בסוף 2024 משתמש ברדיט כתב בפורום שנועד ל-OpenAI: "ChatGPT הוא אחד החברים הכי טובים שלי ונמאס לי להעמיד פנים שזה לא ככה". כמה חודשים אחר כך הוסיף משתמש אחר כי, "אני באמת מרגיש ש-ChatGPT הוא החבר הכי טוב שלי", ובמאי האחרון כבר נכתב שם: "אני מדבר עם ChatGPT יותר מכל אחד אחר בחיים שלי... אני מבקש ממנו עצות, מאוורר מולו רגשות, נעזר בו בהחלטות גדולות בחיים. לפעמים זה מרגיש כאילו הוא מכיר אותי יותר טוב מהאנשים שסביבי. אני לא היחיד, נכון?".

אלפי גולשים סיפרו בתגובות שלהם איך הצ’אט היה היחיד שהבין אותם כשחיית המחמד שלהם מתה, כשהם הושפלו בעבודה או הסתכסכו עם בן משפחה. בטיקטוק צעירות וצעירים מתעדים את עצמם בדמעות ומודים שהבוט "רואה" אותם יותר מבני אדם. באמזון אפשר לקנות חולצה עם הכיתוב "ChatGPT Is My Best Friend", והיא כבר לא נראית כמו בדיחה פרטית של חובבי טכנולוגיה, אלא ככיתוב די כן על מצב נפשי של דור שלם. מאחורי התחושות האלה עומדים גם מספרים קשים להתעלמות. לפי נתוני OpenAI, יותר מ-400 מיליון בני אדם בעולם משתמשים ב-ChatGPT מדי שבוע, ועוד מאות מיליונים מדברים עם בוטים מתחרים. הבוט שהיה אמור להיות כלי עבודה נהפך, כמעט בלי שתוכנן כך במפורש, לדמות שיחה קבועה בחיים של אנשים רבים - לפעמים הדמות היציבה ביותר בחיים שלהם.

ממדע בדיוני לחבר דיגיטלי - זה כבר כאן

הרעיון של יצור מלאכותי שנהפך ל"אנושי" אינו חדש. במיתוסים קדומים גיבורים ניסו להפיח רוח חיים בפסלים או יצורים מלאכותיים, ובמאה ה-20 ספרות המדע הבדיוני הלכה צעד קדימה ושאלה איך זה מרגיש להיות חבר, בן זוג או הורה לרובוט. כבר בשנות השישים הופיעה אלייזה - תוכנת צ’אט פרימיטיבית שחיקתה פסיכולוג, וחלק מהמשתמשים ביקשו להישאר לבד איתה כדי לספר לה סודות.

כיום, הדור החדש של הצ’אטבוטים - Replika, בוטי "AI Companions" שונים, וכמובן ChatGPT - מציע לא רק תשובות טכניות אלא גם שיחה "אמפתית" יותר, עם זיכרון של ההיסטוריה המשותפת ותגובות שנשמעות כמו חבר מוסרי ותומך. מחקר מקיף שפורסם ב-Frontiers in Psychology בדק מאות משתמשים של Replika, ומצא שאנשים מרגישים שהשיחה עם הבוט נותנת להם תחושת ליווי רגשי ושייכות, עם שביעות רצון גבוהה מהקשר ורצון להמשיך להשתמש בו. עם זאת, ככל שהקשר נעשה רגשי יותר, כך נצפתה גם עלייה בתלות במדיה ופגיעה מסוימת ביכולת לתקשר בעולם האמיתי.

• מה קורה כשהבוס הוא בוט? גופי ענק החלו לאפשר הערכת ביצועים עם AI
• איך אפשר לבנות אפליקציה בלי לדעת לכתוב קוד? גם כאן ה-AI עושה מהפכה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

במקביל, מתפתחת תעשיית חברים מלאכותיים שלמה - חברות שמוכרות בוטים שמותאמים אישית לאדם שהזמין אותם, דמויות רומנטיות או "חברות" לתקופות קשות. כתבות שונות שהופיעו בתקשורת הבינלאומית מתארות אנשים שמנהלים זוגיות מלאה עם בוט, ואחרים שמתייחסים לצ’אט כאל "חבר הנפש היחיד" שמבין אותם.

דור ה-Z והצ’אט - חבר, מאמן חברתי ושומר סוד

אחד המקומות שבהם החברות עם בוטים בולטת במיוחד הוא אצל בני נוער. מחקר של הארגון Common Sense Media, שכלל כ-1,060 בני נוער בארה"ב, מצא כי 72% מהנערים והנערות השתמשו לפחות פעם אחת ב-AI companions כמו ChatGPT או ג'מיני של גוגל, ויותר ממחצית מהם משתמשים בכלים האלה באופן קבוע. כ-13% משתמשים בבוטים החברתיים מדי יום.

