בוקר אחד, לפני שבועות אחדים, נאלצה אשה אחת להתמודד עם רגע לא פשוט בחייה. תוך כדי נסיעה בצומת בכפר סבא, התנגש ברכבה ברכב אחר, וזה - כך נטען - נמלט מהמקום מבלי להותיר עקבות. זהות הנהג השני נותרה עלומה. מולה נותרו רק שאלות, תהיות, והתקווה האחת שנותרה: מצלמת הצומת, זו שהציבה העירייה ממש במקום התאונה, אולי תוכל לגלות מה אירע באמת.

האשה, שביקשה להבין את נסיבות התאונה ולברר מי היה הנהג שפגע בה, החליטה לפעול במהירות. מהירות גדולה מדי, כך ייקבע מאוחר יותר בפסק דין של בית משפט השלום בכפר סבא. בתוך שלושה ימים בלבד ממועד התאונה, וכשאין בידיה מענה מהעירייה או הודעת סירוב רשמית, היא פנתה לבית המשפט בתביעה יוצאת דופן, וביקשה סעד בצורת צו עשה: שהשופט יורה לעירייה להעביר לה את הסרטון המתעד את הרגעים הקריטיים.

אלא שההליך הזה, למרות כוונתה הברורה של האשה, התברר כלא תקין על פי החוק. השופט רונן פלג, שדן בתיק, לא הקל ראש במצבה של התובעת, אך הבהיר חד משמעית כי מדובר בהליך שנעשה שלא כדין, תוך עקיפה של כללי הפרוצדורה הברורים הקבועים בחוק."לא ניתן לעקוף את הוראות התקנות ולהגיש תביעה עצמאית", קבע השופט בהחלטיות. כהן, כך נכתב, אמנם ניסתה לקבל את הסרטון בדרכים שונות, אך דילגה על שלבים חשובים ובכך סיכלה את ההליך הנכון.

העירייה: פעלנו לפי ההנחיות, לא ניתן להעביר את הסרטון כפי שהוא

כבר למחרת יום התאונה, היא פנתה למוקד העירייה בבקשה לצפות בתיעוד מהמצלמה. נציגי העירייה השיבו לה שעליה להגיש תלונה למשטרה, וגם בקשה מסודרת לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח–1998. האשה מילאה את טופס הבקשה כבר באותו היום. אלא שבמהלך הימים הבאים, ובפרט ב-10 באפריל, היום שבו הוגשה התביעה לבית המשפט, היא גם התקשרה מספר פעמים למוקד העירייה, ובאחת השיחות אף ציינה שהיא כבר פתחה תיק משפטי.

• העליון: משרד הביטחון לא יחשוף לציבור מידע על הייצוא לרואנדה בתקופת רצח העם
• הכנסת תמסור מידע על היתרי כניסה למשכן. ביהמ"ש: הציבור זכאי לשקיפות מלאה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

בכתב ההגנה שהגישה עיריית כפר סבא, הודגש כי התובעת אמנם פנתה במהרה, אך לא המתינה למענה ראוי. העירייה הבהירה כי היא מחויבת לפעול לפי הנחיות רשם מאגרי המידע, וכי המידע המבוקש (כלומר הסרטון מהמצלמה) הוא חלק ממאגר מידע, ולכן אינו זמין לעיון חופשי. "ביישום הוראות החוק והרשם", נטען מטעם העירייה, "לא ניתן במקרה זה למסור לתובעת את המידע המבוקש על ידה, אלא בטשטוש מספר הרישוי של הרכב האחר". עמדתה נומקה בין היתר בשיקולי פרטיות של צדדים שלישיים - ובהתאם להוראות חוק הגנת הפרטיות.

השאלה המשפטית שבבסיס פסק הדין היא אינה רק עניינית, אלא גם מהותית: כיצד יכול אדם מן השורה, שמעורב בתאונה או באירוע אחר, לקבל גישה לחומר תיעודי הנמצא בידי גוף ציבורי? האם ניתן לפנות ישירות לבית המשפט, או שיש לנהוג לפי סדרים ברורים, גם אם מורכבים ולעיתים אטיים?

השופט רונן פלג הצביע על המסלול החוקי המתבקש: "חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981, מגדיר בפרק ב', תחת הכותרת 'הגנה על הפרטיות במאגרי מידע', מהו מאגר מידע ומהן זכויות העיון בו, כפוף להגשת בקשה לבעל המאגר". במלים אחרות, הסרטון המדובר אינו נתפס כ"קובץ" אקראי, אלא כחלק ממאגר מידע מוגן – והדרך לצפות בו או לקבלו חייבת להיעשות בהתאם לכללים שבחוק. בהמשך פסק הדין מובא סעיף 15 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי, "על סירובו של בעל מאגר מידע לאפשר עיון [...] רשאי מבקש המידע להגיש תובענה לבית המשפט באופן ובדרך שנקבעו בתקנות".

