סכסוך משפחתי בחברה קטנה – והשלכות רוחב במשטר התאגידי

פסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, מגן אלטוביה (ת"א 29231-01-23) חשוב הרבה מעבר לנסיבות המסוימות שלו. על פניו, מדובר בסכסוך משפחתי סביב עסקת מניות בחברה פרטית קטנה המחזיקה נכסי מקרקעין. בפועל, זהו פסק דין שמחדד את החשיפה שקיימת לנושאי משרה שמפרים חובות אמונים.

הנתבעת, מירי זילברמן, בעלת מניות, דירקטורית בחברה ושמאית מקרקעין, פנתה ביוזמתה לרשות המיסים ומסרה הערכות שווי גבוהות במיוחד לגבי נכסי החברה, לאחר שאחיה, גדעון עליס, רכש מניות בחברה שהיא עצמה ביקשה לרכוש קודם לכן. התובע טען, כי היא עשתה זאת כדי להזיק לו ולסכל את עסקת רכישת המניות. בית המשפט נדרש לבחון האם הפנייה היוותה הפרת חובות אמונים או הפרת חובת זהירות, ואם כן - האם יש לתובע עילה נגדה.

בית המשפט קבע, כי התובעת הפרה את חובת האמונים ואת חובת הזהירות. הגם שנושא משרה חייב בחובת אמונים כלפי החברה, הרי שכאשר מדובר בחברת מעטים וב"מעין שותפות", חובת האמונים חלה גם כלפי בעלי המניות בחברה. כלומר: חובת האמונים והיקפה נקבעים בהתאם למקור הכוח, למניע ובמקרים המתאימים חובה זו חלה גם כלפי בעלי המניות בחברה.

מכאן הגיע אלטוביה לקביעה הדרמטית באמת: למרות שהנתבעת הפרה את חובת האמונים ואת חובת הזהירות, ספק אם נגרם נזק בר פיצוי לתובע כתוצאה מכך, שכן תשלום המס האמיתי לא מהווה נזק. יחד עם זאת, ניתן לפסוק פיצויים שביושר שאינם דורשים הוכחת נזק או קשר סיבתי, ובנוסף לכך נפסק שמקרה זה מצדיק פסיקה של פיצויים עונשיים חריגים. 

• מותק, המוצרים התכווצו, אבל המחיר דווקא עלה: איך עובדים עלינו ברשתות השיווק
• דוח: 53% מהחברות הרב לאומיות מדווחות על עלייה בבקשות רילוקיישן מצד עובדים ישראלים
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

נכון גם לנושאי משרה בחברות ציבוריות

כאן נכנסת הזווית הרחבה יותר של חובות נושאי משרה בחברות, לרבות בחברות ציבוריות. עניין עליס לא התנהל בזירה הקלאסית של חברות שפועלות בשוק ההון, משום שמדובר כאמור בחברה פרטית אבל הרציונאל נכון גם לגבי הפרת חובות אמונים של נושאי משרה בחברות ציבוריות.

הפרת חובת אמונים, גם אם הפרה זו לא גרמה לנזק כלשהו, חושפת את נושא המשרה לשלילת הרווח שהפיק. גם אם לא הפיק רווח כלשהו, הוא חשוף לפסילת הפעולה או לפיצוי מתקן. הרציונאל של הפיצוי המתקן אמנם מבוסס על רצון לפצות, אבל יש לו שתי מטרות נוספות: ענישת המפר בהתאם לחומרת הפגיעה והרתעה שמטרתה לכוון התנהגות. בנוסף חשוף נושא המשרה לפיצוי עונשי, כפי שנפסק בעניין עליס.

בדיני ניירות ערך, איש פנים אינו רשאי לנצל מידע מהותי שטרם פורסם לציבור. הרציונל איננו רק טכני, אלא מוסרי ושוקי כאחד: מי שנגישותו למידע נובעת ממעמדו, אינו יכול להפיק ממנו יתרון על חשבון אחרים. גם כאן בית המשפט בעצם אומר: דירקטורית אינה יכולה לקחת מידע פנימי, לעטוף אותו בהילה של מס אמת ולהפעיל אותו מחוץ למנגנוני הבקרה של החברה כדי לקדם אג'נדה אישית. לא כל חריגה כזאת תהפוך לעבירת ניירות ערך, אבל מבחינת תרבות ממשל תאגידי, זו אותה מחלה.