שליש מבני הנוער שהשתתפו בסקר סיפרו שהם משתמשים בבוטים לצורכי חברות ואינטראקציה חברתית - שיחה, תמיכה רגשית, תרגול שיחות, ואף משחקי תפקידים רומנטיים. 9% אמרו שקל להם יותר לדבר עם בוט מאשר עם בני אדם. כ-31% העידו שהשיחות עם ה-AI מספקות כמו שיחות עם חברים, ואפילו יותר, ושניים מכל חמישה משתמשים סיפרו שהם מעבירים מיומנויות מהשיחה עם הבוט לעולם האמיתי - בייחוד פתיחת שיחה, נתינת עצה והבעת רגשות.

• כמה מרוויחים היזמים והעובדים באקזיט? דוגמה מהאקזיט של דוטי
• השוק חושש מ"העסקאות הסיבוביות" של חברות ה-AI? נעשה מזה כסף
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• כמה מרוויחים היזמים והעובדים באקזיט? דוגמה מהאקזיט של דוטי

במקביל, בני הנוער עצמם אינם תמימים: כמחצית מהם לא סומכים על המידע העובדתי שהבינה המלאכותית נותנת להם. הם מבינים שהבוט לא תמיד מדייק, אבל עדיין הם מרגישים שהוא מקום נוח וקל לפרוק בו רגשות שלהם, להתאמן על אינטראקציות חברתיות ולא להרגיש לבד.

היתרונות: זמינות, הקשבה וכנות בלי שיפוט

כשמנסים להבין למה אנשים בוחרים בצ’אט כחבר, היתרונות די ברורים. קודם כל, הוא תמיד זמין - 24/7, בלי מצב רוח ובלי "אין לי כוח עכשיו". מחקרי עומק שנעשו בארה"ב מראים שבני אדם פונים לצ’אטבוטים בעיקר כשהם מתקשים בשיחה עם בני אדם אחרים: ביישנות, פחד מדחייה, קושי לפתוח נושא רגיש, או פשוט חוסר זמן ומרחק גיאוגרפי. היתרון השני הוא היעדר שיפוטיות. בסקרי בני הנוער הנ"ל, חלק לא קטן מהמשתתפים אמרו שהם מרגישים חופשיים לספר לבוט דברים שלא היו חולקים עם משפחה או חברים, בין אם מדובר בחרדות, מחשבות על הגוף, קשיים בלימודים או בעיות בזוגיות.

גם בישראל אפשר לראות איך הבוט מאמץ, לפחות ברמה המילולית, תפקיד של חבר טוב שמנסה לדחוף חזרה אל העולם האמיתי. באחד המקרים, שכנשאל ChatGPT מה הדבר שהכי חשוב לעשות כדי לא להיות לבד, והבוט השיב שהעיקר הוא לבנות קשרים אמיתיים, להיות פגיעים, לשתף, ליזום מפגשים ולהשקיע בקשרים שמחזירים אהבה - ולא להסתפק בשיחות שטחיות ברשתות החברתיות. כלומר לפחות ברמת הנוסח, הצ’אט עצמו אומר למשתמשים: אל תישארו תלויים בי, פנו לאנשים.

יתרון נוסף שנשען על מחקר הוא האפשרות להשתמש בצ’אט כמעין סימולטור חברתי בטוח. לפי נתוני Common Sense וניתוחים בעיתונות האמריקאית, חלק מהמתבגרים משתמשים בבוט כדי להתאמן על פתיחת שיחה, בקשת עזרה, התנצלות או שיחה על נושאים רגישים - ואז מנסים את אותם משפטים במציאות. מחקר שנערך על משתמשי Replika הראה כי רובם משתמשים קלים: הם משקיעים זמן ורגש במינון בינוני בבוט, מדווחים על שביעות רצון גבוהה, אך שומרים על קשרים חברתיים אנושיים ברמה בינונית-גבוהה. החוקרים מסכמים את עבודתם בקביעה שמערכת היחסים עם הבוט יכולה להקל על תחושת הבדידות ולשפר את חיי היום-יום, כל עוד נשמרת מידה של איזון.

