עיתונות היא מסוג המקצועות הנדירים האלה שלא משנה לאן אתה הולך - העבודה תמיד נמצאת סביבך. הרי אין כמעט מקום שאי אפשר למצוא בו אייטם' ואין כמעט אדם שאם תחפור עמוק מספיק לא תמצא משהו מעניין שיש לו לספר.

בתור מי שזוכה לבצע המון ימי מילואים, עשיתי לי מסורת מאז התעסוקה של שנת 2002 (שהסתיימה בזה שהעבירו את כל הגדוד לנהל את הקרב במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן) - לכל מילואים לקחתי מצלמה בעידן הטרום-סמארטפון, כי אף פעם אי אפשר לדעת אם יקרה משהו מעניין.

שותים קפה. זה לא מחזיק כתבה בטלוויזיה

התעסוקה בקו צפון ב-2006 לא הייתה שונה. ביקשתי מההפקה של חדשות 10, מקום עבודתי בזמנו, להשאיל את אחת המצלמות הקטנות ולצלם כתבה שייתכן שתתרומם מהמילואים האלה: זה היה קיץ של מונדיאל, וחשבתי שאולי הכתבה תעסוק במילואימניקים נחמדים שרואים ביחד משחקים. טוב, האייטם לא החזיק מים.

• רשת גילתה אומץ ושיבצה דוקו מול חצי גמר רוקדים. זה נגמר רע
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

צילמתי קצת קטעים של סיורים שעשינו עם ההאמרים ליד הגבול ובסבך של נחל בצת, תיעדתי את החבר'ה צופים במשחקים במוצבים בהם הסתובבתי עם שאר המפל"ג (מפקדת הפלוגה) של מסייעת גדוד 8110, וזהו זה בעצם. אפילו ארוע חטיפתו של גלעד שליט, שאירע במהלך התעסוקה, לא השפיע על החבר'ה בגזרה פרט להגברת כוננות שהוסרה שבוע וחצי אחר כך. את הכמה דקות שצילמתי על קלטת אחת מתוך 3 שהיו לי, חשבתי לעצמי, פשוט ימחקו כשאחזיר אותה לארכיון. לא קרה שום נזק.

הר-זהב עם מצלמת 'חדשות 10' - משתקף במראה 

12 ביולי 2006 היה היום האחרון לתעסוקה ההיא. כחלק מהמפל"ג המשימה שלי הייתה להזדכות על מוצב ראש הנקרה שהיה באחריות הפלוגה שלי, ולהחליף חתימות עם הסדירים שאמורים להגיע בצהרים בזמן שזאביק הרס"פ נוסע להזדכות על חלק מהציוד הפלוגתי. הגעתי למוצב ב-7:00 בבוקר, הנחתי את התיק האישי במגורי החיילים – כשבתוכו המצלמה  - והצטרפתי לפתיחת ציר קצרצרה. אחר כך ביקשתי מהחבר'ה להתחיל לנקות את המוצב. חבר ששמר בש"ג ביקש שאחליף אותו לכמה דקות בעמדה כדי שיוכל לארגן את הציוד שלו ליציאה הביתה. הסכמתי, ברור שהסכמתי.

• הפרש של כ-50 אלף צופים בין מהדורות 12 ו-14
• איפה התוכן המקורי בפריים טיים וכמה אנשים ראו את אלי פלדשטיין ב"יהיה טוב"?
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• הפרש של כ-50 אלף צופים בין מהדורות 12 ו-14

ב-9:07 צלצל הטלפון שלי. זאביק היה על הקו. "מה קורה אחי?", שאלתי. "אני חושב שהסיורים של פלוגה ג' נתקלו", ענה לי בקול רועד, "שמעתי אותם בקשר צועקים "4! 4א! נתקלנו!". זאביק סיפר שעדכן את דרור הסמ"פ שלנו ואני הטלפון השני שהוא עושה. "תקפיץ את המוצב", הוא הציע, "יש מצב שמתחילה מלחמה".

