסים עצום ומשכורות זעומות לא מסוגל להתמודד עם משקים מתקדמים בעולם בתחרות על המוחות צעירים.

בארץ יש תמיד את תירוץ הביטחון. הכל נעשה בשם הביטחון הקדוש, ומוסדותיו המהוללים ובכן הגיע זמן להתקדם, הגיע זמן לומר שנמאס. הדור החדש כבר לא סוגד לביטחון, הוא מבין שיש דברים מעבר ומעל לכל הוא מבין שהעולם מוכן להעניק לו את כל הדברים הללו ולכן אם ישראל לא תיתן מדינה אחרת כן. בעייה נוספת היא סוגיית מדינת הרווחה.

אין שום בעייה עם מדינת רווחה, והרעיון הכללי העומד מאחורי התפיסה הוא נכון אבל כמו בכל דבר שם המשחק הוא יעילות. משק שתומך ברווחה לאזרחיו הנזקקים צריך לבצע את פעולות הרווחה ביעילות יתרה, כי אם לא, מגזרים שלמים כמו המגזר החרדי אצלנו ינהגו כמשקולות על גבו של האזרח העובד, יגדילו עליו את נטל המיסים ויבריחו כל מי שרק יש לו הזדמנות לברוח.

כל עוד לא יראו קובעי המדיניות ומובילי המשק כוונה רצינית לשינוי, כל עוד לא יסכימו העומדים בראש מערכת הביטחון לביצוע תכנית מדורגת לקיצוץ תקציבים, כל עוד יתעקשו מגזרים שלמים של האוכלוסייה להיות נטל על אזרחי המדינה וכל עוד תרשה הממשלה לאותם מגזרים להמשיך בנוהל החיים הנפשע הזה, כל עוד יתעקשו איגודים ארכאיים על ריכוזיות המשק והעדפת הווה על פני עתיד, וכל עוד יעמוד החינוך בסדרי עדיפות נמוכים, אין שום סיבה שאותו דור עתיד לא יעלם מעל פני המדינה ויעניק את כשרונותיו לשווקים מעבר לים.