• העליון קבע: המתנה של האבא לבת - תתחלק עם הגרוש
• איבדה את הדירה בגלל משכנתא שלא יכלה לשלם; האם היא יכולה להיות מעורבת במכירת הדירה?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• הרכב "הגנוב" חנה בחוץ - והתובע הגיע איתו לבית המשפט: פסק...

ומכאן ממשיך השופט לתקנות הרלוונטיות: "תקנות הגנת הפרטיות (תנאים לעיון במידע וסדרי הדין בערעור על סירוב לבקשת עיון), תשמ"א–1981", שמסדירות במדויק כיצד ניתן לערער על סירוב, ומהם התנאים לכך.

ביהמ"ש: התובעת מיהרה, אך הדרך שבחרה אינה לגיטימית

המפתח להבנת ההכרעה טמון בהתנהלות המוקדמת של כהן. לדבריו של השופט, "התובעת נקטה בהליך המשפטי בחיפזון, כאמור תוך שלושה ימים מעת קרות התאונה, מבלי לקבל את עמדת הנתבעת ומבלי לנקוט בהליך הנכון". לפי תקנה 8 לתקנות ההגנה על הפרטיות, המבקש לעיין במידע רשאי לערער לבית משפט השלום, אך רק "תוך 30 ימים מיום הודעת הסירוב". כלומר הערכאה השיפוטית אינה המוקד הראשוני לפנייה. רק לאחר קבלת סירוב רשמי, ובכפוף לדרישות התקנות, ניתן לבקש סעד משפטי. "בענייננו", כותב השופט, "התובעת לא המתינה לקבלת הודעת סירוב, אלא מיהרה להגיש תביעה לבית המשפט למתן צו נגד הנתבעת". בכך, כך נטען, היא עקפה את המנגנון המוגדר בחוק, ופעלה באופן בלתי תקין.

בסיכום פסק הדין, השופט פלג לא מותיר מקום לספק: ההליך המשפטי שננקט אינו עומד בדרישות התקנות. "לפיכך", נכתב בסעיף 10 לפסק הדין, "אני מורה על מחיקת התביעה". עם זאת, ולא בלי הבנה למניעיה של כהן, השופט בוחר שלא להשית עליה הוצאות משפט. "בנסיבות העניין, ולו לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות נגד התובעת, אשר פעלה כפי הנראה ללא ייעוץ משפטי". במלים אחרות, מדובר בטעות כנה. ייתכן שהתובעת פעלה מהלב, מתוך רצון אמיתי לגלות את האמת. אך גם כשהכוונות טובות, הדין נותר הדין, ויש לנהוג לפי הוראותיו במדויק.

פסק הדין בתיק הזה ממחיש את המתח המתמיד שבין זכותו של אדם לגשת למידע לבין החובה להגן על פרטיותם של אחרים. מקרה של תאונת דרכים, כמו רבים אחרים, מציף שאלות לא רק של אחריות ושל אשמה – אלא גם של טכנולוגיה, מצלמות, ותיעוד מתמיד של המרחב הציבורי.

הצבת מצלמות בצמתים נועדה בראש ובראשונה לשמור על בטיחות הציבור, לאכוף חוקי תנועה ולסייע במקרים חריגים. אך מה קורה כשהציבור מבקש לגשת למידע הזה? האם הזכות לדעת גוברת על הזכות להישאר אנונימי? והאם עירייה יכולה, או חייבת, להעביר תיעוד שכזה לאזרח? במקרה הנ"ל, התשובה לשאלות האלה ניתנה לא רק מתוך שיקול מוסרי או ציבורי, אלא מתוך קריאה קפדנית של החוק. יש הליך, יש כללים, והמערכת שיפוטית מחויבת לאכוף אותם.

האשה ביקשה פתרון מיידי ונתקלה בקיר משפטי. בית המשפט אמנם לא נקט כלפיה גישה עונשית, אך הבהיר היטב: הזכות לדעת חייבת להתנהל במסלול הנכון. אם לא כן, גם צדק אישי עלול להיעצר על סף הדלת, בעטיו של פרט טכני. אולי בפעם הבאה, תבוא הפנייה מלווה בייעוץ משפטי, במענה מסודר מהרשות, ובעיקר בסבלנות,. כי לפעמים כדי לקבל את מה שמגיע - צריך ללכת בדרך הארוכה.