האמר שרוף, 2 חיילים נחטפו

"שמור על עצמך", אמרתי לו ומיד התחלתי לפעול באוטומט. הקפצתי את המוצב, הרצתי אליי לעמדה גם את המ"מ שפיקד על כוח החי"ר מהגדוד שלנו וגם את המפקדים של הכוחות האחרים שהיו שם. בזמן שהם היו בדרך לעמדה שלי, שלחתי את אותו SMS לגיא סודרי, מי שערך בזמנו את חדשות 10 וגם לרובי המרשלג שהיה הכתב שלנו בצפון: "הייתה היתקלות ליד הגדר. אין לי עוד פרטים מעבר לזה כרגע, תתחילו לקדם את כולם צפונה".

בינתיים הקצינים הגיעו ואמרתי להם למה הקפצתי את המוצב. לעבר הסטי"ל של חיל הים שחנה לו בעצלתיים ליד חוף ראש הנקרה התחילו לעוף טילים מהצד הלבנוני של הגבול, ועלינו התחילו ליפול פצמ"רים.

מלחמה.

הכל קרה תוך דקות - ואז נזכרתי שהמצלמה לא עליי. הנה אני ברגע הכי משמעותי לחדשות, בעמדה הכי קדמית והכי מרושתת, והעיניים שאמורות לספר על זה לציבור ארוזות בתוך צ'ימידן במגורים. צעקתי לחייל מחיל הים שיחליף אותי רגע בש"ג למרות שהוא לא לוחם - "כי אני חייב לטפל בהגנת המוצב" או איזה שקר כלשהו בסגנון הזה, ורצתי להביא את המצלמה.

כשחזרתי לעמדה, אחרי 4 או 5 דקות, התחלנו לשמוע בקשר שכל המוצבים על הקו תחת אש. הקלטתי את מה שנאמר ברשת הקשר כשאני מצלם את הסטי"ל מג'עג'ע ונסוג אחור מבין עשרות RPG וטילים של ממש שנורים לעברו.

ב-9:30, קצת אחרי שהפסקתי לצלם, פספסתי את אחד הדברים המצמררים ששמעתי בחיי. בני, המג"ד שלנו, אמר בקשר שלמרות שלא נוצר עדיין קשר עין עם הסיור שככל הנראה נתקל, הוא מכריז חניבעל. "חניבעל אמת", כתבתי ב-SMS לסודרי. המג"ד שלי הכריז על זה. "אני מבין", הוא ענה.

התחילה המלחמה, התעסוקה לא נגמרת כל כך מהר

2 דקות אחר כך קיבלתי טלפון מאלון בן-דוד. "מה, באמת חניבעל?" הוא שאל בקול העמוק שלו, "הצבא אומרים שעוד לא". אמרתי לו שזאביק שמע את ההיתקלות ושהצבא לא מכריז אבל הגדוד שלי בלחימה כבר חצי שעה. ועדת וינוגרד לחקר המלחמה עוד תתעכב זמן רב על משך הזמן שלקח לצבא להכריז על החטיפה של אלדד רגב ואודי גולדווסר ז"ל.

אלון אמר שהוא יוצא לכיוון הצפון. אמרתי לו שמסתמן שמוצב דבורנית, מוצב אחד מזרחה מאיפה שהייתי, נמצא על הכוונות של חיזבאללה – הם פתחו נרות עשן כדי למסך את ההתקדמות שלהם לעבר המוצב ופיצמ"רו לחבר'ה מהגדוד שלנו שישבו שם את הצורה. המלצתי לו להתמקם באזור שלומי, משם הוא יראה את הקרב כולו.

מילואימניק שהוא גם עיתונאי. הר-זהב כפי שנקלט במצלמה ע"י חברו לפלוגה ליאור פסח

בסביבות השעה 10:00, עם ישראל גילה שיש לחימה בצפון. רובי המרשלג כבר היה בדרך לעמדת השידור עם הצוות שלו (הוא יצא איתם, ביוזמתו, מיד כשקיבל ממני את ההודעה) ואלון בן-דוד דהר צפונה. ל'חדשות 10' היה הכי הרבה מידע, כי כתב שלהם בדיוק הזדעזע כולו מרעש של פיצוץ העמדה שהייתה מעליו מפגיעה ישירה של טיל נ"ט שירה חיזבאללה.