• בג"ץ: לוין לא נתן מענה לצו שהוצא נגדו בנוגע למינוי השופטים
• אנגלמן על בדיקת המלחמה: יש חשיבות לוועדת חקירה בהיבט הכולל
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• התפטר אחרי 11 שנה, והמעסיקה דרשה את כספי הפיצויים

ההקבלה השנייה חשובה לא פחות. דיני הדיווח המיידי בשוק ההון בנויים על העיקרון שמידע מהותי צריך להגיע לציבור באופן סימטרי, דרך התאגיד, בזמן אמת, ולפני הפצה סלקטיבית. במקרה עליס לא הייתה חובת דיווח לבורסה, אך בית המשפט החיל למעשה היגיון דומה: אם את פועלת כדירקטורית, אינך רשאית לנהל תקשורת מקבילה וסמויה עם רגולטור, תוך הסתרת המהלך מבעלי המניות הנוגעים בדבר ומבאי כוחם. המסר למשקיעים חד: גם בחברות פרטיות צריך לבנות משטרי מידע, כאילו מדובר כמעט בחברה ציבורית.

כל משקיע צריך לדרוש שלושה מנגנונים

לכן פסק הדין הזה משתלב היטב עם כמה אבני דרך מוכרות. בעניין קוסוי נקבע שבעל כוח תאגידי אינו חופשי לפעול רק לפי האינטרס העצמי שלו, כאשר הפעלת הכוח מסכנת את החברה או את בעלי המניות האחרים. בעניין חיטרון, שגם עליו הסתמך השופט אלטוביה, הודגש, כי מי שמציג עצמו כלפי חוץ בכובע תאגידי, עשוי להישפט לפי החובות הנלוות לאותו כובע. בפסיקה האמריקנית הידועה Smith v. Van Gorkom קבע בית המשפט בדלאוור, כי דירקטורים אינם מוגנים כאשר קיבלו החלטה מהותית במהירות, בלי תהליך בדיקה מספק ובלי בסיס מידע ראוי. אלה תיקים שונים מאוד בעובדות, אבל כולם מושכים לאותו כיוון: כוח תאגידי מחייב תהליך, זהירות, גילוי וניקיון מניעים.

מבחינת משקיעים, זו אולי הנקודה המעשית החשובה ביותר. לא די לבדוק מי מחזיק כמה מניות. צריך לבדוק מי מחזיק במידע, מי מדבר עם רגולטורים, מי שולט בזרם המסמכים, ומה קורה כשפורץ סכסוך בין שותפים. בחברת מעטים, במיוחד בחברה משפחתית, משבר אישי הופך מהר מאוד לסיכון השקעה. אם אין מנגנון מסודר לאישור הערכות שווי, אם אין נוהל ברור לפניות לרשויות, ואם אין חובת גילוי פנימית סימטרית בין שותפים - המשקיע עלול לגלות שהבעיה שלו איננה רק כלכלית אלא גם משפטית.

מכאן גם נובעת המלצה מעשית. כל משקיע בחברה פרטית, ודאי בחברת נכסים או בחברה משפחתית, צריך לדרוש שלושה מנגנונים: פרוטוקול מסודר לכל פנייה לרגולטור, מדיניות ברורה לשימוש במידע פנימי והפצתו, והסכמה מוקדמת כיצד נערכות ומאושרות הערכות שווי. מי שלא מסדיר זאת בשגרה, ימצא את עצמו מסדיר זאת במשבר.

השורה התחתונה ברורה. פסק הדין הזה לא ייזכר בגלל הדרמה המשפחתית, אלא בגלל ההבנה החדה שהוא מבטא: גם מחוץ לבורסה, בתי המשפט מצפים מדירקטורים ובעלי כוח להתנהג לפי הסטנדרט הערכי של שוק הון תקין. מבחינת משקיעים, זהו מסר מעודד ומטריד בעת ובעונה אחת. מעודד, כי יש לבית המשפט נכונות להתערב כשכוח תאגידי מנוצל לרעה. מטריד, כי הוא מזכיר עד כמה מהר מידע פנימי עלול להפוך לנשק נגד החברה עצמה ונגד מי שהשקיע בה.

הכותב הוא הבעלים של משרד עורכי הדין סיני אליאס ושות', העוסק בסכסוכים בין שותפים בחברות.