האם לעירייה היתה חובה לשמר את הסרטון מהמצלמה, גם אם לא היתה בקשה מסודרת?

כן. לפי כללים כלליים בתחום ניהול מאגרי מידע של רשויות ציבוריות, ובייחוד כשמדובר באירוע שדווח באופן מיידי כמו תאונת דרכים, קיימת חובת שימור מסוימת, בייחוד כשברור שיכולה להיות לכך השלכה משפטית עתידית. עם זאת, אין חובה להעביר את הסרטון ללא תהליך חוקי של בקשה מסודרת, כמו במקרה שלפנינו.

האם לתובעת היתה דרך חוקית חלופית מהירה יותר להשיג את הסרטון?

ייתכן שכן. אם היתה מגישה תלונה רשמית במשטרה והמשטרה היתה פונה בעצמה לעירייה בדרישה לקבל את הסרטון, ייתכן שהדבר היה מאפשר גישה מהירה יותר לחומר. רשויות חקירה מוסמכות לקבל מידע מגופים ציבוריים גם בלי הליך אזרחי פורמלי. האשה ניסתה לפעול בעצמה, אך זה בדיוק המסלול שנמצא כבעייתי.

האם בית המשפט בחן את הסרטון בעצמו?

כן. בפסק הדין מצוין כי, "לפי הוראתי, הסרטון המבוקש הועבר לעיוני על ידי הנתבעת". המשמעות היא שבית המשפט ראה את התיעוד - ככל הנראה כדי לוודא שמדובר בחומר רלוונטי, אך בלי לקבוע לגביו מסקנות ראייתיות, משום שהתביעה נמחקה מטעמים דיוניים.

האם יש מקרים שבהם כן אפשר לקבל סרטון כזה ישירות מהרשות, ללא עיכובים ופרוצדורה מסובכת?

במקרים דחופים מאוד, שבהם נשקפת סכנה מידית לחיי אדם או כשיש צו בית משפט שמורה על כך, ניתן לקצר הליכים. כמו כן, לעתים רשות בוחרת לשתף פעולה במהירות, אך אין זה מחייב אותה לפי חוק. מקרים אחרים שבהם המעורבים הם קטינים או קורבנות עבירה חמורה, גם הם יכולים להיבחן באופן שונה.

מה ההבדל בין תביעה לפי חוק חופש המידע לתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות?

חוק חופש המידע נועד לאפשר לכל אזרח גישה כללית למסמכים ומידע המצוי בידי רשויות ציבוריות. לעומתו, חוק הגנת הפרטיות עוסק בזכויות עיון אישיות במידע המצוי במאגרי מידע, בעיקר כשמדובר במידע רגיש או מזהה. הסרטון כאן נחשב מידע אישי הנוגע גם לאדם שלישי (נהג הרכב הנמלט), ולכן הוחל עליו חוק הגנת הפרטיות ולא חופש המידע בלבד.

האם בית המשפט מתח ביקורת על העירייה באיזשהו שלב?

לא ישירות. פסק הדין מתמקד בהתנהלותה של התובעת ובכך שהיא לא פעלה לפי המסלול התקני. השופט לא מתח ביקורת על העירייה ואף נראה כי קיבל את עמדתה המשפטית במלואה, כולל דרישתה שלא למסור את הסרטון אלא לאחר טשטוש או לפי ההוראות.

האם האשה תוכל להגיש תביעה חדשה בנושא?

עקרונית כן, אך עליה לעבור תחילה את כל המסלול הקבוע בחוק: להגיש בקשה פורמלית, להמתין לסירוב רשמי ואז להגיש ערעור בהתאם לתקנות. פסק הדין לא קובע שהדרישה שלה עצמה הייתה מופרכת, אלא רק שהאופן שבו פעלה לא היה נכון משפטית.

האם נהג הרכב האחר ייחשף בעתיד בעקבות הסרטון?

זו שאלה פתוחה. אם האשה תפעל לפי ההליך הנכון ותצליח לקבל את הסרטון (גם אם חלקים ממנו מטושטשים), ייתכן שתוכל לזהות את הנהג, או להעביר את החומר לרשויות שיבצעו חקירה. אך פסק הדין הנוכחי אינו עוסק בזהות הנהג או באחריות לתאונה.

אילו תובנות ניתן לגזור מהסיפור הזה לכל מי שמעורב באירועים דומים בעתיד?

הלקח המרכזי הוא שאין לקצר תהליכים בכל הנוגע לבקשות מידע מרשויות, גם כשהמצב דחוף או אמוציונלי. חשוב להיעזר בייעוץ משפטי, להבין איזה חוק רלוונטי, ולעקוב אחר הוראות החוק והתקנות לפני שפונים לבית המשפט.