ליאור פסח, עיתונאי וצלם אולפן של ערוץ הכנסת שהיה איתי בפלוגה, לקח את המצלמה והתחיל לצלם את המלחמה במקומי בזמן שאני - בתור אחראי על כוח האדם בפלוגה - מנסה להבין אם בנפגעים מהגדוד שלנו (2 חטופים, 2 הרוגים, ופצוע קשה אחד, בנוסף להרוג אחד ופצוע אחד שהיו אנשי קבע ששייכים לחטיבה המרחבית) יש גם חבר'ה מהפלוגה שלי. כשהתברר לי שלא, ירדה לי אבן עצומה מהלב. העמדות תוגברו, כולם היו במצב לוחמה, ואני שהייתי חייל עודף במוצב (הרי באתי רק כדי להחליף חתימות) יכולתי לחזור להיות עיתונאי-על-מדים.

 הכתבה של חיים הר-זהב במהדורת שישי של ערוץ 10 (באדיבות 'חדשות 10')

גיא סודרי שאל אם אני יכול לעלות לשידור ולדווח מה קורה. אמרתי לו שאין לי בעיה, אבל נראה לי שצריך לבקש אישורים כי רשמית אני עדיין חייל בשירות מילואים פעיל. "אתה תדאג לדיווח, אני אדאג לאישורים", אמר לי, ובסביבות 12:00 צלצלו אליי מהקונטרול של המשדר המיוחד שנפתח בערוץ. "אל תיתן פרטים מזהים על היחידה", אמרו לי את הוראות הצנזורה, "אל תגיד שאלה מילואימניקים, אל תגיד איפה הייתה ההיתקלות ואל תגיד איפה אתה. תגיד שאתה מדווח מגבול הצפון וזהו".

עליתי לשידור מיד אחרי דיווח של בן-דוד שהתמקם איפה שהצעתי לו, אבל לא עמדתי בהוראות. זה כבר היה אישי מדי. "אתן לכם קצת פרטים על היחידה, מבלי לגלות יותר מדי", אמרתי בשידור חי. "מדובר ביחידה ותיקה שלחמה באחד הקרבות הקשים ביותר במבצע חומת מגן, יחידה שהיא אחת הבולטות במערך הלוחם של צה"ל".

אלון בן דוד התקשר: "תגיד, אתה חי?"

כשירדתי משידור נכנסתי לאחת העמדות כשפיצוץ אדיר הרעיד אותה איך שסגרתי את הדלת. מגדל התצפית שהיה מעליה פשוט התפוצץ לחתיכות מפגיעת טיל נ"ט כבד. שניה אחר כך אלון התקשר. "תגיד, אתה חי?" הוא שאל, "ראיתי את המוצב שלך עולה באש עם בום עצום". סיפרתי לו שרשת הקשר רוחשת בגלל התקפת המוצב על דבורנית. אמרתי לו שעד עכשיו חוסלו מתחתיו 5 אנשי חיזבאללה, והוא העביר את הכל בשידור חי לצופים, מקדים את המתחרים בכמה שעות בדיווח על הקרב הזה.

בלילה ירדנו מהמוצב והסדירים שאמורים היו להגיע בצהרים תפסו את העמדות במקומנו. את החתימות לא החלפנו – לא היה בזה צורך, כי במלחמה לא חותמים. ירדתי מראש הנקרה עם 3 קלטות מלאות בחומר גלם עיתונאי של היום הראשון למלחמה מהזווית הכי טובה שיש: הזווית של תעלות הקשר של המוצב שנמצא בקו הראשון. ארזתי את הכל לכתבה של 7 דקות, נצח במושגי טלוויזיה, ששודרה שבוע וחצי אחר כך במהדורת יום שישי של ערוץ 10.

אחרי כמה ימים של תחקירים שוחררנו מהמילואים. יום למחרת השחרור התייצבתי בדסק ושאלתי לאן ללכת. "תנוח כמה ימים", אמרו לי, "היית במלחמה". "ממש לא נח", עניתי ודרשתי לעלות בחזרה לצפון לשדר משם. "יש לי שם 2 חברים מהגדוד שנחטפו. אני לא עוזב את הסיפור הזה עד שהם חוזרים הביתה".

את שאר המלחמה ביליתי בשידורים חיים ממקומות נפילת קטיושות, בכניסות של כמה שעות עם כוחות צה"ל לתוך לבנון ובהבנה שהעמיקה עוד יותר באותם שבועות – אתה תמיד עיתונאי, לא משנה לאן אתה הולך ולא משנה מה אתה עושה.

עם העבודה הזאת, הולכים לכל מקום.