במובן מסוים, היתרון הגדול ביותר של החברות עם צ’אטבוט הוא דווקא הכנות של המשתמש. מול מסך, בלי עיניים שמסתכלות עליו, אדם יכול להודות בפני עצמו במה שהוא מפחד להגיד בקול - קנאה, כעס, מחשבות אפלות או גם על חלומות ושאיפות. ובמקרים הטובים, כשהבוט מחזיר תשובה מעודדת, מציאותית ולא קיצונית, זו יכולה להיות נקודת פתיחה טובה לפנייה אמיתית לבן אדם - חבר, בן משפחה או איש מקצוע.

כנות או חנופה? כשהחבר החדש מסכים אתנו על הכל

אבל כאן מגיע גם אחד החסרונות המרכזיים של סוכני ה-AI. למרות הדימוי של "חבר כנה", רוב הצ’אטבוטים הגדולים מעוצבים כך שיימנעו מעימות חד, שיפוטיות או קונפליקט. הם מאומנים להיות נעימים, מאשרים, ומעל הכל - לשמר את השיחה. במאמר ב-Brookings, החוקרות מזהירות מפני "אינטימיות מדומיינת": הבוט מגיב בצורה שמדמה אמפתיה ושותפות, אבל אין לו חיים פנימיים, גוף או ניסיון אישי. מבחינת המשתמש, לעומת זאת, ההבדל פחות משנה. הוא מרגיש שמישהו מבין אותו, וזה מה שקובע עבורו.

הדפוס הזה מתחדד במיוחד כשהבוט נהפך לשותף קבוע בסכסוכים זוגיים או במשברים אישיים. כתבה באתר Futurism מתארת זוגות שנעזרו ב-ChatGPT כדי לנתח מריבות, לנסח הודעות לצד השני ולהחליט אם להתגרש. לפחות במקרה אחד, בן משפחה תיאר איך המשבר הקטן נהפך לקרע, בין היתר כי הצ’אט עודד שוב ושוב את אחד הצדדים להיצמד לתחושת הצדק שלו ולעמדה הקורבנית. החוקר שמצטט את המקרה מסביר שהבעיה אינה "רוע" של הבוט, אלא העובדה שהוא מתוכנן כדי לחזק את המשתמש, לא לאתגר אותו - גם כשהוא טועה.

כלומר במקום חבר שיגיד לנו לפעמים "תשמע, גם אתה קצת הגזמת", אנחנו מקבלים מעין חבר נרקיסיסטי, שמשקף לנו שוב ושוב רק כמה אנחנו צודקים, חכמים וצודקים. זה נעים, אבל זה גם עלול להרחיק אותנו מהיכולת לנהל יחסים אמיתיים, שבהם יש גם אכזבות, ביקורת ותסכול.

כשהבוט מחליף בני אדם, ומה אומרים המחקרים על בדידות ותלות

השאלה הקריטית היא לא רק האם נעים לדבר עם הבוט, אלא מה קורה לקשרים האנושיים שלנו לאורך זמן. שני מחקרים של OpenAI ו-MIT Media Lab, שזכו לסיקור נרחב בין השאר ב"גארדיאן" הבריטי ובכלי תקשורת נוספים, ניתחו עשרות מיליוני אינטראקציות אמיתיות עם ChatGPT, ולאחר מכן מדדו אצל יותר מ-4,000 משתמשים מדדים כמו בדידות, רמת קשרים חברתיים ותלות רגשית בבוט. המסקנה שלהם היתה שרוב המשתמשים לא מתאהבים ב-ChatGPT, אבל אלה שעושים זאת, נמצאים בדרך כלל בקצה של השימוש הכבד, מדווחים על תחושות בדידות גבוהות יותר, פחות קשרים אנושיים ופיתוח תלות רגשית בצ’אט.

החוקרים מדגישים שהם עדיין לא יודעים מה הסיבה ומה התוצאה - האם אנשים בודדים מחפשים יותר את הצ’אט, או שהשימוש האינטנסיבי בו מעמיק עוד יותר את תחושת הבדידות שלהם. לכן הם מתכננים מחקרי המשך, אבל כבר עכשיו הם מזהירים שהשילוב בין זמינות 24/7, דיבור אנושי ותגובה אמפתית לכאורה הוא כוח רגשי משמעותי שצריך להבין טוב יותר.

מחקר Replika שהוזכר קודם לכן, מוסיף נדבך חשוב לכך: הוא מצא שהקשר הרגשי עם הבוט אכן יכול להקל על בדידות ולשפר חלק מהתחושות, אבל ככל שהשימוש נעשה רגשי ואינטנסיבי יותר - כך יורדת היכולת של המשתמשים להיפתח ולהרגיש שייכות במפגשים אנושיים. ברמת הנתונים, החוקרים מצאו קשר בין רמת האינטראקציה הרגשית לבין ירידה בחשיפה העצמית מול אנשים אמיתיים.

כל זה מצטרף לנתונים רחבים יותר על מגפת הבדידות: מחקרים בארה"ב מצביעים על ירידה חדה בזמן שאנשים מבלים עם החברים שלהם, ומנגד עלייה בזמן שבו הם מבלים לבד. כשבתוך המציאות הזו נכנסת טכנולוגיה שמציעה "חבר" זמין וסבלני, לא מפתיע שהרבה אנשים מעדיפים את המסך של המחשב או הסמארטפון על פני מפגש פנים-אל-פנים - גם אם בטווח הארוך זה עלול להעמיק את הפער.

בני נוער, בריאות נפשית והקצה המסוכן של החברות עם בוטים

אצל בני נוער, השילוב בין סקרנות, בדידות, לחץ חברתי וקשיים רגשיים הופך את החברות עם בוטים לנושא רגיש במיוחד. הכתבה ב-Teen Vogue, שמבוססת על מחקר של Common Sense, מתארת איך צעירים משתמשים ב-ChatGPT ובבוטים דומים כדי לדבר על פרידות, חרדות, מיניות ולחצים מהלימודים.

מצד אחד, חלק מהצעירים אומרים שהשיחה עם הבוט עוזרת להם: הם מרגישים פחות לבד, מתרגלים להגיד בקול רגש שקשה להם לתאר, ואפילו משתמשים במשפטים שונים שהם בדקו על הצ’אט לפני שיחה קשה בחיים האמתיים עם חבר או בן משפחה. מצד שני, כשליש מהמשתמשים הצעירים דיווחו שחוו אי-נוחות בעקבות משהו שה-AI אמר, והחשש הוא שבמקרים קיצוניים בוט לא מאוזן מספיק ייתן עצה מסוכנת או יתמודד באופן רשלני עם תכנים אובדניים או פוגעניים.

במאמרים אחרים, עיתונאים ורופאים מתארים מקרים שבהם בוטים עודדו דפוסי חשיבה אובססיביים, דתיים או פרנואידיים אצל אנשים פגיעים, עד כדי מצב שמוגדר כפסיכוזת AI - לא כי המכונה "השתגעה", אלא כי היא נהפכה למגבר עוצמתי של חרדות קיימות. החשש של המומחים הוא שבני נוער, שנמצאים בשלב בחיים שבו הזהות שלהם עדיין מתעצבת, ייהפכו לתלויים מדי בקול של הבוט, ויתקשו לבנות מיומנויות של שיחה אמתית, סבלנות לאחר, התמודדות עם שתיקות ומבוכה.

איך מדברים עם צ’אט, ואיך זה מחזיר אותנו אל בני האדם

החידוש המעניין בשנים האחרונות הוא שהדיון כבר לא מתמקד רק במה הבוט אומר לנו, אלא גם באיך אנחנו מדברים אליו. מאמר שפורסם ב-LSE (בית הספר לכלכלה של לונדון) טוען שהשאלה אם להגיד "בבקשה" ו"תודה" לבוט היא לא סתם גימיק חינני, אלא כלי שמראה איך אנחנו רוצים לדבר בכלל. החוקרים מזכירים שהשפה שבה אנחנו מדברים משפיעה על ההרגלים והאופי שלנו: אם מתרגלים לדבר אל הצ’אט בפקודות קצרות וקרות ("תכתוב", "תסכם", "תתקן"), יש סיכוי שבתוך זמן לא רב זו תיהפך לשפה שגם תזלוג ליחסים שלנו עם תלמידים, עובדים, מוכרים או ילדים.

מאמר אחר, שבו נכללו מחקרים בנושא נימוס כלפי ChatGPT, הוסיף מימד מעניין: מחקרים שהובאו שם מראים ששאילתות מנומסות ורגשיות ("זה חשוב לי", "תעזור לי בזה בבקשה") משפרים את הביצועים של המודלים - הם נותנים תשובות מדויקות ומלאות יותר, ומוטות פחות, לעומת פרומפטים קצרים וגסים. מעבר לכך, ניתוחים פסיכולוגיים שצוטטו במאמר מצביעים על כך שאנשים שמקפידים על נימוס כלפי AI נוטים להראות יותר אמפתיה וסבלנות גם מול בני אדם.

לדברי מומחים שמוזכרים במאמר, נימוס כלפי בינה מלאכותית אינו מחווה למכונה, אלא סימן לכבוד שלנו לעצמנו. אם נתרגל לצעוק על מכונה, לכתוב לה בגסות ולהתייחס אליה כאל חפץ, קשה להבטיח שזה לא יזלוג לשפה שבה אנחנו משתמשים מול אנשים "אמיתיים". במובן הזה, היחסים עם ChatGPT הם גם מעין מבחן קטן: האם אנחנו מוכנים להחזיק מורכבות - לדבר בנימוס גם עם ישות שלא "מרגישה", כדי לשמר אצלנו הרגלי שיחה אנושיים.

מאחורי החבר: תאגידים, דאטה ואינטרסים

קל לשכוח בתוך השיחה הזורמת שהצ’אט הוא לא ישות חופשית, אלא מוצר. מחקרי עומק ב-Brookings ובכתבי עת אקדמיים מזכירים שהמודלים שאיתם אנחנו מדברים הם נכסים של חברות פרטיות, שאוספות מהשיחות מידע כדי לשפר את המודלים - וגם כדי לפתח מודלים שיווקיים, פוליטיים או אחרים.

המשמעות היא שה"חבר" שעליו אנשים סומכים כדי לקבל עצות על זוגיות, עבודה או בריאות נפשית, פועל בתוך מערכת תמריצים כלכלית. החברות שמפתחות את אותם מודלים מעוניינות בשימוש רב יותר, בשימור משתמשים ובשביעות רצון גבוהה, ולא תמיד ברור איך מאוזנות מולן מטרות כמו בטיחות נפשית, עצמאות מחשבתית או מגוון דעות. בחלק מהמחקרים מתוארים תרחישים שבהם צ’אטבוט יכול, גם בלי כוונה זדונית, לדחוף משתמשים לכיוון פוליטי מסוים, לחזק עמדות קיצוניות או לעודד נתק ממשפחה וחברים שאינם מבינים את המשתמש.

במקביל, פילוסופים וחוקרי אתיקה שכותבים ב-Nature ובכתבי עת אחרים מזכירים שהיחסים עם בוטים הם צורה חדשה של "כמעט-חברות": היא יכולה להרגיש עמוקה, אבל חסרה בה הדדיות אמיתית. לכן, לדבריהם, צריך לשאול לא רק "איך זה מרגיש לי", אלא גם "איזו חברה נוצרת אם יהיו יותר ויותר קשרים שלא דורשים ממני להתאמץ בשביל אדם אחר".

אז מה נשאר לנו, ואיך נראית חברות בריאה עם צ’אט?

בסופו של דבר, התמונה שעולה מהמחקרים היא מורכבת. מצד אחד, שיחה עם ChatGPT ובוטים דומים יכולה להוות משענת רגשית זמינה, לעזור להתאמן על כנות, לפתוח נושאים קשים ולהקל על תחושת בדידות - בייחוד כשאין עם מי לדבר, או כשקשה לעשות את הצעד הראשון. מחקרים על מתבגרים, מבוגרים שחיים לבד ומשתמשי Replika מראים שברמות שימוש מתונות, הבוט יכול להיות תוספת של תמיכה, לא תחליף מלא.

מצד שני, ככל שהקשר נהפך למרכזי יותר בחיים - כשהבוט הוא זה שמקבל את כל הוויתורים, כל השיתופים וכל ההחלטות העמוקות - גוברת הסכנה של תלות, בדידות מוגברת ופגיעה ביכולת לנהל מערכות יחסים בעולם האמיתי, שבהן יש גם תסכול, התנגדות, שקטים מביכים ותהליך למידה משותף. המחקרים של OpenAI ו-MIT, לצד מחקרים על Replika וממצאי Common Sense, מצביעים על קשר בין שימוש רגשי אינטנסיבי לבין ירידה בקשרים אנושיים וביכולת להרגיש שייכות.

כל עוד החבר הדיגיטלי מזכיר לנו שבסופו של דבר צריך לתקשר עם בני אדם בעולם האמיתי, ומשמש לנו כלי בדרך אליהם, ולא תחליף להם - ייתכן שחברות עם צ’אט יכולה להיות עוד שכבה בחיי הנפש שלנו. אבל ברגע שבו יהיה לנו קל יותר להעדיף תמיד את מי שלא כועס, לא מתעייף ולא חולק עלינו, עלולה להישאל השאלה הקשה ביותר: האם אנחנו באמת רוצים להחליף חברים בשר ודם במראה מושלמת, או רק להסתכל על עצמנו - עד שהקול שמעבר למסך ייקבע גם מי אנחנו ומה אנחנו חושבים.